לא כיבוש, אפרטהייד: כך שינה ה-BDS את השיח על הסכסוך

גם אם נכון שתנועת ה-BDS לא השיגה את מה שהשיג החרם על דרא"פ, קשה לחלוק על כך ששינתה את חוקי המשחק. נתן ת'רול, מחשובי החוקרים של הסכסוך, יצא למסע ארוך ומקיף לבדוק מה השיגה התנועה ומה לא. קריאה ארוכה אבל מתגמלת

מאת:
השאירו תגובה
א א א

התנועה לחרם, משיכת השקעות וסנקציות נגד ישראל – המוכרת כ-BDS – קצת משגעת את העולם. מאז שנוסדה לפני 13 שנים, היא רכשה אויבים שמספרם אינו נופל ממספר הישראלים והפלסטינים גם יחד. היא שמה מכשול בפני המאמצים של מדינות ערביות לבטל סופית את החרם ארוך השנים שלהן לטובת שיתוף פעולה גלוי יותר ויותר עם ישראל. היא הביכה את ממשלת הרשות הפלסטינית משום שגינתה את שיתוף הפעולה הביטחוני והכלכלי שלה עם ישראל ועם המינהל האזרחי. היא הרגיזה את אש"ף בכך שכרסמה במעמדו כנציג המוכר הפועל בשמם של הפלסטינים בעולם כולו.

היא הרתיחה את ממשלת ישראל בכך שניסתה להפוך אותה למצורעת בעיני ליברלים ופרוגרסיבים. היא זרעה ייאוש בקרב מה שנשאר ממחנה השלום בישראל בכך שהניעה את הפלסטינים ממאבק נגד הכיבוש לעבר מאבק נגד אפרטהייד. היא הובילה את ממשלת ישראל לנקוט קמפיין נגדי, כל כך אנטי-דמוקרטי, עד שישראלים ליברלים רבים חוששים לעתידה של מדינתם. והיא גרמה לכאבי ראש קשים אצל המדינות התורמות לפלסטינים באירופה, שישראל לוחצת עליהן לא לעבוד עם ארגונים התומכים ב-BDS בשטחים הפלסטינים, בקשה בלתי אפשרית לאור העובדה שכמעט כל ארגוני החברה האזרחית הגדולים בעזה ובגדה המערבית תומכים בתנועה.

בתחום האחריות התאגידית, תנועת ה-BDS הוציאה שם רע לגופים עסקיים גדולים הקשורים לכיבוש הישראלי (Airbnb, Re/Max, HP) ועזרה להזיז חברות גדולות אחרות אל מחוץ לגדה המערבית. היא שיבשה פסטיבלים, קונצרטים ותערוכות בכל רחבי העולם. היא עיצבנה ארגונים אקדמיים וארגוני ספורט כי גרמה להם להיות פוליטיים בכך שדרשה מהם לנקוט עמדה בנוגע לסכסוך שנוי מאוד במחלוקת. היא עוררה כעס אצל אמני במה ויוצרים פלסטינים העובדים עם מוסדות ישראליים בכך שהאשימה אותם שהם נותנים כסות פלסטינית להפרת זכויות אדם מצד ישראל.

בבריטניה, תנועת ה-BDS חוללה מהומה בבתי משפט ובמועצות מקומיות ועירבה אותם במחלוקות לגבי החוקיות של חרם מקומי על מוצרי התנחלויות. בארצות הברית, BDS גרמה ליותר מעשרים מדינות להעביר חוקים או להוציא צווים המגבילים או מענישים את מי שמחרים את ישראל או את ההתנחלויות שלה והעמידה את בעלי הברית של ישראל ביריבות מול תומכי חופש הדיבור כמו "האגודה האמריקאית לזכויות האזרח" (ACLU). היא הציתה ויכוחים בכנסיות פרוטסטנטיות בארה"ב שכמה מהן החליטו למשוך השקעות מחברות המרוויחות מהכיבוש הישראלי. היא הפכה לקללה של הנהלות האוניברסיטאות, שנאלצו לפסוק בעניינן של תלונות מצד מרצים וסטודנטים התומכים ב-BDS כאילו חונקים את חופש הדיבור שלהם ובעניין טענות מצד סטודנטים ותורמים ציונים כאילו הקמפוסים הפכו למרחבים "לא בטוחים" עבורם. היא הניעה ליברלים לתמוך תמיכה גוברת בפלסטינים והפכה את ישראל לעניין מפלגתי בארצות הברית, המזוהה פחות עם ליברלים וחוגים פרוגרסיביים ויותר עם טראמפ, האוונגליסטים והימין הקיצוני.

כרזה בעד חרם ברמאללה. תנועת ה-BDS כבשה את הרחוב הפלסטיני (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

כרזה בעד חרם ברמאללה. תנועת ה-BDS כבשה את הרחוב הפלסטיני (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

בעולם היהודי, BDS יצרה בקיעים במרכז-שמאל, שנלכד בין הימין וממשלת ישראל התומכים ההתנחלויות מצד אחד ובין השמאל הלא-ציוני מצד שני. היא אילצה ציונים ליברלים לתהות מדוע לעתים הם מסכימים לחרם על מוצרים מההתנחלויות, אבל לא לחרם על המדינה שבנתה ומתחזקת אותן. היא כפתה על הביקורתיים מבין תומכיה של ישראל להצדיק את ההתנגדות שלהם לאמצעי לחץ לא-אלימים על ישראל, בעוד היעדר לחץ של ממש לא קידם במאום את סיומם של הכיבוש ושל הרחבת ההתנחלויות. היא הכבידה את הנטל על ציונים ליברלים המגוננים לא על האידיאל המופשט של מה שהם מקווים שישראל תהיה באחד הימים, אלא על מעשיה הממשיים והמתמשכים של מדינת ישראל, כולל הפקעה של אדמות פלסטיניות לטובת התנחלויות יהודיות; מעצר של מאות פלסטינים ללא משפט או כתב אישום; עונש קולקטיבי על שני מיליון תושבי עזה החיים תחת מצור יותר מעשר שנים; ואי-שוויון ממוסד בין יהודים ובין האזרחים הפלסטינים בישראל. תנועת ה-BDS שללה מהליברלים התומכים בישראל את התירוץ שכיבוש שסטה ממסלולו או ממשלות ימין הם האשמים העיקריים למעשיה הלא-דמוקרטיים של המדינה.

ואולי חשוב מכל, BDS איתגרה את הקונצנזוס בנוגע לפתרון שתי המדינות בקהילה הבינלאומית. בכך היא טילטלה את כל התעשייה של תהליך השלום במזרח התיכון – ארגוני חברה אזרחית (NGO), משלחות דיפלומטיות ומכוני מחקר – משום שעירערה על הנחת היסוד שלהם: שאפשר לפתור את הסכסוך פשוט על ידי סיום הכיבוש הישראלי בעזה, מזרח ירושלים ויתר הגדה המערבית, בלי לטפל בזכויות של הפליטים ושל האזרחים הפלסטינים בישראל.

בעיני רבים מהיהודים בתפוצות, תנועת ה-BDS הפכה לסמל של רוע ולמקור של חרדה, כוח שפל שהפך את המחלוקת הישראלית-פלסטינית ממשא ומתן על סיום הכיבוש ועל חלוקת השטח לדיון על השורשים הישנים והעמוקים יותר של הסכסוך: העקירה הראשונית של רוב הפלסטינים מבתיהם, הרס הכפרים שלהם שנכבשו, הקמת מדינת ישראל. הופעתה של תנועת ה-BDS עוררה שאלות ישנות בדבר הלגיטימציה של הציונות, כיצד להצדיק את זכויות היתר של היהודים על פני הלא-יהודים ומדוע פליטים יכולים לחזור לבתיהם בסכסוכים אחרים אבל לא בסכסוך הזה. מעל לכל, היא הדגישה שאלה מביכה שאי אפשר להתעלם ממנה לעד: האם ישראל, אפילו אם תשים קץ לכיבוש שלה בגדה המערבית ובעזה, יכולה להיות גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית.

שום כוח מדכא לא החליט להיות הוגן מרצונו

בעיר העתיקה של בית לחם, בסופה של סמטה מקוּרה ליד השוק וכיכר מנג'ר, עומד בנין בן מאות שנים, בנוי אבן גיר, המשמש היום כמטה של "קרן ארץ הקודש" (Holy Land Trust), ארגון פלסטיני המקדיש את עצמו למאבק לא-אלים נגד השלטון הישראלי. משרדו של סמי עווד, מייסד הארגון, נמצא בקומה העליונה. על המדפים עומדים ספרים של הוגים ופעילים של מחאה ואי-ציות אזרחי: ג'ין שארפ, מהטמה גנדי, נלסון מנדלה ומרטין לותר קינג. לכולם יש מקום מרכזי בהוראה, בכתיבה ואפילו בשיחת החולין של עווד.

עווד נפגש לעתים קרובות עם משלחות של ישראלים ושל יהודים אמריקאים. בניגוד לפעילים פלסטינים רבים, הוא לא נרתע משיח על הקשר היהודי לארץ הזו. "אני יכול להכחיש אותו עד שתבוא מלכות השמיים, אבל הוא עמוק ורגיש מאוד." באותה עת, הוא מדבר בגלוי על כיבוש וגזענות ומתעקש שישראל לא תעניק לפלסטינים את חירותם אלא אם יכפו זאת עליה. "שום כוח מדכא מעולם לא החליט מתוך עצמו להיות הוגן מבחינה מוסרית ולשנות את התנהגותו", הוא אמר לי. "משהו חייב לקרות: אקטיביזם, התנגדות, חרם".

יהודים וערבים מחרימים אלה את אלה מאז ראשית ימי הציונות. בעשורים שקדמו להקמת מדינת ישראל, הזרם המרכזי בתנועה הציונית ניהל קמפיינים לחרם על פועלים ערבים, לסירוב לקנות סחורות ערביות, לפסילת ערבים מלגור בקהילות ליהודים-בלבד ולאיסור על מכירת קרקעות בבעלות יהודית לידי ערבים. הקונגרס הערבי הפלסטיני החמישי קרא לחרם על סחורות יהודית ב-1922. אחרי שישראל כבשה את הגדה המערבית ועזה ב-1967, עורכי דין פלסטינים החרימו את בתי המשפט של ישראל ומורים הכריזו על שביתה תחת הסיסמה "אין חינוך תחת כיבוש". ישראל הגיבה לצעדים האלה ולצעדים אחרים של אי-ציות אזרחי במעצרים, קנסות, הגבלות תנועה, סגירת חנויות, עוצר וגירוש של מורים, עורכי דין, ראשי ערים ונשיאים של אוניברסיטאות.

דודו של סמי, מובארכ עווד, היה חלוץ של התנגדות פלסטינית לא-אלימה בשנות השמונים. מובארכ עודד פלסטינים לשלוח חזרה חשבונות שנכתבו אך ורק בעברית, לסרב להופיע בבתי משפט ולהניף את הדגל הפלסטיני, מה שהיה עילה למעצר. בהשראת החרם של גנדי על בדים מתוצרת בריטית, הוא קרא להחלפתם של מוצרים ישראליים במוצרים פלסטיניים.

אבל רק באינתיפאדה הראשונה ב-1987, התוכנית שמובארכ ואחרים הטיפו לה מצאה לה הזדמנות לבוא לידי ביטוי. טקטיקות שהוא קידם בחדרי לימוד ובכתבי עת אקדמיים הפכו לנחלת הכלל באמצעות תנועה עממית, שזכתה לתמיכת המפלגות הפוליטיות המרכזיות: קונים החרימו סחורות ושירותים מישראל, פועלים במפעלים ישראליים סירבו לעבוד, חנויות נסגרו במתואם, לקוחות משכו פיקדונות מבנקים ישראליים, תושבים סירבו לשלם מסים ורוב גובי המסים והשוטרים הפלסטינים התפטרו. בנק ישראל דיווח שהחרם הפלסטיני עלה לישראל 650 מיליון דולר (1.4 מיליארד דולר במונחים של היום) רק בשנה הראשונה של ההתקוממות. מובארכ הואשם ב"התססת מרד נגד המדינה". יחד עם עוד עשרות רבות של פלסטינים, הוא גורש במהלך השנה הראשונה של האינתיפאדה.

סמי עווד נשלח על ידי הוריו לקנזס כדי להשלים את לימודיו. כשחזר לבית לחם ב-1996, תהליך השלום של אוסלו שינה את העיר. עשרות אלפי פקידים ולוחמים של אש"ף חזרו מגלות בעולם הערבי לגדה המערבית ועזה והפכו לנושאי משרות בממשל הפלסטיני שזה עתה הוקם. תרבות של התנגדות הומרה בתרבות של דו-קיום. תעשיית שלום שגשגה עכשיו, קרנות זרות נהרו כדי לממן קבוצות של דו-שיח, ארגונים ויוזמות של מפגשים פנים אל פנים. עווד, כמו רוב הפלסטינים, היה אופטימי והאמין שהשלום באופק.

תוך שנתיים, האופטימיות שלו התפוגגה. הממשל הפלסטיני הטרי, שהוקם בעקבות הסכמי אוסלו ב-1993, נראה פחות כמו דמוקרטיה צומחת שתוביל למדינה עצמאית בגדה המערבית ובעזה ויותר כמו מדינת משטרה בהתהוות. הוא שמע אין סוף דיבורים על שלום ודו-קיום, אבל מה שראה בשטח היו בידוד הולך וגובר והגבלות על החירות שלו. השטחים האוטונומיים בגדה המערבית היו איים קטנים, מנותקים זה מזה, 165 במספר, כל אחד מהם מוקף בים של שטחים תחת שליטה ישראלית. בתוך הים הזה – 60 אחוז מהגדה המערבית שנמצא מחוץ לתחום לגבי הממשלה הפלסטינית – ישראל הפקיעה אדמות להתנחלויות, הרסה בתים פלסטינים והעניקה תמריצים כספיים לגידול אוכלוסיית המתנחלים. אם אוסלו היה הדרך לפתרון שתי המדינות, עווד התחיל לתהות אם הוא רוצה להגיע ליעד הזה.

כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2000, עם פיגועי ההתאבדות הפלסטינים והפלישות והטילים הישראליים, הפעילויות של דיאלוג ושל בניית שלום של גופים כמו "קרן ארץ הקודש" – נבלמו. עבור עווד, הדגש עבר עכשיו להתנגדות לא-אלימה, שגם לא היתה פופולארית וגם לא היתה קלה. זו היתה התקופה הכי עקובה מדם בעימות הישראלי-פלסטיני מאז מלחמת 1948. יותר מ-3,000 פלסטינים ו-1,000 ישראלים נהרגו. המיליטריזציה של האינתיפאדה גרמה לכך שכל התנגדות לישראל, אפילו בדרכי שלום, היתה מסוכנת.

פועלים פלסטינים במחסום בדרך לעבודה בישראל. הסכם אוסלו רק הרע את המצב (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

פועלים פלסטינים במחסום בדרך לעבודה בישראל. הסכם אוסלו רק הרע את המצב (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

אבל עווד ופעילים אחרים הצליחו לייצר לעצמם מרחב של התנגדות לא-אלימה. הוא הפגין נגד הפקעת אדמות בגדה המערבית, ואחרי 2002 הפגין נגד בניית מה שהישראלים מכנים "גדר ההפרדה" והפלסטינים קוראים לו "חומת האפרטהייד". המכשול – שילוב של גושי בטון בגובה שמונה מטר, גדרות ותיל דוקרני – חותך את הגדה המערבית וירושלים, מפריד פלסטינים אלה מאלה ובינם ובין האדמות שלהם. המכשול מספח למעשה כעשרה אחוז מהגדה המערבית לישראל. במזרח ירושלים הכבושה, חומה חוצצת בין קרוב לשליש מהתושבים הפלסטיניים ובין בתי הספר, המרפאות ומקומות העבודה שלהם. בארבע או בחמש בבוקר, אפשר לראות קהל צפוף של מזרח ירושלים ותושבי הגדה המערבית נדחקים כמו בקר דרך מחסומים מגודרים בדרכם אל הצד השני של החומה.

ככל שהאינתיפאדה השנייה הסלימה, התעצם קמפיין של סולידריות בינלאומית עם הפלסטינים. בחודשים הראשונים של ההתקוממות, סטודנטים באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה הקימו מחסומי-דמה ותלו שלטים הקוראים "למשוך השקעות מהאפרטהייד הישראלי". באוניברסיטת הרווארד חתמו על עצומה למשיכת השקעות ב-2002. בדרבן שבדרום אפריקה, במקביל לוועידה עולמית נגד גזענות בחסות האו"ם שעוררה מחלוקת, כ-3,000 נציגים של ארגונים לא-ממשלתיים קראו ל"קהילה הבינלאומית לכפות מדיניות של בידוד גמור ומוחלט של ישראל כמדינת אפרטהייד". קמפיינים לחרם ומשיכת השקעות התפשטו ברחבי קמפוסים בארצות הברית, בריטניה ואירופה וזכו לתמיכה מצד כמה אקדמאים ישראלים ומצד פלסטינים במספרים גדולים.

פעילים בינלאומיים וישראלים זרמו לגדה המערבית ועזה כדי להציע את עזרתם. הנוכחות שלהם גרמה בדרך כלל לצבא הישראלי לנהוג ביתר זהירות ושימשה אמצעי להגנה על המפגינים הפלסטינים. עווד עדיין עבד עם ישראלים, אבל עכשיו הוא התעקש שכל שיתוף פעולה יהיה מבוסס לא על דו-קיום אלא על "דו-התנגדות", תחת הנהגה פלסטינית. הוא ספג גז מדמיע, הוכה ונעצר יחד עם חברים בקבוצות אחרות של פעולה ישירה כמו "תנועת הסולידריות הבינלאומית" (ISM), "צוותי עשיית שלום נוצריים" (Cristian Peacebuilding Teams)" , וקבוצת "אנרכיסטים נגד הגדר" שבהובלה ישראלית.

אחרי שבוע או יותר בכפרים הפלסטינים, הפעילים הזרים חזרו לקמפוסים, לקהילות הנוצריות או לאיגודי העובדים שלהם והסבירו שקיימת תנועה פלסטינית של התנגדות לא-אלימה, שמעטים שמים לב אליה ושיש לתמוך בה באמצעות חרם ומשיכת השקעות. מתן כהן, סטודנט ישראלי שבגיל 17 נורה בעינו בידי כוחות ישראלים במהלך הפגנה נגד גדר ההפרדה, היה בין האנשים שהובילו לפעם הראשונה שבה מוסד אמריקאי להשכלה גבוהה – קולג' האמפשייר, שהיה גם מוסד החינוך האמריקאי הראשון שמשך השקעות מדרום אפריקה – משך את השקעותיו מישראל. הפעילות הלא-אלימה של האינתיפאדה השנייה היתה המבוא למה שהפך לתנועת חרם עולמית.

הקהילה הבינלאומית לא הגיבה, ואז בא ה-BDS

תנועת החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות הוקמה עם הכרזת עקרונות, הידועה כהצהרת ה-BDS, ב-9 ביולי 2005. היא היתה מעין מוצא אחרון. הפלסטינים נמחצו בתבוסה צבאית באינתיפאדה השנייה. האיש שהתנועה הלאומית הפלסטינית התגלמה בו, יאסר ערפאת, מת. המחליף שלו שזה עתה מונה, מחמוד עבאס, זוהה יותר מכל פלסטיני אחר עם תהליך השלום של אוסלו. אף שמנהיגותו של עבאס הציעה לכאורה הפוגה מהאלימות, היא גם הבטיחה שיבה לאסטרטגיה של דיפלומטיה ושיתוף פעולה, שעד אז לא הצליחו לקרב במאום את הכיבוש לקיצו. אם יבוא לחץ על ישראל להעניק לפלסטינים את חירותם, הוא עתיד לבוא מפעילות שטח ומבחוץ.

הצהרת ה-BDS נעשתה ביום השנה הראשון לחוות הדעת ההיסטורית של בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. בית הדין פסק שגדר ההפרדה אינה חוקית, שישראל חייבת לפרק אותה "ללא דיחוי" ולהציע פיצויים למי שנפגע ממנה, ושכל כל מי שחתום על אמנת ז'נבה הרביעית – כלומר כמעט כל מדינה בעולם – מחויבת להבטיח שישראל תציית לחוק ההומניטארי הבינלאומי. אבל ישראל התעלמה מהפסיקה, וגם אש"ף וגם הקהילה הבינלאומית לא עשו מאמץ ממש לכפות את הקביעות של בית הדין. "אילו היה נעשה מעשה מצד הקהילה הבינלאומית ליישם את הפסיקה של בית הדין הבינלאומי," אמרה לי אינגריד ג'רדאת, אחת המייסדות של קמפיין ה-BDS, "הצהרת ה-BDS לא היתה באה לעולם".

יותר מ-170 ארגונים מהשטחים הכבושים, ישראל והתפוצות אימצו את הצהרת ה-BDS. הם מפוזרים על פני הקשת הפוליטית – שמאליים ואיסלמיסטים, תומכי שתי מדינות ותומכי מדינה אחת. הם כוללים את "הכוחות הלאומיים והאיסלמיים הפלסטינים" – גוף מתאם של כל המפלגות הפוליטיות המשמעותיות – כמו גם איגודי עובדים מרכזיים, ועדות במחנות פליטים, אגודות אסירים, מרכזי אמנות ותרבות וקבוצות של התנגדות לא-אלימה, כמו "קרן ארץ הקודש" של סמי עווד. 39 מהישויות האלה מרכיבות את ועדת ה-BDS הלאומית, BNC, מועצת ההנהגה.

"אילו היה נעשה מעשה מצד הקהילה הבינלאומית ליישם את הפסיקה של בית הדין הבינלאומי," אמרה לי אינגריד ג'רדאת, אחת המייסדות של קמפיין ה-BDS, "הצהרת ה-BDS לא היתה באה לעולם"

החידוש המרכזי בהצהרת ה-BDS לא היה בטקטיקות שהיא קראה להן: קמפיינים של חרם ומשיכת השקעות כבר היו נפוצים ב-2005, ואפילו סנקציות ואמברגו נשק הוצעו בעבר, גם בעצרת הכללית של האו"ם. מה שהיה חדש בהצהרת -BDS הוא שהיא לקחה קמפיינים שונים ללחץ על ישראל ואיגדה אותם סביב שלוש תביעות ברורות, אחת לכל מרכיב מרכזי בעם הפלסטיני. הראשונה, חופש לתושבי השטחים הכבושים; השנייה, שוויון לאזרחים הפלסטינים בישראל; השלישית, צדק לפליטים הפלסטינים בגלות – זו הקבוצה האחרונה – כולל הזכות לשוב לבתיהם.

הצהרת ה-BDS שימשה אתגר לא רק לישראל אלא גם להנהגה הפלסטינית. היא מיסגרה מחדש את תפיסת המאבק הלאומי, באופן שהלם יותר את העמדות המקוריות של אש"ף, לפני שתבוסה צבאית, לחץ בינלאומי ופרגמטיות פוליטית אילצו אותו לוותר על המטרה של מדינה דמוקרטית אחת ולהשלים במקומה עם פשרת שתי המדינות. המעצמות בעולם הציגו את פתרון שתי המדינות כמתנה לפלסטינים. אבל בעיני הפלסטינים, זו בבירור היתה מתנה לישראל, שכן הם ראו את עצמם כעם יליד המוותר על 78 אחוז מאדמותיו. ערבים היוו יותר מ-90 אחוז מהאוכלוסייה בארץ לפני תחילת הציונות, בסוף המאה ה-19, ויותר משני שליש ב-1948, לפני מלחמת העצמאות של ישראל. באותה שנה, השטח של מה שעתידה להיות מדינת ישראל רוּקָן מיותר מ-80 אחוז מתושביו הפלסטינים, שמאוחר יותר נמנע מהם לחזור לבתיהם. אש"ף נוסד 16 שנים מאוחר יותר, ב-1964, לפני שהיה כיבוש ישראלי כלשהו בגדה המערבית ובעזה. שיחרור המולדת כולה וחזרתם של תושביה המקוריים עמדו בלב המטרה של העניין הפלסטיני.

בזמן האינתיפאדה הראשונה והסכמי אוסלו ששמו לה קץ, פלסטינים רבים אכן היו מוכנים לקבל את נוסחת שתי המדינות, לא משום שחשבו שהיא הוגנת, אלא משום שהיתה השיא של מה שיכלו לייחל לקבל. אבל ככל שהפרטים של הצעות השלום השונות התבהרו, העסקה נראתה יותר ויותר גרועה. הפלסטינים היו אמורים לוותר לא רק על 78 אחוז ממולדתם, אלא גם על האדמות שנתפסו על ידי ההתנחלויות הישראליות הגדולות בשטחים הכבושים. הם היו אמורים לוותר על הריבונות בחלקים נכבדים של מזרח ירושלים הכבושה, בירתם העתידית, ועל חלקים מהעיר העתיקה. הם היו אמורים להסכים, שכל הסכם שלום לא יאפשר את שובם של רוב הפליטים לבתיהם, בניגוד לכמעט כל הסכם שלום שנחתם במקומות אחרים מאז 1995, אז התחילו ישראלים ופלסטינים לדון בטיוטה סופית של הסכם. הם היו אמורים לוותר על כל התביעות שלהם כלפי ישראל – כולל כל דרישה לזכויות שוות לאזרחים הפלסטינים בה, המהווים יותר מחמישית מהאוכלוסייה שלה. ובתמורה הם אמורים לקבל מדינה בגדה המערבית ועזה שראשי ממשלה בישראל, מיצחק רבין לבנימין נתניהו, תיארו כ"מדינה מינוס" או "ישות שהיא פחות ממדינה".

במהלך המשאים ומתנים עם ישראל, אש"ף הסכים לכל אחד מהוויתורים האלה, אף שכולם או חלקם אינם נסמכים על החוק הבינלאומי. כאשר התברר שאפילו ההסדרים האלה אין בהם כדי להביא לסוף הכיבוש, מספר הולך וגדל של פלסטינים החל לסלוד מרעיון שתי המדינות. לא רק שכירסמו בפשרה המקורית של שתי מדינות כך שאי אפשר היה לזהותה. אלא אפילו הגרסה המצומקת שלה נראתה עכשיו כחזון תעתועים.

חיילים על רקע התנחלות בגדה. מאז אוסלו ההתנחלויות גם גדלו (צילום: אחמד אל-בז / אקטיבסטילס)

חיילים על רקע התנחלות בגדה. מאז אוסלו ההתנחלויות גם גדלו (צילום: אחמד אל-בז / אקטיבסטילס)

בזמן הצהרת ה-BDS, הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ועזה היה בן כמעט ארבעה עשורים והוא לא הראה שום סימן שהוא עומד להיעלם. מספר המתנחלים כמעט הוכפל מאז אוסלו והגיע לכמעט חצי מיליון ב-2005. רבים מהם לא התגוררו בקרוונים על ראשי ההרים, אלא בערים עם מרכזי קניות, פארקים, בריכות ציבוריות וכבישים רב-מסלולים המחברים אותם לישראל ללא כל חיץ. המחשבה שאפשר לפנות אפילו שליש מהאוכלוסייה ההולכת וגדלה הזו נשמעה בלתי סבירה. ארצות הברית ושאר המעצמות לא עשו יותר מאשר לכשכש בזנבן. הן הבטיחו לפלסטינים שהמצב הזה יסתיים בקרוב עם הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית.

עם השנים, פתרון שתי המדינות הפך לסיסמה ריקה מתוכן. ככל שהוא נראה סביר פחות, כך צעקו אותו בקול רם יותר. אבל כל עוד אפשר היה עדיין לדמיין אותו, המעצמות העולמיות סירבו לדרוש שישראל תעניק לפלסטינים אזרחות וזכויות שוות. כך הפך רעיון שתי המדינות מפתרון אפשרי של הכיבוש הישראלי לתירוץ המרכזי לשלילת שוויון מהפלסטינים. הוא גם שימש כאמתלה העיקרית להשארתם של רוב הפלסטינים בגלות: כדי לשמור על הרוב היהודי בישראל, הפליטים אמורים להירקב במחנות לצד גבולותיה של ישראל עד שתקום מדינה פלסטינית שתוכל לקלוט אותם.

תנועת ה-BDS הציעה אלטרנטיבה. היא דחתה שיחות על פתרונות פיקטיביים, בין של שתי מדינות או של מדינה אחת. הבעיה היסודית, על פי השקפתה, היא לא להחליט איזה סוג של הסדר יחליף את השיטה הנוכחית. הבעיה היא לכפות על ישראל לשנות אותה מהיסוד. ויכוח על שתי מדינות מול מדינה אחת משול לספירת מלאכים על קוצה של מחט, כל עוד ישראל מרגישה מספיק בנוח עם הכיבוש המתמיד שלה והיא מעדיפה אותו על כל פתרון אחר.

קופרווסר מזהה אויב

התשובה הישראלית ל-BDS איחרה לבוא, אבל ברגע שהגיעה, היא היתה עוצמתית. יוסי קופרווסר, הידוע בכינוי קופר, הוביל את המהלכים של ממשלת ישראל נגד ה-BDS עד 2014. כעת הוא עובד ב"מרכז ירושלים לענייני ציבור ומדינה", מכון מחקר שמרני שמנהל דורי גולד, לשעבר שגריר ישראל באו"ם ואיש סוד ותיק של ראש הממשלה בנימין נתניהו. קופרווסר, שיש לו תספורת קצרה ופרועה, קול צרוד והרגל ישראלי למלא את השתיקות בהימהומי "אההה", הוא בן שיח תוסס ונלהב. הוא דובר ערבית טובה, כמו גם רעייתו, ציונית, שנולדה בישראל להורים יהודים מעיראק. קופר עמד בראש חטיבת המחקר היוקרתית באמ"ן במהלך האינתיפאדה השנייה ומונה למנכ"ל המשרד לענייני אסטרטגיים ב-2009.

קופרווסר הוא מי שהפך את המשרד למוצב הפיקוד של מה שהוא מכנה "הקרב נגד ה-BDS". הוא התחיל בעבודה אחרי מלחמת עזה ב-2008-2009 (עופרת יצוקה – ש.מ), שהרגה 13 ישראלים ויותר מ-1,400 פלסטינים והביאה את פעילות ה-BDS לגבהים חדשים. בספטמבר 2009, היוקרה הבינלאומית של ישראל ספגה מכה קשה עם דו"ח האו"ם על המלחמה, שכתבה משלחת בדיקת עובדות בראשותו של המשפטן הדרום אפריקאי הבכיר ריצ'רד גולדסטון. הדו"ח מצא שישראל וארגונים פלסטינים חמושים ביצעו פשעי מלחמה ושישראל ניהלה "מתקפות מכוונות נגד אזרחים… במטרה להפיץ אימה". הוא גם קבע שהמצור המתמשך על עזה – "סדרה של פעולות השוללות מהפלסטינים… אמצעים לקיום, לתעסוקה, למגורים ולמים, ומונעות מהם את חופש התנועה ואת זכותם לצאת ולהיכנס לארצם" – ייתכן שמהווה פשע נגד האנושות.

קופרווסר אומר שדוח גולדסטון שימש כהתראה ראשונה לישראל בדבר האופי החמור של האיום שמעמיד בפניה מה שהוא מכנה "הדה-לגיטימציה". בסוף 2009 תיאר נתניהו את הדה-לגיטמציה כאחד משלושת האיומים הקריטים על ישראל, לצד תוכנית הגרעין האיראנית ותפוצת הרקטות והטילים בעזה ובלבנון. מאז מקובל לשמוע פוליטיקאים ישראלים בכירים מתארים את ה-BDS והדה-לגיטימציה כאיום "קיומי" או "אסטרטגי".

כמה מהפרשנים הישראלים מהמרכז-שמאל, המתנגדים כולם ל-BDS, משקיפים במבט ציני למדי על הקמפיין הבינלאומי של הממשלה נגד ה-BDS. הם מאמינים שהוא מונע קודם כל מפוליטיקה פנימית. הם מצביעים על כך שמאז הקמת ה-BDS לפני 13 שנים, הסחר של ישראל עם העולם החיצון דווקא גדל והיחסים הדיפלומטיים שלה עם הודו, סין, מדינות אפריקה והעולם הערבי השתפרו. רבים מפרשני הזרם המרכזי בישראל חושבים, שה-BDS והפוליטיקאים בישראל משמאל ומימין עובדים בסימביוזה: השמאל בישראל מאיים שה-BDS והדה-לגיטימציה ייצרו "צונאמי דיפלומטי" בינלאומי נגד ישראל; הימין בישראל מחולל את מחול השדים הרגיל שלו בנוגע לאיומים חיצוניים כדי להשיג תמיכה מבית ומחוץ. ואילו תנועת ה-BDS מצביעה על כל הצהרה ישראלית מופרכת כהוכחה להצלחה שלה.

קופרווסר, לעומתם, אומר שהאיום שמציבה תנועת ה-BDS הוא ממשי מאוד והתעלמות ממנו או התייחסות אליו כאל מטרד ייכשלו. "עד 2010, ניסינו את המדיניות הזו והתוצאות לא היו טובות". חשוב מכך, הוא אמר, זו שגיאה מהותית למדוד את ה-BDS במונחים של הסחר הישראלי. "שאלת היסוד איננה האם עומדים להחרים אותנו או לא עומדים להחרים אותנו", אמר קופרווסר. "שאלת היסוד היא האם יצליחו לטעת בשיח הבינלאומי את הטענה שישראל כמדינה יהודית איננה לגיטימית".

הפלסטינים בישראל מאתגרים את הציונות

יותר מ-20 אחוז מ-8.8 מיליון התושבים בישראל הם פלסטינים. הם השרידים שנותרו והצאצאים של המיעוט שנשאר בתוך תחומי מדינת ישראל במהלך מלחמת 1948. חנין זועבי, אזרחית פלסטינית בת 49 מנצרת בישראל, היא חברת כנסת מאז 2009 ותומכת מוצהרת ב-BDS. היא המבקרת החריפה ביותר של ישראל בכנסת, שם היא מגנה באופן קבוע את המדיניות של ישראל כלפי הפלסטינים ומאשימה אותה שהיא מדינת אפרטהייד. יוטיוב מלא בקטעי וידאו שלה עומדת בשלווה על הדוכן, מנסה לדבר, בעוד חברי כנסת ישראלים זועמים מנסים לקטוע אותה ולהפריע לה. כמה מהם צורחים שמות תואר כמו "בוגדת" או "תלכי לעזה". מירי רגב קראה לגירושה. זועבי עמדה בפני חקירה פלילית באשמת הסתה והושעתה מהכנסת כמה פעמים, בפעם האחרונה בחודש מארס, אחרי שהתייחסה להרג פלסטיני בידי הצבא הישראלי כ"רצח".

בעוד ישראל מאפשרת לאזרחים כמו זועבי להצביע ולכהן בכנסת, המדינה תמיד התייחסה לבעלות על קרקע מצד אזרחיה הפלסטינים כאיום ויישמה תוכניות ממשלתיות רשמיות ל"ייהוד" אזורים ערביים ולדלל את הנוכחות הפלסטינית. אחרי מלחמת 1948, רק 20 אחוז מהפלסטינים בשטח שהפך למדינת ישראל נשארו, ורבע מתוכם נעקרו עקירה פנימית. ישראל הטילה עוצר ומגבלות של ממשל צבאי על אזרחיה הפלסטינים עד 1966, הפקיעה קרוב למחצית מאדמותיהם והעבירה חוקים שמנעו מהם לקבל אותן חזרה עד היום.

עשרות אלפי פלסטינים מתגוררים בכפרים הקודמים לקיומה של ישראל אבל המדינה מחשיבה אותם כ"לא מוכרים" והם עומדים בפני הריסה או פינוי בכוח, בשעה שהם מקבלים שירותי יסוד מועטים או בכלל לא, כולל מים וחשמל. בעוד הממשלה מגבילה את ההתפתחות וההתרחבות של ערים ערביות, אזרחים פלסטינים נאלצים להתמודד על רכישת נכסים בקהילות יהודיות. אבל הם נדחים שוב ושוב. למאות ישובים ליהודים-בלבד יש ועדות קבלה המורשות על פי חוק לדחות פונים על יסוד "התאמה חברתית", המשמשת ככסות לדחייתם של לא-יהודים. "מה שאנחנו הפלסטינים מתמודדים אתו בישראל הוא אפרטהייד, לא אפליה", אמרה זועבי. "ישראל מנסה להגיד 'אנחנו ישראל הטובה שנאלצת לעשות דברים רעים בגדה המערבית ובעזה'. לא, תסתכלו על איך ישראל נוהגת באזרחיה שלא זורקים אבן אחת".

מדיניות האי-שוויון ארוכת השנים של ישראל קיבלה חיזוק עם העברת חוק יסוד – מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי ביולי 2018, המנמיך את מעמד השפה הערבית, מצהיר שרק ליהודים יש זכות להגדרה עצמית בישראל ומכריז כי "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה".

זועבי אומרת שאש"ף זנח את האחריות שלו כלפי העם הפלסטיני. אחרי שהתחייב באופן רשמי לשתי מדינות נפרדות ב-1988, היא אמרה, "אש"ף למעשה השלים עם ישראל כמדינה יהודית", בשעה שהאי-שוויון בין יהודים ללא-יהודים מקובע בחוקים שלה. כעת, הפלסטינים אזרחי ישראל הם אלה שמאתגרים יותר מכולם באופן ממשי את הציונות עצמה – היא אמרה – בכך שהם טוענים בעקשנות שהמדינה לא יכולה באמת להיות בה בעת דמוקרטית ויהודית. כתוצאה מכך, האזרחים הפלסטינים בישראל הפכו "איום גדול יותר לישראל מאשר אש"ף". היא ממשיכה: "אש"ף מגדיר את המאבק שלנו – מאבק של אזרחים פלסטינים לשוויון – כעניין ישראלי פנימי. הם נטשו אותנו".

חנין זועבי בכנסת. ישראל רואה באזרחים הפלסטינים כסיכון יותר גדול מאש"ף (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

חנין זועבי בכנסת. ישראל רואה באזרחים הפלסטינים כסיכון יותר גדול מאש"ף (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

זועבי מבקרת קשות את ההנהגה הפלסטינית על תפקידה בהמשך הכיבוש. היא מטילה על מחמוד עבאס, יו"ר אש"ף ונשיא הרשות הפלסטינית, את האשמה לכך שהנשיא האמריקאי דונלד טראמפ החליט לנטוש מדיניות אמריקאית בת עשרות שנים ולהכיר בירושלים כבירת ישראל בסוף דצמבר. "טראמפ עשה חישוב", היא אמרה לי. "מה תוכל להיות התגובה לצעד שלי? כולם בארצות הברית ובישראל אמרו לו, ובצדק, שאבו מאזן לא ישנה את כללי המשחק, לא יפסיק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל ולא יעצור את אוסלו. אז מה המחיר שישראל או ארצות הברית ישלמו?". זועבי אמרה שכאשר היא נוסעת לחו"ל למדינות כמו אירלנד, גרמניה או ארצות הברית, "פקידים שם אמרו לי: 'השגריר של אש"ף מתנגד לעמדה שלך לגבי ה-BDS. למי אני אמור להאמין"?

כמו אש"ף, גם זועבי מבקרת קשות את הכיבוש הישראלי, אבל היא מאמינה שהשורשים האמיתיים של הסכסוך נטועים ביחס ההיסטורי של ישראל כלפי הפלסטינים. "הבעיה איננה הכיבוש, הבעיה היא הפרויקט הציוני", היא אומרת. "ישראל חוששת שאם אנשים יפתחו את הראש ויראו מה שהיא עושה לפלסטינים, זה יהיה הסוף. ברגע שאתה אומר שישראל איננה מדינה נורמלית – שזו אינה מדינה דמוקרטית שעושה כמה שגיאות אלא מדינה לא-נורמלית, הפועלת נגד זכויות האדם – אתה שובר את הדימוי שלה כמדינה ליברלית, אנושית, [עם] הצבא הכי מוסרי בעולם. BDS מכרסם במעמד של ישראל".

על מה הימין וה-BDS מסכימים

חרף המטרות המנוגדות לחלוטין שלהם, הימין הישראלי ומנהיגי תנועת ה-BDS מסכימים על לא מעט דברים. שני הצדדים מסבירים שבלבו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני עומדים הציונות וההגליה בכפייה של רוב הפלסטינים ב-1948, לא הכיבוש הישראלי של עזה, מזרח ירושלים ויתר הגדה המערבית ב-1967. שני הצדדים טוענים שאין להתייחס להתנחלויות באופן שונה מהממשלות שבנו אותן. שני הצדדים מאמינים שהתביעות של האזרחים הפלסטינים בישראל לשוויון והתביעות של הפליטים לשיבה הן שאלות מרכזיות במחלוקת, ונושאים ונותנים קודמים לא הקדישו להן מספיק תשומת לב. שני הצדדים אומרים שהמאבק של ישראל נגד ה-BDS הוא לא מאבק כלכלי ביסודו. שני הצדדים רואים את תנועת ה-BDS כמייצגת את הזרם המרכזי של התביעות הפלסטיניות, אף שהם מכירים בכך שהתנועה אינה מסוגלת לגייס קהלים גדולים והפעילים המרכזים בה אינם דמויות חשובות בפוליטיקה הפלסטינית. ושניהם מאמינים שתנועת ה-BDS תחשוף את מהותו האמיתית של הסכסוך בפני העולם.

אבל בעוד שתנועת ה-BDS מהמרת על כך שהחשיפה הזו תוביל אנשים להסיק שהציונות היא תנועה גזענית בבסיסה ולכן יש לדחותה, קופרווסר מצידו משוכנע שהמסכות של הפלסטינים הן שיורדו. "הפלסטינים נוטלים סיכון גדול מאוד", הוא אמר. "משום שלדעתי יש סיכוי טוב שהעולם ידחה את המסגרת הרעיונית שלהם. אנשים יגידו: 'זה מה שהפלסטינים רוצים?! אנחנו מתנגדים לכך לחלוטין… הם משוגעים, הם רוצים שישראל תיעלם'". אם זה יקרה, הוא הוסיף, הפלסטינים לא יקבלו אפילו מדינה בגדה המערבית ובעזה, שקופרווסר מאמין שאש"ף עדיין רואה בה רק כשלב ראשון לקראת שחרורה של פלסטין כולה.

על פי נקודת המבט של קופרווסר, תנועת ה-BDS וההנהגה הפלסטינית חולקים את אותן המטרות. ההבדל ביניהם הוא רק עניין טקטי. "אבו מאזן מבין יותר מתנועת ה-BDS שאתה צריך להיות מתוחכם", הוא אמר. ההסכמה של אש"ף לפתרון שתי המדינות, המחויבות שלו להביא בחשבון את הדאגות הדמוגרפיות של ישראל, השתיקה שלו לגבי הזכויות של האזרחים הפלסטינים בישראל – כולם, הוסיף קופרווסר, אינם אלא תחבולה שמטרתה להשיג מדינה בגדה המערבית ובעזה, שתשמש מאוחר יותר ככן שיגור למאבק מתמשך. "רעיון המאבק הפלסטיני כל כך נטוע במחשבתם שהם לא באמת מסוגלים לחשוב על אפשרות של ויתור על המאבק כדי להשיג שלום. אתה לא יכול לתאר לעצמך לכמה פלסטינים אמרתי: שמעו, על המאבק הזה אתם משלמים מחיר יותר גבוה ממה שאנחנו משלמים. אנחנו משגשגים. אפילו אם אנחנו משלמים מחיר, אנחנו משגשגים".

עבור ישראל, הוא אמר, המפתח היה כיבוש הלבבות והמחשבות של ליברלים ופרוגרסיבים מהמרכז בחו"ל, לא אנשים שנמצאים כבר במחנה הציוני או האנטי-ציוני. מה שמקשה על המלאכה, הוא אמר, הוא שכמה ישראלים ויהודים אשמים ב"הזנחה ובעזיבה מכוונת של שדה המערכה". לא השמאל הרדיקלי, אלא אנשי מרכז שאימצו בנאיביות את שפת האויב. קופרווסר מציין במיוחד את ראש הממשלה לשעבר ממפלגה העבודה, אהוד ברק, שהזהיר שוב ושוב שישראל נמצאת ב"מדרון חלקלק לקראת אפרטהייד", אזהרה שהשמיעו גם שרת החוץ לשעבר ציפי לבני וראשי הממשלה אהוד אולמרט ויצחק רבין. בעיניו של קופרווסר, ההצהרות האלה, שנועדו לשכנע את הישראלים לוותר ויתורים טריטוריאליים למען שלום, היו בראש ובראשונה מתנה לאויבים שלה.

מדברים על שתי מדינות, משלימים עם מדינה אחת

בעיני תנועת ה-BDS, האשמת ישראל באפרטהייד, שהפכה בולטת אחרי תחילתה של האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, אינה רק אנלוגיה פרובוקטיבית לדרום אפריקה, אלא טענה משפטית, המבוססת על פשע האפרטהייד כפי שהוא מוגדר באמנות הבינלאומיות ובתקנון היסוד של בית הדין הבינלאומי הפלילי: "משטר ממוסד של דיכוי שיטתי ושליטה של קבוצה גזעית אחת על כל קבוצה גזעית אחרת או קבוצות גזעיות אחרות והמבוצעים בכוונה לקיים משטר זה".

רעיון האפרטהייד הפך מרכזי באופן שבו תנועת ה-BDS ממסגרת את הסכסוך. בעוד הרשות הפלסטינית ביקשה להדגיש את האוטונומיה שלה ואת המאפיינים הכמו-מדינתיים שלה, תנועת ה-BDS הבליטה את הכניעות של הרשות לישראל. בעיני תומכי מודל שתי המדינות, הרשות הפלסטינית היא פרויקט לאומי הפועל לקראת עצמאות בעתיד, בעוד שבמתווה האפרטהייד היא איננה אלא משרת נאמן מטעם ישראל. מנהיגי ה-BDS מדגישים את "מציאות המדינה האחת" דה-פקטו, מושג שהפך מטבע לשון אפילו בקרב תומכי ישראל, שרבים מהם נרתעים מהאפשרות שהמדינה בסופו של דבר תיאלץ להעניק זכות בחירה לפלסטינים החיים תחת כיבוש ולפיכך תחדל להיות מדינה יהודית.

חיילים ליד חומת ההפרדה. ה-BDS דרש לא התעסק רק בכיבוש (צילום: עביר סולטן / פלאש 90)

חיילים ליד חומת ההפרדה. ה-BDS דרש לעסוק לא רק בכיבוש (צילום: עביר סולטן / פלאש 90)

אצל מספר גדל והולך של ידידי ישראל במרכז-שמאל וגם בקרב אויביה, הרעיון של מדינה אחת איננו תוכנית לעתיד – ששואפים אליה או בולמים אותה – אלא תיאור מדויק של המציאות בשטח, שהפכה קשה יותר ויותר להפרדה. יהודים הפכו כבר למיעוט בטריטוריה שתחת שליטת ישראל, המפקחת על הגבולות, על היצוא והיבוא, על ההכנסות ממכסים ועל אישורי המסע והעבודה של הפלסטינים. מבחינה משפטית, כלכלית ומנהלתית, האוכלוסיות היהודיות והפלסטינית שזורות אלה באלה.

ככל שמציאות המדינה האחת מכה שורשים עמוקים יותר, כך האשמה באפרטהייד מהדהדת חזק יותר, וכך קשה יותר לדמיין כיצד מפרקים אותה באמצעות חלוקה לשתי מדינות. מאבק נגד הכיבוש יכול להסתיים בנסיגה צבאית פשוטה, אבל מאבק נגד אפרטהייד יכול להסתיים רק עם קיצה של מדיניות רשמית המפלה נגד לא-יהודים. במקרה של ישראל, אפשר למצוא אותה לא רק בשטחים הכבושים, אלא בכל מקום שבו פלסטינים באים במגע עם המדינה. בגדה המערבית, מונעים מהפלסטינים את הזכות להצביע לממשלה המנהלת את חייהם, שוללים מהם חופש התאגדות ותנועה, אוסרים עליהם גישה חופשית לדרכים, לאוצרות טבע ולמרחב, וכולאים אותם ללא הגבלה ללא כתב אישום. בעזה הם אינם יכולים לצאת, להיכנס, לייבא, לייצא או אפילו לגשת לגבולות שלהם ללא אישור מצד ישראל או מצד בעלת הברית שלה, מצרים. בירושלים הם מופרדים אלה מאלה ומוקפים בחומות ובמחסומים. בישראל, הם מפונים מהאדמות שלהם, מנועים מהשבת הבתים שלהם שהופקעו וחוסמים אותם ממגורים בקהילות שיושבים בהן אך ורק יהודים. בפזורה, מונעים מהם להתאחד עם משפחותיהם בישראל-פלסטין או לחזור לבתיהם, רק משום שאינם יהודים.

אף שבפומבי מנהיגי העולם דיברו עד אין קץ על פתרון שתי המדינות, באופן פרטי הם מטילים ספק אם הוא עוד אפשרי. הם מגנים בדרך קבע את ההתנחלויות (משום שהן, בניגוד לכיבוש, בלתי חוקיות), אבל הם לא עשו דבר כדי לעצור את התרחבות ההתנחלויות. הם קראו להעניק חופש לפלסטינים, אבל לא באמצעות זכויות שוות ואזרחות במדינה אחת, גם משום – בין סיבות אחרות – שהחוק הבינלאומי אוסר על ישראל לספח שטחים שנתפסו בכוח. הם ראו את ישראל מתחמקת מפתרון שתי המדינות ונוקטת צעדים כדי לשלול מהפלסטינים את זכויותיהם. אבל הם לא הפעילו שום לחץ ממשי על ישראל, כל עוד זו האחרונה ביטאה כוונה להעניק לפלסטינים עצמאות מוגבלת מסוג כלשהו באחד הימים. ישראל קיבלה רשות להחזיק בארץ כולה, בעודה מדירה את רוב תושביה הילידים, בדיוק כפי שדרום אפריקה שאפה לעשות. בכך שהגדירו מחדש את הסכסוך כמקרה של אפרטהייד, פעילי ה-BDS ראו דרך לחמוק מהמלכודת הזו. כותרת האפרטהייד יכולה גם לשחרר את הפלסטינים מהחולשה הכי גדולה שלהם – הפרגמנטזציה – בכך שהיא מאחדת אותם במאבק משותף מול משטר אחד, מפלה.

הדם של עזה סולל את הדרך

בינואר השנה פגשתי בעזה את חיידר עיד, מרצה לספרות באוניברסיטת אל-אזהר ומייסד-שותף של תנועת ה-BDS בעזה. הוא באמצע שנות החמישים שלו, מוצק, עם זקן אפור ומוזנח ושיער קצר ומקורזל, ובעל חיבה לסוודרי גולף סרוגים. עיד אמר כי מעולם לא ראה מתח כזה אצל התושבים בעזה. זה היה שבועות ספורים לפני שפעילים בעזה הוציאו לדרך את "צעדת השיבה הגדולה", מחאות שבועיות לאורך גדר הגבול בעזה שבמהלכן צלפים ישראלים הרגו יותר ממאה מפגינים לא חמושים ופצעו עוד כמה אלפים.

יחד עם עשרות אלפי עובדי ציבור אחרים, משכורתו של עיד באוניברסיטה קוצצה ביותר ממחצית והוא מחפש עבודה נוספת. קרוב לארבעים אחוז מהעזתים, כולל רוב הצעירים, הם מובטלים. עיד תיכנן את רוב סדר היום שלו סביב הזמן שבו המעלית לדירה שלו בקומה העשירית תעבוד, שכן בעזה יש רק בין שש לשמונה שעות חשמל ביום. מחסור בחשמל מונע טיפול מלא בביוב ועשרות מיליוני ליטרים של ביוב נשפכים מדי יום, באופן גולמי, לבריכות מצחינות או לים.

כמו יותר משני שלישים מאוכלוסיית עזה, עיד ומשפחתו הם פליטים מכפר בישראל של היום. הוא התנגד להסכמי אוסלו משום שהם התעלמו מהפליטים הפלסטינים. "אוסלו", הוא אמר, "צימצמה את העם הפלסטיני לתושבי הגדה המערבית ועזה". אבל פליטים הם אלה שהקימו את התנועה הלאומית הפלסטינית ומהווים רוב בקרב הפלסטינים בעולם. "השאלה הפלסטינית היא עניין אחד: זכות השיבה", הוא אמר.

כפרו של עיד, זרנוגה, טוהר מתושביו הפלסטינים ואינו קיים עוד. בכל רחבי ישראל, אדמותיהם של הפליטים עומדות ריקות ברובן ומיושבות בדלילות, עד כדי כך שחוקרים מובילים, כמו ההיסטוריון הפלסטיני סלמן אבו סיטה, מעריכים שרובם יוכלו לחזור בלי להזיז ישראלים ממקומם. עיד ציין שפתרון שתי המדינות פירושו למנוע מרוב הפליטים מלחזור, שכן ישראל מסרבת לכל איום אפשרי על הרוב הדמוגרפי היהודי שלה. (קיים מיתוס שמפיצים תומכיה של ישראל ולפיו הפלסטינים הם העם היחיד המוריש את מעמד הפליטות לילדיו. על היסוד הזה, ממשל טראמפ ובעלי הברית שלו בקונגרס קיצצו את הסיוע של האו"ם למיליוני פליטים פלסטינים שנולדו אחרי 1948. למעשה, הענקת מעמד פליט לצאצאים חסרי לאום הוא מהלך קבוע בכל העולם. רוב הפליטים האפגנים הרשומים, לדוגמה, הם בני דור שני או שלישי, שנולדו מחוץ למדינה, כמו גם רוב מי שחזרו לאפגניסטאן בשנים האחרונות).

עיד בילה שש שנים ביוהנסבורג, שם השלים את הדוקטורט, ובאנגלית שלו יש שרידים של מבטא דרום אפריקאי. הוא השווה את עזה ואת מחנות הפליטים הפלסטינים מחוץ לגבולותיה של ישראל לבנטוסטנים שבהם היו השחורים בדרום אפריקה תחומים בזמן האפרטהייד. לדעתו, פתרון שתי המדינות לא יסיים את האפרטהייד אלא דווקא יחזק אותו, בכך שייצור מדינה מוחלשת, לא-רציפה בגדה המערבית ועזה, שהעצמאות שלה מפוקפקת.

הפגנה למען זכות השיבה בעזה. שיבת הפליטים היה ונשאר הסיפור המכונן הפלסטיני (צילום: עבד אל-רחים ח'טיב / פלאש 90)

הפגנה למען זכות השיבה בעזה. שיבת הפליטים היה ונשאר הסיפור המכונן הפלסטיני (צילום: עבד אל-רחים ח'טיב / פלאש 90)

בעיניו של עיד, פתרון שתי המדינות היה ביסודו הצעה גזענית, משום שהוא עוצב כך שישמר את הרוב האתני היהודי באמצעות אפליה מוגנת בחוק נגד לא-יהודים. הוא מעדיף מדינה אחת, דמוקרטית, לא-גזעית ולא-דתית, שלדבריו תהיה "פשרה עצומה מצד הפלסטינים", משום שהיא תעניק אזרחות ומחילה ל"מתיישבים וכובשים". עיד התנגד לאיומים הלא-כנים של אש"ף שיחתור למדינה אחת, שהוא, עיד, מבטל אותם בתור ניסיון לא מוצלח להפחיד את הישראלים, כך שיסכימו להפרדה אתנית. "אני אומר: שוויון אינו מפחיד! אם אתה נגד שוויון וצדק, אתה נגד זכויות אדם".

הוא טען שהציפייה שמדינות יתנהגו באופן מוסרי היא עניין אבוד. צריך ללחוץ עליהן על ידי העמים שלהן מלמטה, דרך פעילות BDS בחברה האזרחית. הוא הזכיר שלקהילה הבינלאומית לקח יותר משלושים שנה להיענות לקריאות לחרם, משיכת ההשקעות והסנקציות נגד האפרטהייד בדרום אפריקה. התגובה המוגזמת והאלימה של דרום אפריקה כלפי ההתנגדות של הילידים במדינה היתה המנוע העיקרי של סולידריות בינלאומית. בדיוק כפי שהרצח של מפגינים בידי משטר האפרטהייד הזין את החרם נגד דרום אפריקה, אמר עיד, "הצמיחה של ה-BDS נסללה בדם של עזה. כל מעשה טבח נוסף בעזה משכנע אותי עוד יותר שהתקווה היחידה שלנו היא התנגדות עממית ו-BDS".

אם אינך ידיד של ישראל, אתה אויב שלה

אף של-BDS לא נודעה השפעה כלכלית משמעותית על ישראל עד כה, בהשוואה לקמפיין רב השנים נגד דרום אפריקה, הצמיחה שלו היא תלולה למדי. משקיעים מוסדיים כמו קרן הפנסיה ההולנדית PGGM והכנסייה המתודיסטית המאוחדת משכו השקעות מבנקים בישראל. הכנסייה הפרסביטריאנית, הכנסייה המאוחדת של ישו וקרן הפנסיה הפרטית הגדולה בנורבגיה משכו השקעות מחברות המרוויחות מהכיבוש הישראלי. וחברות גדולות כמו ואוליה, אורנג', G4S ו-CRH נסוגו באופן מלא או חלקי מישראל בעקבות קמפיינים של חרם. עשרות ארגוני סטודנטים ואיגודים אקדמיים אימצו יוזמות של חרם ומשיכת השקעות. מוזיקאים ואמנים רבים ביטלו הופעות או הבטיחו להחרים את ישראל.

לא פחות חשוב מכך, תנועת ה-BDS ניצחה למעשה את הוויכוח בתוך פלסטין. בעוד שב-2013, אבו מאזן הכריז שבו בזמן שאש"ף תומך בחרם על התנחלויות, "איננו תומכים בחרם על ישראל", משום ש"יש לנו קשרים עם ישראל, יש לנו הכרה הדדית עם ישראל", ב-2018 אש"ף אימץ, לפחות מהפה אל החוץ, את ה-BDS. תנועת ה-BDS גם השפיעה על ארגונים בינלאומיים לנוע לאיטן מגינויים חסרי תוחלת לעבר קריאות לצעדים מעשיים שיש להם שיניים. בקיץ שעבר, ארגון אמנסטי הבינלאומי קרא לחרם עולמי על מוצרים מהתנחלויות ואמברגו נשק על ישראל ועל הארגונים החמושים הפלסטיניים. Human Rights Watch קרא למשקיעים מוסדיים בבנקים ישראליים להבטיח שהם לא תורמים או מרוויחים מהתנחלויות או מהפרות אחרות של החוק הבינלאומי. ונציבות זכויות האדם של האו"ם ערכה רשימה של יותר מ-200 חברות – שרובן יושבות בישראל או בשטחים הכבושים, 22 מהן יושבות בארצות הברית – שיש להן קשר להקמתן, להרחבתן או לתחזוקתן של התנחלויות ישראליות. במה שצפויה להיות ההתפתחות המשמעותית ביותר בקמפיין ה-BDS בן 13 השנים, נציבות זכויות האדם של האו"ם מתכננת לפרסם את שמות החברות האלה בהמשך השנה.

כמעט כל משיכות ההשקעות מצד חברות או כאלה שהובילו סטודנטים היו בררניות: הן לא כוונו נגד ישראל ככלל, אלא רק נגד ההתנחלויות והכיבוש. לכמה מהן היה קשר קלוש עם תנועת ה-BDS עצמה. אבל גם ממשלת ישראל וגם תנועת ה-BDS נוטות לטשטש את העובדה הזו. זה סייע לתנועת ה-BDS להיראות כמי שצוברת ניצחונות וזה סייע לממשלת ישראל להמעיט מערכן של יוזמות בירוקרטיות זהירות, המבקשות לציית לחוק הבינלאומי, ולהציג אותן כמאמצים פרועים ודמוניים של הקיצוניים מה-BDS.

עירבוב בין חרם על התנחלויות ובין התנגדות לקיומה של ישראל היה אלמנט מרכזי במדיניות הממשלה והוא משקף לא רק שאיפה להגן על ההתנחלויות אלא גם רצון לשים סכר בפני הגאות של חרם בררני שעלול להתפשט לישראל כולה. "אנחנו אומרים שאין הבדל בין חרם על התנחלויות וחרם על ישראל", אמר קופרווסר. "אם אתה רוצה לקדם חרם על ישראל, על כל חלק מישראל, אתה אינך ידיד של ישראל. אתה למעשה אויב של ישראל. אז אנחנו צריכים לטפל בך".

הממשלה העבירה חוק המונע כניסה מזרים שהביעו תמיכה פומבית בחרם על ישראל "או אזור שתחת שליטתה". השר לעניינים אסטרטגים קרא להטיל קנסות כספיים על ארגונים ישראליים, חברות ובכמה מקרים על אנשים פרטיים, התומכים בחרם על ישראל או על התנחלויות. אחרי שחגי אלעד, מנהל ארגון "בצלם", נאם בפני מועצת הביטחון של האו"ם וקרא לנקוט אמצעים נגד הכיבוש הישראלי, יו"ר הקואליציה קרא לשלול ממנו את אזרחותו ולחוקק חוק שיעשה זאת לכל ישראלי הקורא לארגונים בינלאומיים לנקוט צעדים נגד ישראל.

הפגנה בנורבגיה בתמיכה בחרם. הפעילים שחזרו מהגדה השפיעו (צילום: ראין רודריק ביילר / אטקטיבסטילס)

הפגנה בנורבגיה בתמיכה בחרם. הפעילים שחזרו מהגדה השפיעו (צילום: ראין רודריק ביילר / אטקטיבסטילס)

ישראל ובעלות בריתה נקטו אסטרטגיה דומה בחו"ל. ב-2014, נתניהו כינס ישיבה של שרים בכירים כדי לדון באמצעים אפשריים נגד ה-BDS, כולל, לפי עיתון "הארץ", "תביעות בבתי משפט באירופה ובצפון אמריקה נגד ארגונים [של BDS]", "פעולה משפטית נגד מוסדות פיננסיים המחרימים התנחלויות", ו"האם להפעיל את הלובי הפרו-ישראלי באמריקה, במיוחד אייפא"ק, במטרה לקדם חקיקה בקונגרס". ב-24 מדינות בארצות הברית הועברו חוקים או צווים המצמצמים את חופש הדיבור על ידי הרתעה, ענישה והגבלה של תמיכה בחרם על ישראל או על ההתנחלויות. בשתי מדינות "האגודה האמריקאית לזכויות האזרח" (ACLU) עירערה על הצעדים בבית המשפט. בעקבות הוריקאן הרווי, בקיץ שעבר, העיר דיקינסון בטקסס דרשה מתושבים שביקשו סיוע להצהיר שהם לא תמכו ולא יתמכו בחרם על ישראל, דרישה שהמנהל המשפטי של ACLU בטקסס הגדיר כ"הפרה מבישה של התיקון הראשון, המזכירה את שבועות האמונים בתקופת מקארתי". חוק פדרלי נגד BDS, שנתמך על ידי אייפא"ק, נתקל גם הוא בהתנגדות של ACLU, שטענה כי "חרם פוליטי מוגן לחלוטין על ידי התיקון הראשון", ללא קשר אם החרם הוא על ישראל או על ההתנחלויות.

ההשמטה המכוונת של ההבדלה בין ישראל להתנחלויות גרמה לאי-נחת לא מבוטלת בקרב לא מעטים מקרב התומכים היותר ליברלים של ישראל בקהילה היהודית באמריקה. במשך שנים הם חתרו להגן על ישראל עצמה מפני סנקציות וטענו שרק חרם על התנחלויות הוא לגיטימי. עכשיו הם מרגישים את עצמם מותקפים לא רק מה-BDS, משמאל, אלא מימין, מכיוון ממשלת ישראל. שני הצדדים בזים לתפיסה השמאלית של להיות "בעד ישראל ונגד הכיבוש" ושניהם דוחים את העמדה שיש להחרים יין המיוצר בהתנחלויות בגדה המערבית אבל אין להחרים את הממשלה שבנתה, מימנה ותיחזקה את ההתנחלויות האלה.

האסטרטגיה של ישראל היתה לכפות בחירה על חברות הנתונות בלחץ למשוך השקעות מישראל: להישאר בשטחים שבשליטת ישראל ולהתעלם מקמפיין החרם או להיעתר לדרישות שלו ולעמוד בפני תביעות אפשריות והפסדים בשווקים גדולים בהרבה באירופה ובארצות הברית. בהינתן הבחירה הזו, אמר קופרווסר, רוב החברות מהססות מאוד לצאת מישראל או מההתנחלויות. "אבל אם זה יקרה, יחוקקו עוד חוקים רבים בעולם שיגרמו לחברות האלה לסבול. אנחנו יכולים להגיב חזרה ולבוא עם מענה".

המשרד לעניינים אסטרטגיים עשה מיקור-חוץ לרוב הפעילות שלו נגד ה-BDS במדינות זרות וסייע להקים ולממן "קבוצות חזית" וארגונים שותפים מתוך מאמץ להפחית את הבולטות של המעורבות הישראלית בפוליטיקה הפנימית של הידידות שלה באירופה ובארצות הברית. קופר אמר שקבוצות הפועלות נגד BDS "צצות עכשיו כמו פטריות אחרי הגשם". הוא ועוד כמה קצינים לשעבר במודיעין ובכוחות הביטחון חברים באחת מהן, "קלע שלמה", המתוארת כ"יחידת קומנדו יחצ"נית" שתעבוד עם המשרד לעניינים אסטרטגיים ותקבל ממנו עשרות מיליוני דולרים. ב-2016 שגרירות ישראל בלונדון שלחה מברק לירושלים ובו התלוננה שמהמשרד לעניינים אסטרטגיים מסכן את הארגונים היהודיים בבריטניה, שרובם רשומים כארגוני צדקה ומנועים מפעילות פוליטית. "'הפעלת ארגונים יהודיים ישירות מירושלים… עלולה להיות מסוכנת", ו"עלולה להיתקל בהתנגדות מתוך הארגונים עצמם, בהינתן מעמדם המשפטי. בריטניה היא לא ארה"ב!" בשנה שעברה, אל ג'זירה שידרה הקלטות סתר של פקיד ישראלי שעבד מחוץ לשגרירות בלונדון ותיאר כיצד התבקש על ידי המשרד לעניינים אסטרטגיים לעזור להקים "חברה פרטית" בבריטניה שתעבוד למען ממשלת ישראל ותעמוד בקשר עם ארגונים פרו-ישראליים כמו אייפא"ק.

בעיני ליברלים בישראל, האיום המרכזי מכיוון ה-BDS הוא שהוא הוביל את הממשלה שלהם לתגובה כה מופרזת וחסרת אחריות עד שהיא דומה למעין מחלה אוטו-אימונית, שכן המאבק נגד ה-BDS פוגע גם בזכויות של אזרחים מהשורה ובמנגנונים של הדמוקרטיה. המשרד לעניינים אסטרטגיים השתמש בשירותי ביון כדי לעקוב אחרי מי שעושים דה-לגיטימציה לישראל ולהתקיף אותם. הוא גם קרא לערוך רשימה שחורה של ארגונים ואזרחים ישראלים התומכים בקמפיין חרם לא-אלים, הקים "יחידת השחרה" שתוציא את דיבתם של תומכי החרם ופרסם מאמרים בתשלום בעיתונות בישראל. אנשי שמאל בישראל זומנו לחקירה או עוכבו בגבול על ידי סוכנים של השב"כ, שתיארו את עצמם כסוכנים העובדים נגד דה-לגיטימציה. ישראל אסרה על 20 ארגונים להיכנס בגלל עמדותיהם הפוליטיות, כולל American Friends Service Committee, ארגון קווייקרי שזכה בפרס נובל על עזרה לניצולי שואה ותומך עכשיו בהגדרה עצמית לישראלים ולפלסטינים בעודו מאמץ גם את ה-BDS.

בשנה שעברה, שר המודיעין ישראל כץ קרא פומבית ל"חיסולים ממוקדים אזרחיים" של פעילים כמו המייסד השותף של ה-BDS עומר ברגותי, תושב קבע בישראל. ברגותי זכה לאיומים גם מצידו של השר לביטחון פנים ולעניינים אסטרטגיים. "בקרוב כל פעיל שישתמש בהשפעתו לדה-לגיטימציה של המדינה היהודית היחידה בעולם יידע שהוא ישלם על כך מחיר… בקרוב עוד נשמע על ידידינו ברגותי". זמן קצר מאוחר יותר, נמנע מברגותי לצאת מהארץ ובשנה שעברה שלטונות ישראל ערכו חיפוש בביתו ועצרו אותו בגין העלמת מס.

ממציאים הגדרה חדשה לאנטישמיות

אולי אחד המכשירים הכי חזקים בקמפיין נגד דה-לגיטימציה הוא להאשים את מבקרי ישראל באנטישמיות. כדי לעשות זאת, היה צורך לשנות את ההגדרות הרשמיות של המושג. המאמץ הזה החל בשנים האחרונות של האינתיפאדה השנייה, ב-2003 ו-2004, כאשר קריאות שקדמו ל-BDS להחרים ולהוציא השקעות מישראל התחילו לצבור תאוצה. באותו זמן, קבוצה של מוסדות ומומחים, כולל דינה פורת – חוקרת מאוניברסיטת תל אביב שהיתה חברה במשלחת של משרד החוץ הישראלי לוועידה העולמית של האו"ם נגד גזענות בדרבן שבדרום אפריקה ב-2001 – הציעו ליצור הגדרה חדשה של אנטישמיות, שתשווה בין ביקורת על ישראל ובין שנאת יהודים.

השר גלעד ארדן בכנס נגד החרם. המשרד שלו הפך למוצב קדמי במאבק נגד "האיום הקיומי" של החרם (צילום: הדס פרוש / אקטיבסטילס)

השר גלעד ארדן בכנס נגד החרם. המשרד שלו הפך למוצב קדמי במאבק נגד "האיום הקיומי" של החרם (צילום: הדס פרוש / אקטיבסטילס)

המומחים והמוסדות האלה, שעבדו בשיתוף עם הוועד היהודי האמריקאי וקבוצות תמיכה אחרות בישראל, ניסחו "הגדרת עבודה" חדשה של אנטישמיות, כולל רשימה של דוגמאות. הרשימה פורסמה ב-2005 (ואחר כך בוטלה) בידי גוף באיחוד האירופי הנלחם בגזענות. ב-2016 אימצה "הברית הבינלאומית לזיכרון השואה" (IHRA) את ההגדרה הזו ושורה של ארגונים אחרים עשו בה שימוש, אימצו או המליצו עליה, עם כמה תיקונים קטנים – כולל מחלקת המדינה האמריקאית, שמאז 2008 קבעה שאנטישמיות כוללת את אחת משלוש קטגוריות של ביקורת על ישראל, קטגוריות המוכרות כשלושת ה-D: דה-לגיטימציה של ישראל, דמוניזציה של ישראל, וסטנדרט כפול (double standard) כלפי ישראל. (רק לאחרונה, נוסחת העבודה של ה-IHRA עמדה במרכזה של מחלוקת במפלגת הלייבור הבריטית, שאימצה גרסה מתוקנת של הדוגמאות המתלוות להגדרה).

לפי ההגדרה של מחלקת המדינה האמריקאית, דה-לגיטימציה כוללת "הכחשה של זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית והכחשת זכותה של ישראל להתקיים". כך אנטי-ציונות – כולל ההשקפה שישראל צריכה להיות מדינה של כל אזרחיה עם זכויות שוות ליהודים וללא-יהודים – היא סוג של דה-לגיטימציה ולפיכך אנטישמית. על פי ההגדרה הזו, למעשה כל הפלסטינים (וחלק ניכר מהחרדים האדוקים בישראל, המתנגדים לציונות מסיבות דתיות) אשמים באנטישמיות משום שהם רוצים שיהודים ופלסטינים ימשיכו לחיות בפלסטין אבל לא במסגרת מדינה יהודית. קופרווסר, לדוגמה, עומד מאחורי שינוי הגרסה: "אנטי-ציונות ואנטישמיות הם אותה הגברת בשינוי אדרת".

ה-D השני, דמוניזציה, כולל "מתיחת השוואות בין המדיניות הנוכחית של ישראל ובין זו של הנאצים" – כפי שסגן הרמטכ"ל הישראלי יאיר גולן עשה במהלך נאום בערב יום השואה ב-2016, שם השווה בין "תהליכים מעוררי חלחלה" באירופה ובגרמניה בשנות ה-30 וה-40 לנטיות המופיעות היום בישראל. האחרון מבין שלושת ה-D, שימוש בסטנדרט כפול, קובע שביקורת המייחדת את ישראל היא "האנטישמיות החדשה". אבל למעשה אפשר להאשים בסטנדרטים כפולים כל יוזמה קודמת לחרם ולמשיכת השקעות, כולל הקמפיין נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, שרוב תומכיו התעלמו מהפרות חמורות יותר בנות אותו זמן במקומות אחרים, כמו רצח העם בקמבודיה, בכורדיסטאן העיראקית ובמזרח תימור.

בהגדרה החדשה של אנטישמיות נעשה שימוש תכוף נגד המבקרים של ישראל בארצות הברית, בעיקר בקמפוסים ובאוניברסיטאות. באוניברסיטת נורת'איסטרן בבוסטון ובאוניברסיטת טולדו באוהיו, סטודנטים אוהדי ישראל וקבוצות התומכות בה ניסו להכשיל אפילו את קיומו של דיון על חרם ומשיכת השקעות בטענה שהדבר ייצור אווירה אנטישמית בקמפוס. בית הנבחרים בקליפורניה העביר החלטה ב-2012 המפקחת על חופש הדיבור בקמפוסים בקליפורניה. היא כללה לא רק איסור על דה-לגיטימציה ודמוניזציה של ישראל, אלא גם על "קמפיינים שמקדמים סטודנטים ומרצים למען חרם, משיכת השקעות וסנקציות נגד ישראל".

ב-2015, אתר אלמוני, קנארי מישן (Canary Mission), החל לפרסם רשימות של סטודנטים פרו-פלסטינים התומכים במשיכת השקעות, ולעתים קרובות האשים אותם באנטישמיות. ממשלת ישראל השתמשה בתיקים אישיים שהכין Canary Mission כדי לחקור ולסרב כניסה לאזרחים אמריקאים התומכים ב-BDS. בכמה מהקמפוסים, קבוצות פרו-ישראליות הילכו אימים על סטודנטים ומרצים פרו-פלסטינים בכך שפרסמו שמות שנלקחו מהאתר של Canary Mission על כרזות שאמרו: "הסטודנט ומרצה הנ"ל… התייצבו לצד טרוריסטים פלסטינים כדי להפיץ BDS ושנאת יהודים בקמפוס הזה".

קופרווסר לא התנצל על מה שנראה כהפרזות בקמפיין הישראלי נגד BDS בישראל ובחו"ל. הוא סמוך ובטוח שישראל נוקטת את הגישה הנכונה והיא תצליח להדוף את המתקפה, כפי שהדפה מתקפות בעבר: "ניצחנו את המלחמה בשדה הקרב הקונבנציונלי. בתור התחלה, הסיכויים שלנו היו קלושים. ניצחנו את המלחמה בטרור. שוב, זה לא היה קל. אני זוכר שכשהלכנו לקרב הגדול – האינתיפאדה השנייה – גנרלים רבים ברחבי העולם אמרו לי: 'שמע, קופר, אתה מבזבז את הזמן שלך: אף אחד מעולם לא ניצח במלחמה בטרור' וציטטו את וייטנאם ומקרים אחרים. ואני אמרתי: 'לא, אנחנו ננצח גם במלחמה הזו. היינו מספיק חדשנים ונחושים. ובניגוד להרבה קרבות אחרים, לנו אין אופציה שנייה, אלטרנטיבה. אנחנו חייבים לנצח'. ככה זה גם כאן. אנחנו ננצח".

BDS מעורר טראומה יהודית עתיקה

בעיני רוב היהודים בתפוצות, בין אם התמיכה שלהם בישראל מלווה בביקורת ובין אם היא איתנה, הדרישות של תנועת ה-BDS הן לא בסיס לדיון, נון סטארטר. רובם יאמרו שזו טרגדיה ש-80 אחוז מהתושבים הפלסטינים בתוך מה שיהיו מאוחר יותר גבולותיה של ישראל נאלצו לגלות במהלך מלחמת 1948, אבל הלקח של השואה הוא שליהודים צריכה להיות מדינה משלהם, נקודה. הם יתמכו בזכותם של הפליטים לחזור לפלסטין, לא לישראל. זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שהם כל כך מוטרדים מהאפשרות שלעולם לא תקום מדינה בגדה המערבית ובעזה: מעטים חולקים על כך שלפליטים יש זכות לחזור למולדתם – זהו הרי הרעיון המכונן של הציונות – אבל אם לא תקום מדינה פלסטינית, לליברלים אין תשובה טובה לאן הפליטים אמורים לחזור.

משום שתנועת ה-BDS מתנגדת למדינה שיש בה אפליה על פי חוק נגד לא-יהודים ולפיכך דוחה את הרעיון של מדינה יהודית, רבים מהיהודים בתפוצות חושבים שהאיום שהתנועה מציבה הוא קיומי. לא מעט הודות לתנועת ה-BDS, הוויכוח על ישראל-פלסטין הופך משאלה של איך להביא לסיומו את הכיבוש הישראלי, שרוב היהודים הליברלים לא תומכים בו, למשאל על הלגיטימיות של ישראל, שהיהודים רואים בה עניין סגור שאין צורך להגן עליו.

מחאה של פלסטינים נגד גדרות חדשות בחברון. ה-BDS שינה את דרך המאבק הפלסטינית (צילום: ויסאם השלמון / פלאש 9

מחאה של פלסטינים נגד גדרות חדשות בחברון. ה-BDS שינה את דרך המאבק הפלסטינית (צילום: ויסאם השלמון / פלאש 90)

מתחת להתנגדות העקרונית הזו, יש כמה חששות שבאים מהקרביים. אחת הדאגות העיקריות של ציונים ליברלים לגבי תנועת ה-BDS היא מה שהם מגדירים הנימה הצורמת שלה ועמדותיה הבלתי מתפשרות. הרבה ג'יל ג'ייקובס, ראשת "תרועה", ארגון של רבנים לזכויות אדם הפועל גם בישראל וגם בארצות הברית, אמרה שהיא "נעה בין קבוצות פרוגרסיביות שאצלן ציונות היא מלה מגונה ובין קבוצות פרו-ישראליות שאצלן כיבוש היא מלה מגונה". היא אמרה שהרגישה ניכור מול העוינות של תנועת ה-BDS, שלעתים נראתה כמעט חוגגת בשעה שהיא מפרסמת את חטאיה של ישראל. "BDS מעוררת 2000 שנה של טראומה יהודית ו-70 שנה של טראומה פוסט-שואתית", היא אמרה. דיוויד שולמן, פרופסור מהאוניברסיטה העברית, חוקר הודו בעל שם ופעיל בתאעיוש, אמר שהבעיה המרכזית שלו עם BDS היא "הנימה האלימה" שלה. "אני מבין שזו תנועה הטרוגנית. אבל כל כך הרבה ממנה מבוסס על שנאה, וזהו בסיס נורא לפעולה פוליטית".

ציונים ליברלים רבים נרתעים לא רק מפני הזעם של כמה מפעילי ה-BDS אלא גם מפני העירבוב המזדמן בין ישראל והעם היהודי, שהם מרגישים שהוא נגוע באנטישמיות. סימון צימרמן, מייסדת שותפה של "אם-לא-עכשיו" (IfNotNow), ארגון יהודי אמריקאי המתנגד לכיבוש, מרגישה שממשלת ישראל גם כן נושאת באשמה. "ביבי נתניהו מסתובב בעולם ואומר, 'אני מייצג כאן את העם היהודי, וצה"ל עושה את מה שהוא עושה בשמו של כל העם היהודי בעולם'. והוועד היהודי האמריקאי ואייפא"ק אומרים שהם עושים מה שהם עושים כדי להגן על היהודים. אני מתקשה לטעון שהמבקרים שלנו צריכים להיות יותר רגישים לדקויות מאשר אנחנו עצמנו".

בארצות הברית ובאירופה, יהודים ליברלים מרגישים מנוכרים כלפי תנועת ה-BDS האנטי-ציונית כפי שהם מנוכרים כלפי התומכים הלא-ליברלים של המדיניות של ישראל שהם מגנים. בסתיו שעבר, הארגון הימני "הארגון הציוני של אמריקה" חגג עם סטיב בנון, יועצו לשעבר של טראמפ שאשתו לשעבר, בהצהרה בשבועה בבית משפט, הזכירה שהוא התלונן שבבית הספר של הבנות שלהם יש יותר מדי יהודים. בנון הגדיר את עצמו "נוצרי ציוני". מנהיג ה"אלט-רייט" ריצ'רד ספנסר, מארגן צעדת "לאחד את הימין" בשארלוטוויל בווירג'יניה, שבמהלכה תומכי עליונות לבנה קראו "יהודים לא יתפסו את מקומנו", גם הוא הגדיר את עצמו כמעין ציוני, שקיבל השראה מהמופת של ישראל כמדינה אתנית אקסלוסיבית. בשנה שעברה אמר למראיין בטלוויזיה הישראלית: "אתה יכול לומר שאני ציוני לבן במובן שאיכפת לי מהעם שלי. אני רוצה שתהיה לנו מולדת בטוחה לנו ולעצמנו, כפי שאתם רוצים מולדת בטוחה בישראל".

הברית בין ידידי ישראל ובין הלאומנים הקיצונים באירופה ובארצות הברית הפכה לנושא מרכזי במסרים של קמפיין ה-BDS. במובן זה, עידן טראמפ טוב לתנועה. כך גם ממשלת נתניהו, שהתקפותיה על ה-BDS היו אחד המנועים הגדולים של פרסום וגיוס לקמפיין של התנועה.

ג'ייקובס אמרה שזה הולך ונעשה קשה להיות פרו-ישראלי ואנטי-כיבוש בחוגים שוחרי קדמה. "בשמאל, תמיכה ב-BDS הוא נייר לקמוס: או שאתה תומך בה או שאין לך מקום". בעיני שוחרי קדמה, קבוצות פרו-ישראליות מהמרכז-שמאל נראות יותר ויותר כמו אייפא"ק-לייט, התומכות בפתרון שתי המדינות בעוד שבפועל הן מגינות על ישראל מפני כל סוג של לחץ שעשוי להניע אותה לסיים את הכיבוש הנוח כל כך.

שרון ברוס, רבה פרוגרסיבית בולטת באמריקה, אמרה לי: "אני לא תומכת ב-BDS, אבל אני חושבת שלא נהגנו בתנועה באופן נכון. חרם הוא כלי שאנחנו בקהילה היהודית משתמשים בו לעתים קרובות. הוא לא-אלים". פרוגרסיבים אמריקאים הביעו תמיכה בשורה של חרמות בנושאי פנים – כולל חרם נגד מדינת צפון קרוליינה סביב חוק אנטי-להט"בי מעורר מחלוקת. מועיין רבאני, עמית בכיר במכון למחקרי פלסטין שאיננו חבר בתנועת ה-BDS, אמר לי: "כל השנים האלה שמענו את ישראל ואת תומכיה שואלים: 'איפה הגנדי הפלסטיני?'. ועכשיו אנחנו עומדים מול קמפיין חרם פלסטיני לא-אלים לחלוטין, והם אומרים שלא יוכלו לתמוך בו".

סימון צימרמן, המייסדת השותפה של "אם-לא-עכשיו" אמרה: "אם תשאל יהודי-אמריקאי באקראי ברחוב: 'האם אתה מאמין שאסור שאנשים יַפְלו על פי מורשת אתנית ושלכל האנשים בחברה תהיה גישה לזכויות שחשובות לך באמריקה', הוא בוודאי יענה בחיוב. אבל כשזה מגיע לישראל, הם יגידו: שוויון לכל האנשים? אתם מנסים למחוק את ישראל מהמפה!'"

המינימום הנדרש מאיש בעל מצפון

בשבת אחר הצהריים ביפו, נפגשתי עם קובי סניץ, מתמטיקאי העובד במכון וייצמן למדע ברחובות וחבר ב"חרם מבפנים", קבוצה של תומכי BDS ישראלים, רובם יהודים. סניץ הוא פעיל ותיק שמשתתף בהפגנות בגדה המערבית יחד עם פלסטינים מאז האינתיפאדה השנייה. הוא נעצר פעמים רבות ובילה שנים רבות במחאות לצד משפחתה של עהד תמימי, שהפכה לסמל של ההתנגדות הפלסטינית הלא-אלימה, לאחר שנעצרה בדצמבר שעבר, בגיל 16, משום שסטרה על פניהם של חיילים ישראלים שנכנסו לחצר שלה, זמן קצר אחרי שהצבא ירה בבן דודה בן ה-15 מטווח קצר. סניץ אמר שהמחאות שהוא הצטרף אליהן בכפרה של תמימי, נבי סלאח, הידלדלו עם השנים, כמו גם יתר ההתנגדות הלא-אלימה בגדה המערבית באופן כללי. "זה מדהים שהן נמשכו כל כך הרבה זמן", אמר, "ארבעה מתו בנבי סלאח, מאות נפצעו, ובערך כשליש מהכפר נעצר או נכלא. זה יוצא דופן שכפר בן 500 איש יעמיד התנגדות כזו לבדו במשך זמן ארוך כל כך. אבל, כן, בסופו של דבר זה גווע ומידלדל. הדיכוי עובד, הטרור עובד".

סניץ הסיע אותי, במכונית ישנה וחבוטה, לסעודת עדשים מסודן בנווה שאנן, השכונה הענייה בדרום תל אביב המשמשת בית למבקשי מקלט אפריקאים רבים. היינו הלא-אפריקאים היחידים במסעדה או ברחוב. ביסודו של דבר, הוא הסביר, חרם הוא טקטיקה לא-אלימה להתנגד לדיכוי לא מוסרי. הסירוב לשתף פעולה עם אי-צדק בוטה, הוא טען, הוא המינימום הנדרש מאדם בעל מצפון. כשנסענו חזרה ליפו ועברנו על פני בית מעצר שסניץ הוחזק בו, הוא עשה פרפרזה למלים ששמע מהמייסד השותף של ה-BDS, עומר ברגותי: "תראו, אנחנו לא רוצים שהמערב יבוא ויציל אותנו. אני לא מבקש מהמערב לבוא ולפלוש לישראל. אני רק מבקש שיפסיק לתמוך בדיכוי שלנו". סניץ הוסיף: "נכון שהסכסוך הזה אינו מיוחד בכמה איומות הפרות זכויות האדם בו. מה שמיוחד הוא בו עד כמה המערב הליברלי תומך בהפרות האלה".

נתן ת'רול (Nathan Thrall) הוא מנהל הפרויקט הערבי-יהודי ב-International Crisis Group והוא מחברו של הספר "השפה היחידה שהם מבינים: לכפות פשרה בישראל ופלסטין" (The (Only Language They Understand: Forcing Compromise in Israel and Palestine). המאמר פורסם לראשונה בעיתון "גארדיאן". תרגום מאנגלית: מירון רפופורט.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

כיצד ניתן לאהוב עיר שבה חבריי הם אסירים, שמתקשרים אלי בפייסטיים רק כדי שאצא למרפסת ואראה להם את חיפה? רמאללה בלילה (פליקר, קרן היינריך בל C BY 2.0)

למה אני שונא אותך כל כך, רמאללה?

בילדותי, הערצתי את הצעירים רעולי הפנים שיידו באומץ אבנים בכובשים בכיכר מנארה. 30 שנה אחרי, רעולי הפנים הובסו, והובסה גם רמאללה. איך אפשר לאהוב עיר שבה הכיבוש מונע ממך להתאהב?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf