זה לא מאבק על פונדקאות אלא על הזכות הבסיסית לשוויון

אנחנו יוצאים לרחוב בשביל הנערים והנערות של הבר נוער, בשביל המורשת של שירה בנקי, וכדי שטרנסים יוכלו לחיות את חייהם ללא חשש מאלימות. הכנסת אמרה לנו לא, אבל החברה הישראלית אומרת לנו כן, ובגדול

מאת:
השאירו תגובה
א א א

שנים רבות מדי מחיי הוקדשו לציפיה לסוף מוקדם.

לא ששקלתי ליטול את חיי, פשוט האמנתי שהדרך המובילה את חייו של ההומוסקסואל קצרה, מלאה בסבל, יסורים ובדידות, ולמרות שלקח לי זמן לתמלל לעצמי את הזהות שלי, ידעתי איכשהו, מגיל צעיר מאוד שאני כזה, הומו. תביישתי, פחדתי כל הזמן שאתגלה, הייתי ממציא סיפורים על בחורות שיצאתי איתם ועובד להעלים כל מניירה שעלולה להסגיר אותי.

כשאני נזכר באיך היו מדברים על הומוסקסואליות אי שם בשנות התשעים, אני מבין קצת יותר איך גיבשתי את תמונת המציאות המעוותת הזאת. זה אולי נשמע ארכאי לחברי קהילה צעירים יותר שרגילים לראות בכל סיטקום שני את החבר ההומו או השותפה הלסבית, אבל אי שם בשנות התשעים, הדימוי של הלהט"ב נקשר פעמים רבות מדי לאומללות, לסטיה, ולא אחת למוות מאותה מחלה נוראית שאף כונתה ה"סרטן הגאה".

הלימודים בישיבה לא עזרו, הפריחה המינית של גיל ההתבגרות נפגשה בדיכוי מחמיר מצד הר"מים (רב מלמד) שהטיפו לנו להמנע מאוננות, על הומוסקסואליות לא היה בכלל על מה לדבר, הם כבר ידעו שהבנו שמזה אין דרך חזרה. המסר היה ברור, ורגשות האשם שהם שתלו בי ליוו אותי עד תחילת שנות העשרים שלי. נותרתי לבד ומבודד, נושא סוד, אשם, מביט אל סוף ידוע מראש. אם רק אוכל להשתנות, חשבתי לעצמי, קיוותי שאוכל לכוון את התשוקות שלי. לא הבנתי שזה קרב אבוד מראש.

הרוח הגבית האדירה שקיבלנו תמוטט את קירות בית הנבחרים שלנו ותחשוף את פניהם של הקנאים, השונאים וההומופובים. מחאת הקהילה הגאה (תומר ניוברג/פלאש90)

גם בת הרב, והנכדה האהובה שלכם

אך השנים עברו, הזמנים השתנו, העולם בשנות התשעים נראה אחרת בשנות האלפיים. מצאתי עוד אנשים כמוני, בהתחלה על המסך – ב"הכי גאים שיש" ראיתי לראשונה חבורה גאה, ב"פלורנטין" כמעט וראיתי את איגי ותומר מתנשקים על חוף ים בתל אביב, וכשיותר ויותר סלבריטאים התחילו לצאת מהארון התחלתי להאמין שדברים יכולים להשתנות. בשלב שכבר הגעתי לצבא החיים שלי החלו להתמלא באנשים כמוני, בחברות לסביות וחברים הומואים, באהבות חולפות ולבסוף בקהילה גאה.

לאט לאט זנחתי את התמונה של ההומו שיסיים את חייו בשנות השלושים במיטת בית החולים לבד, ערירי ומלא חרטות, והתחלתי לאמץ תמונה אחרת, של חיים מלאים, שלמים, חיי משפחה, אהבה ועתיד. השינויים שחלו בארץ ובעולם חילחלו אט אט לליבה של החברה הישראלית ונתנו לי את האומץ לצאת מהארון. לא רק לי, לרבים אחרים, ומאחר ואנחנו לא מוגבלים לגבולות אתנים או תרבותיים, התחלנו לצאת גם במקומות ה"פחות נוחים" – בקהילות המסורתיות, הדתיות ואפילו החרדיות. ככל שבחרנו לא לפחד הפכנו יותר ויותר "אמיתיים" לעוד ועוד ישראלים, עברנו מהפחד מהבלתי מוכר ללשבת אתכם בסלון – אנחנו הבן של השכנה, הבת של הרב, הדוד שעבר לאמסטרדם והנכדה האהובה. אנחנו חברים, בני משפחה, עובדים ומעסיקים, אנחנו חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית.

שלא יהיה לכם ספק, להט"בופוביה ואלימות הם עדיין חלק מהחיים שלנו, אבל אני מאמין (ורואה) את כברת הדרך שהציבור הישראלי עבר, אנחנו כבר לא לבד – כבר לא שונאים אותנו, מפחדים מאיתנו או מרחמים עלינו, יותר ויותר מהציבור הישראלי מחבק אותנו. כך למשל, בסקר שערכה עמותת חדו"ש ב-2016 עלה כי התמיכה בנישואין או ברישום זוגיות לבני אותו מין עמדה על 76%, ובפילוח לפי השתייכות מפלגתית ניתן היה לראות שלא מדובר רק בגוש השמאל, בין 57% ל-80% מהמצביעים במפלגות הימין תמכו בזכותנו להנשא.

אין רווח פוליטי בהתעמרות בקהילה הגאה. להיפך, היא עלולה להפנות את תשומת ליבם של הישראלים והישראליות שמיעוט של קנאים דתיים פוגע בזכויתהם של אלו שמכבר הפכו להיות חלק מחייהם, של חברי הקהילה שהם מכירים, שרוצים ממש כמוהם להתחתן ולהקים משפחה.

האירוע האחרון, זה שהוביל להתפרצות המחאה האחרונה, נוגע בדיוק למפלגות הימין. לאורך השנים מרבית ההתקדמות של הקהילה הגאה נעשתה בבתי המשפט, וכאשר בג"ץ דרש מהכנסת לקבל החלטה על זכותם של חד מיניים לעבור הליך פונדקאות, הכנסת העבירה תיקון לחוק הפונדקאות במטרה למנוע מחברי הקהילה לעבור את התהליך בישראל.

האפשרות לאימוץ סגורה בפנינו, האפשרות לפודנקאות סגורה בפנינו, אך אלו מאיתנו שמסרבים לוותר על חלום ההורות על אף הקשיים שמדינת ישראל מערימה עלינו, נדרשים לעבור מסלול יקר בארה"ב ולשלם סכומי עתק (בין 500,000-700,000 ש"ח) כדי להפוך להורים. כך שהאפליה בחוק הישראלי כלפי חברי הקהילה הגאה אינה יוצרת רק אי שוויון בינם ליתר אזרחי ישראל, אלא גם יוצרת פער מעמדות, בין חברי קהילה שיכולים להרשות לעצמם לעבור את התהליך ואלו שלא.

התיקון לחוק שהובל על ידי מפלגת הבית היהודי והמפלגות החרדיות לא נעשה בקול תרועה רמה, אלא בשקט מחריש. לא עלו ח"כים לפודיום וסיפרו על הצלת המשפחה הישראלית, למעשה הם כמעט ולא התבטאו בנושא, מסיבה אחת פשוטה עליה הצבעתי קודם – הציבור לא איתם. אין רווח פוליטי בהתעמרות בקהילה הגאה (במיוחד למפלגה כמו הבית היהודי שמבקשת בחלקה להרחיב את גבולותיה ולהפוך למפלגה בעלת בסיס פוליטי רחב), להיפך, היא עלולה להפנות את תשומת ליבם של הישראלים והישראליות שמיעוט של קנאים דתיים פוגע באושרם ובזכויתהם של אלו שמכבר הפכו להיות חלק מחייהם, של חברי הקהילה שהם מכירים, שרוצים ממש כמוהם להתחתן ולהקים משפחה.

יוצאים לרחוב גם לזכרה. נערת מתאבלות על שירה בנקי, 16, עם קבלת הודעת מותה. בנקי נדקרה ע״י יהודי חרדי, אשר דקר 6 צועדים נוספים, במצעד הגאווה בירושלים ומתה מפצעיה בבית החולים. תל אביב, 2 באוגוסט 2015. (אקטיבסטילס)

לחשוף את פני השונאים וההומופובים

התיקון לחוק הפונדקאות הוא הקטליזטור למאבק הנוכחי, ואני מעריך שהוא מצליח לייצר הדים רחבים משום שמדובר במאבק שמדבר אל הלב הנורמטיבי של החברה הישראלית – הקמת משפחה. אבל זאת לא הסיבה היחידה שבגללה אנחנו שובתים ומפגינים היום. המאבק הנוכחי של הקהילה הגאה הוא עוד חוליה בשרשרת במאבק ארוך השנים שלנו לשוויון.

אנחנו יוצאים לרחוב בשביל הנערים והנערות של הבר נוער, בשביל המורשת של שירה בנקי, אנחנו יוצאים לרחובות בשביל שהמילה "הומו" תפסיק לככב כקללה הנפוצה בישראל ושטרנסים יוכלו לחיות את חייהם ללא חשש מאלימות. אנחנו יוצאים לרחובות בשביל שיפסקו טיפולי ההמרה ושנוכל לצאת לרחוב בביטחה. אנחנו יוצאים בשביל זוגות לסביות שרוצות לתרום ביצית זו לזו ובשביל תקציבים ממשלתיים שמגיעים לנו בזכות ולא בחסד. וכן, אנחנו יוצאים גם בשביל שנוכל להתחתן ולהקים משפחה.

הכנסת אמרה לנו לא, אבל החברה הישראלית אומרת לנו כן. הרוח הגבית האדירה שקיבלנו בימים האחרונים היא זאת שתשא את קולות הבוחרים אל נבחריהם. הרוח הזאת תמוטט את קירות בית הנבחרים שלנו ותחשוף את פניהם של הקנאים, השונאים וההומופובים אל אור השמש. אלו שרוצים יותר מכל להצעיד אותנו אל העבר האפל של הקהילה הגאה, זה שבו אנו מסתתרים, מבוישים, שותקים. אנחנו יוצאים לרחוב להאבק בכוחות החזקים האלה המבקשים לכופף את רוחנו, אנחנו יוצאים בגאווה שהתנחלה בליבנו, שמרימה את ראשנו להשיר מבט מול הממשלה הזאת ולדרוש שוויון. שוויון אמיתי.

רועי ג'רופי – ירושלמי, פעיל חברתי, נשוי באושר ובקרוב גם הורה.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מואשמת בבגידה ובריגול, ועלולה לקבל עונש מוות. לוג'יין אל-הד'לול (צילום: ויקיפדיה CC BY-SA 4.0)

מואשמת בבגידה ובריגול, ועלולה לקבל עונש מוות. לוג'יין אל-הד'לול (צילום: ויקיפדיה CC BY-SA 4.0)

הסופרג'יסטית הסעודית שבקשה להקים מקלט לנשים מואשמת בטרור

הסופרג'יסטיות, הלוחמות למען זכות הצבעה, נתפסות כנשים פריבילגיות, אירופאיות ולבנות. לוג'יין אל-הד'לול היא אולי פריבילגית, אבל היא עלולה לשלם בחייה על המאבק שלה למען זכויות נשים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf