מכתב לבן שטרם נולד, מאסיר שנאסר עליו להוליד

מזה 13 שנים נאבק וליד דקה על זכותו להתייחד עם אשתו כביטוי לאהבתם וכדי להביא ילד לעולם. אבל מה שהותר לרוצח יצחק רבין נמנע מאסירים פלסטינים. "איזהו השגעון, שאני כותב מכתב לחלום, או שהחלום הופך לתיק בשב"כ?"

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: וליד דקה

אני כותב לילד שטרם נולד.

אני כותב לרעיון, לחלום המפחיד כבר את הסוהר, מבלי שהתכוון לכך או ידע על כך, ולפני שהתגשם.

אני כותב לכל ילד שהוא, או ילדה.

אני כותב לבני, שלא בא עדיין לאוויר העולם.

אני כותב למילאד, מולד העתיד, משום שכך אנו רוצים לקרוא לו, וכך אני רוצה שהעתיד יכיר אותנו.

מילאד יקירי,

היום אני מסיים את שנתי העשרים וחמש בכלא – תשעת אלפים, מאה שלושים ואחד ימים ורבע. זהו מספר ללא גבול. זהו אורך ימי המעצר שלי, שלא הסתיימו עדיין. הגעתי לגיל חמישים, וימי נחלקים לשתי מחציות – כלא וחיים. הימים האלה אוחזים בצווארם של הימים האחרים. כל יום שהעברתי בכלא קופץ על אחיו שהעברתי בחיים, כמו שקית המנסה להתרוקן מהזיכרון שנותר בה. הכלא הוא כאש האוכלת את רסיסי הזכרון, וזיכרוני, לדאבון הלב, קמל וגזעו יבש. הברחתי אותו כשהוא רשום על נייר, על מנת שלא יישרף באש הכלא והשכחה. ואילו אתה, מכל מה שהברחתי מתוך זכרוני, אתה היפה ביותר. אתה המסר שלי לעתיד, לאחר שהחודשים מצצו את לשד אחיהם החודשים, והשנים השתוו לאחיותיהן השנים.

יקירי, האם אתה סבור שהשתגעתי? שאני כותב ליצור שעדיין לא נולד??

איזהו השיגעון – מדינה גרעינית הנלחמת בילד שלא נולד עדיין, הרואה בו סיכון ביטחוני הקיים בדוחותיה המודיעיניים ובבקשות שהיא מגישה לבית המשפט – או העובדה שאני חולם על ילד??

איזהו השיגעון – שאני כותב מכתב לחלום, או שהחלום הופך לתיק בשב"כ??

יש לך עכשיו, יקירי, תיק ביטחוני בארכיון השב"כ הישראלי – מה אתה חושב??

האם אפסיק לחלום את חלומי??

אמשיך לחלום, למרות המציאות המרה.

אחפש משמעות לחיי, גם אם איבדתי הרבה מהם.

הם חופרים ועוקרים את קברי האבות בחפשם שורשיות מדומה.

ואנחנו מחפשים עתיד טוב יותר לצאצאים, עתיד שיבוא ללא ספק.

שלום לך מילאד, שלום יקירי.


המאבק נכשל, האהבה ניצחה

כותבת אורחת: עביר בכר

שלוש עשרה שנים עברו מאז החל האסיר וליד דקה להיאבק משפטית על זכותו להולדה. וליד ביקש להביא ילד לעולם על מנת להנציח את אהבתו לאשתו סנאא. בני הזוג נישאו בשנת 1999 באירוע צנוע בכלא. וליד היה אז אסיר עולם שעונשו בלתי קצוב, וסנאא פעילה פוליטית וחברתית שהתאהבה בוליד ונישאה לו. יום החתונה היה היום הראשון (והאחרון בינתיים) שבו זכו בני הזוג לשבת למעלה משעתיים זה ליד זו ללא תיווכן של מחיצת הפרספקס ואפרכסת הדיבור בחדר הביקורים בכלא.

וליד נעצר בחודש מרץ, 1986, ונדון כשנה לאחר מכן למאסר עולם. הוא הורשע במעורבות בחטיפת וברצח החייל הישראלי משה תמם בשנת 1984. מאבקו המשפטי של וליד להוכיח כי אין לו כל יד בתכנון ובביצוע הרצח כשל. רק בשנת 2012, ולאחר מאבק משפטי וציבורי נקצב עונש מאסר העולם שהוטל עליו והועמד על 37 שנים.

בשנת 2002 שיתף אותי וליד במשאלת לבו להביא ילד/ה לעולם וברצונו למשפט את המשאלה ולהיאבק למען מימושה. דרישה שכזו הייתה מהפכנית באותה עת וחסרת תקדים בקרב תנועת האסירים הפלסטינית. ייתכן ומטעמי שמרנות או חשדנות האסירים הפלסטינים העדיפו לוותר על המאבק להתייחד עם נשותיהם והתמקדו במאבקים אחרים לשיפור תנאי כליאתם.

ביטוי אהבתם לנשותיהם התגלה בעיקר במכתבי האהבה ששלחו, בשיחותיהם במהלך הביקורים, בקפסולות המוברחות ובמגעים האנושיים המדומים מבעד למחיצת הפרספקס בחדר הביקורים. אסירים שזה עתה חזרו מחדר הביקורים לאחר מפגש עם נשותיהם או ארוסותיהם נהגו לשכב על המיטה, ולבהות בתקרה משך דקות ארוכות. בדקות אלו הם נהגו לשחזר את הרגעים האינטימיים והיפים שחוו בביקור. וליד סיפר לי פעם, כי אסירים אלה תוארו על ידי חבריהם לתא בציניות כמי ש"מפתחים את התמונות" לאחר הביקור והתיאור הזה הפך לניב פלסטיני בכלא.

> ישראל לפלסטיניות: חתונה והיריון אינם צרכים הומניטריים

וליד דקה בדיון בבית המשפט על זכותו להתייחד עם אשתו, סנאא (צילום: סנאא דקה)

וליד דקה בדיון בבית המשפט על זכותו להתייחד עם אשתו, סנאא (צילום: סנאא דקה)

בלי מסמכים חסויים

כיאה לאישיותו הבלתי מתפשרת וליד החליט לשבור מוסכמות ולהעלות על נס את דרישתו הלגיטימית להתייחד עם אשתו. האתגר המשפטי היה רב ולא פחות מכך החשש מניהול מאבק כושל ונכזב. בשלב מסוים נתבקשתי על ידי וליד להפסיק לקרוא לו בשם "אבו נימר" כי הוא החליט לקרוא לילדו מילאד (מולד, הולדה) כביטוי ללידת החיים החדשים שיבואו אחרי בואו של מילאד לעולם.

שבירת המוסכמות אצל וליד הייתה גם באופן שבו נוהל ההליך המשפטי בעניינו. בעצה אחת עמו הוחלט להתנגד אפריורי לכל ניסיון מצד המדינה להצדיק שלילת הזכות להולדה באמצעות ראיות עלומות וחסויות מפני עיני האסיר ובאת כוחו. להתנגדות שכזו הייתה תוצאה כמעט צפויה מראש של דחיית העתירה. חרף זאת האסיר היה נחוש לסרב לכל מהלך שנועד להציג את מבוקשו דרך הליך דרקוני, מיליטנטי שבו הוא והסנגורית שלו משמשים תפאורה לאולם בית המשפט.

פעמיים דן בית המשפט המחוזי בנצרת בבקשתו של וליד להולדה ובשתי הפעמים הללו העתירות נדחו. בפסקי הדין נקבע כי המגע הישיר והלא מפוקח בין וליד לאשתו טומן בחובו סכנה לביטחון המדינה.

הסוגיה הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון בשנת 2009. בית המשפט ניסה לשכנע את המדינה, כי מדובר במקרה חריג ומיוחד והציע לה לשקול מתן אפשרות הולדה בצורה בלתי אמצעית, היינו הזרעה מלאכותית.

בני הזוג סירבו להצעת בית המשפט להביא ילד לעולם דרך הזרעה מלאכותית ועמדו על זכותם למצות תחילה את הדרך הטבעית, כשאר הבריות שבמצבם. שניהם התעקשו כי זכותם להולדה איננה מנותקת מזכותם לתשוקה ואהבה. שב"ס סירב שוב לבקשת בני הזוג ובית המשפט סירב להתערב בהחלטתה.

נהוג להשוות בין מקרהו של דקה למקרהו של האסיר יגאל עמיר. רבים תוהים מדוע נוהגים במי שרצח ראש ממשלה (עמיר) בצורה עדיפה על פני מי שנדון בגין רצח וחטיפת חייל (דקה). אכן תיאורטית דין עמיר כדין דקה, אך בפועל הדינים שונים.

ההבדל איננו באסירים אלא בנכונות המדינה להכיר באנושיות שבהם ובדינאמיות שבהתנהגותם ובתפיסות עולמם. רגיעה בהתנהגותו של עמיר וגילוי איפוק כלשהו בדעותיו מהווים נתונים רלוונטיים שיכולים לשנות מעמדת המדינה כלפיו בסוגיות מסוימות (כגון ההתייחדות). לעומת זאת, היחס לדקה הנו כאל אדם מאובן, שכמה שינסה להוכיח כי עבר שינויים חיוביים בכלא, כלום לא יצדיק בחינה מחודשת ואמיתית למצבו.

אכן, המאבק המשפטי להולדת מילאד כשל. יחד עם זאת, איש לא יוכל להתכחש לניצחון הגדול שהשיגו בני הזוג במאבק זה: וליד נשק לסנאא ולחץ את ידה באולם בית המשפט ושניהם עדיין "מפתחים את התמונות" עד לרגע זה.

עו"ד עביר בכר עוסקת בתחום זכויות האדם בכלל והכלואים בפרט. ייצגה את האסיר וליד דקה בהליכים משפטיים שונים.

ביום שבת, 25.4, בשעה 20:00, תוצג בתיאטרון אל-מידאן בחיפה (רח' אלח'ורי 2) ההצגה "הזמן המקביל", על בסיס סיפור שכתב בכלא וליד דקה על אסיר שמנסה לבנות כלי נגינה בכלא, וחולם לנגן בו ביום חתונתו עם אהובתו. ההצגה תלווה בתרגום לעברית. פרטים ניתן למצוא כאן.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

הערכים הנכונים, הרשימה הנכונה. האם יהיה לו גם את האומץ? ניצן הורוביץ (מרים אלסטר / פלאש90)

החיבור בין לוי-אבקסיס ופרץ הוא הזדמנות הפז של מרצ

אחרי שעמיר פרץ בחר בפנייה חסרת תועלת למרכז, השמאל הישראלי זקוק לקול חד ואמיץ. למרצ יש את כל הנתונים להיות הקול הזה. השאלה אם הפעם תשכיל לממש את הפוטנציאל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf