newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בזמן שהערבים מטיילים: הנשים הפלסטיניות עושות מהפכה

החברה והמשפחה הפלסטינית משתנה לנגד עינינו: פחות ילדים, יותר השכלה, יותר נשים שמצטרפות לשוק העבודה. אפילו בעיד אל פיטר, במקום סיבוב אלולאיא בין נשות המשפחה, כולם נמצאים בחו"ל

מאת:

ביום ראשון האחרון, חג עיד אל פיטר תפס אותי לא מוכן לקראת קיום המצווה הכי גדולה של החג: הביקור המסורתי של הגברים אצל כל אישה ואישה מבנות המשפחה. הביקור נערך אצל הנשים הקרובות בקרבת דם שלפיה הן נחשבות "מוחרמאת", כלומר לא ניתן להתחתן עמן, וזה כולל בנות, אחיות, אמא, דודות, אחייניות ונכדות – במילה אחת בערבית: וולאיא. "סיבוב אלולאיא" שלי הוא קצר מחד, ומובנה במסלולו ובסדרו מאידך, שכן התברכתי בארבע אחיות מקסימות, ארבע דודות וסבתא. האתגר החדש היה אחותי הקטנה שהתחתנה לא מזמן ושכרגע "התווספה לסיבוב" והיה צורך להתאים את המסלול לפי המיקום של הבית שלה.

לא לקח לי זמן רב עד שעליתי על הנוסחה ויצאתי לדרכי לבד כרגיל, תוך שאני משלים את המשימה לאט ובבטחה. אך במהלך השוטטות שלי בשבילי הכפר, חשתי שמשהו באווירת החג שגדלתי עליה בילדות דעך. בעיקר זה התבטא בדלדול של להקות הגברים שמסתובבים בכפר מבית לבית ומבקרים את ה-"וולאיא" שלהם. רחובות הכפר נראו שוממים ונשפו ריקנות מדכאת.

אולי זה רק אני שחשתי כך, אבל היה מאוד קשה להחמיץ את הכתובת שעל הקיר בפייסבוק: אנשים נסעו בהמוניהם לאירופה או לשארם א-שייח', ובחרו לבלות את החג באחד מאתרי הנופש בחו"ל או באיזו עיר אירופאית שתרחיק אותם קצת מהדכדוך שבארץ. זו אינה תופעה חולפת, שכן החברה הפלסטינית בישראל נמצאת עמוק בתוך תרבות אשראי וצריכה מסיבית במיוחד. אך לא רק זאת, ניכר כי בחברה זו ישנה נטייה להתרחק מחיבור למשפחה המורחבת והשקעה במשפחה הגרעינית.

את השינוי המשפחתי והתרבותי שאותו עוברת המשפחה הפלסטינית המודרנית הגדיר לי היטב אחד מחבריי שנשוי כבר כמה שנים ולו שני ילדים. לשאלתי אם הוא מתכנן ילד שלישי בקרוב, הוא ענה במילה אחת: "ח'לסנא". וזה לא מפתיע, בניגוד למודל של הורינו שהאמין בילודה מרובה, המשפחה הפלסטינית החדשה מסתפקת בילד אחד או שניים, מתוך חשיבה כלכלית-תועלתנית, כזו שיש בה גם הגיון: קשה מאוד כיום להחזיק משפחה גדולה, והמרכיב הכלכלי משפיע גם על המרכיב החינוכי ועל היכולת לגדל ילדים שיהיו למופת ולא לנטל על החברה.

> ביום שבו חרדיות תוכלנה ללמוד פשוט בשביל לדעת

מחוללות מהפכה. סטודנטיות ערביות באוניברסיטה העברית בירושלים (נתי שוחט/פלאש90)

מחוללות מהפכה. סטודנטיות ערביות באוניברסיטה העברית בירושלים (נתי שוחט/פלאש90)

תחזית אוכלוסין עדכנית שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה קובעת כי בשנת 2065, חלקה של האוכלוסייה הערבית שכיום עומד על כ-21 אחוז, צפוי לרדת ל-19 אחוז, עם זאת, צפוי גידול ניכר בחלקם של ערבים בגיל העבודה מ-19 אחוז כיום לכ-22 בשנת 2065. שני נתונים לצד העלייה המשמעותית בשיעור הנשים הערביות המשכילות, כמו גם ההצטרפות של יותר ויותר נשים לשוק העבודה עשויים לשפוך אור על השינוי התרבותי שעוברת החברה הפלסטינית.

על פי הדו"ח של הלמ"ס, לצד הירידה הצפויה בילודה בקרב החברה הפלסטינית, צפוי להישמר שיעורה בחברה היהודית בעיקר בשל המסורת ברוכת הילדים בחברה החרדית. נחבר את כל הנתונים האלו ונקבל לא פחות ממהפכה. נראה שאפשר להניח הצידה את השד הדמוגרפי שבו מנופפת מדינת ישראל, זאת בהנחה שתקום עד אז מדינה פלסטינית עצמאית ונפרדת בגבולות 1967.

הדו"ח שפרסמה הלשכה מלמד על תהליכים מרחיקי לכת בחברה הפלסטינית. על אף היחס של הממסד כלפי האזרחים הפלסטינים – ביד אחת מפזר פירורי זכויות וביד השנייה הוא חונק בחקיקה גזענית ובהידוק רצועת הדיכוי – בוחרת החברה הפלסטינית (על כל תחלואיה החברתיים בהווה) בחיים, בהשכלה ובהישרדות כנגד ההדרה והאפליה הממוסדת.

אינני יודע אם אזכה להגיע ליום שבו אביט אחורה בסטטיסטיקות של הלשכה ואוכל להשוות את התחזית למציאות שתהיה בעתיד, אך אני יודע שהחברה הפלסטינית בארץ עוד תרקיע לשחקים בהשכלתה ובתרבותה, ובעיקר דרך הנשים המשכילות, העובדות ופורצות הגבולות, ובגללן. תשאלו את הנשים הפלסטיניות שהתחילו לפני שנה ללמוד בטכניון, ושמהוות שליש מהסטודנטיות החדשות במוסד לשנת הלימודים שננעלת בימים אלה, ו-60 אחוזים מסך הסטודנטים הפלסטינים החדשים. ולנשים אלו אני יכול להגיד, אתן בדרך הנכונה, לי יש שלוש אחיות משכילות ואני הכי גאה בהן, וגם אם מישהו יפסח עליכן בסיבוב "אלולאיא", זה לא כזה נורא, כי איש לא יוכל לפסוח על המהפכה שלכן, על האינטליגנציה ועל העשייה שלכן.

> למה העצם שזרק ביבי נתקעה בגרונם של הנכים?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf