"זו הדרך - אחרת איננה": חמישים שנה לעיתון המפלגה הקומוניסטית

כמו הרבה דברים בשמאל, גם "זו הדרך" צמח מתוך פיצול. במפלגה הקומוניסטית. חמישים שנה אחרי, אפשר לחזור לגליונות הראשונים ולראות איזה תפקיד חשוב שיחק העיתון כקולם היחיד בעברית של מתנגדי הכיבוש, סרבני מצפון ופעילים לשוויון בין העמים ולמען מעמד העובדים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

השבוע נכנסתי לאולם הקריאה הראשי של הספרייה הלאומית. "מעניין כמה אנשים ביקשו את הכרך הזה בשנים האחרונות", אני אומר לספרנית בספרייה הלאומית. היא לא עונה ומעבירה לי את בקשתי: כרך שמאגד את הגיליונות הראשונים של השבועון זו הדרך.

אני פותח אותו וקורא עיתון שהודפס השבוע לפני 50 שנה. מאז ועד היום צוותי המפלגה הקומוניסטית הישראלית הפיקו והוציאו לאור למעלה מ-2,500 גיליונות. אירוע לציון יובל לשבועון יתקיים ביום שישי בסינמטק תל-אביב (גילוי נאות: הכותב חבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית).

עיתון נולד מתוך משבר

כדי לתאר את הנסיבות שהובילו להקמת השבועון, אין מנוס משיעור היסטוריה קצר.

בשנת 1965 המתחים במפלגה הקומוניסטית הובילו לפילוג: בחודש אוגוסט של אותה שנה התקיימו שתי ועידות של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בתל-אביב התכנסה מפלגה יהודית בראשות משה סנה ושמואל מיקוניס, לימים (בהחלטת בית משפט) נקבע כי מפלגה זו תמשיך להיקרא "המפלגה הקומוניסטית הישראלית" (מק"י).

המפלגה השנייה התכנסה מספר ימים מאוחר יותר ביפו. זו הייתה מפלגה ערבית ברובה, אבל דו לאומית בצביונה הפוליטי ובהנהגתה, בראשות תופיק טובי ומאיר וילנר. לימים מפלגה זו תיקרא "הרשימה הקומוניסטית החדשה" (רק"ח). "כל אחת מוועידות אלו הוכרזה כוועידת המפלגה הקומוניסטית הישראלית", דווח בפראבדה, עיתון המפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות.

לפי החלטת בית המשפט עיתון המפלגה בעברית, קול העם, שיצא לאור משנת 1937, נשאר בידי מק"י היהודית, בעוד שעיתון המפלגה בערבית, אל-אתחאד, שיצא לאור החל משנת 1944 נשאר בידי רק"ח הערבית-יהודית.

> א יידישע סוף: בתום 63 שנים נסגר עיתון תנועת הבונד

"זו הדרך", שער הגיליון הראשון, 26.8.65.

"זו הדרך", שער הגיליון הראשון, 26.8.65.

היהודים תומכי רק"ח נשארו ללא עיתון מפלגתי בשפתם, ובסוף חודש אוגוסט הם החליטו להוציא לאור את השבועון זו הדרך.

במלאת עשור לעיתון כתב אחד ממקימיו, יוסף אלגזי, על האופן בו הוציאו את הגליונות הראשונים. למפלגה ולעיתון עוד לא היו משרדים, והכניסה למשרדי המפלגה הישנים הייתה סגורה בפניהם בצו בית משפט. לכן חברי המערכת והכותבים היו נכנסים לבית הקפה הסמוך לדפוס וכל אחד מהם הזמין כוס מילקשייק, איתו היה מתיישב ליד שולחן אחר, וכולם היו כותבים במשך יום שלם. כך ניצבו בבית הקפה שולחן של מדור תרבות, שולחן המערכת, וכו'. על הספסל מול בית הדפוס עשו את ההגהות האחרונות ושלחו את העיתון המוכן לדפוס.

כאשר קוראים את הגיליונות הראשונים ניתן להרגיש כי העיתון נולד מתוך משבר, נדמה שלעיתון באותם ימים היו שני פנים: הכותרת הראשית, מרכז העיתון, שידר "עסקים כרגיל". הכותרת הראשית של הגיליון הראשון לדוגמא עסקה במאבק המפלגה בהסדרת היחסים של ישראל עם גרמניה המערבית.

אבל בשוליים הנרחבים למדי של העיתון רואים את הכאב ואת עומק המשבר, כאשר ידיעות רבות מוקדשות לתקוף את "קבוצת מיקוניס-סנה". כבר בתחילת ספטמבר מתבשרים הקוראים על הקמתה של רק"ח בתור מפלגה חדשה, אבל העיתון ימשיך להציגה בתור "המפלגה הקומוניסטית הישראלית": "לא בית המשפט הבורגני יקבע מי היא מק"י", קבעה בנחרצות כותרת מאמר בגיליון הראשון.

ככל שממשיכים בקריאה העיתון הופך פחות לעומתי מול המפלגה היריבה ועיתונה קול העם, ומתמקד בהצגת ייחודה של רק"ח כמפלגה ערבית-יהודית. מספר רב של מאמרים וידיעות מתורגמים מעיתון אל-אתחאד ומתמקדים במצב האוכלוסיה הערבית בישראל.

"רק רק"ח תקפה את ישראל"

אני סוגר את הכרך הראשון ופותח את הכרך שעליו כתוב "זו הדרך, 1967". עולה בי המחשבה שבינואר 1967 מתחילה "סתם" עוד שנה. כותרת הגיליון הראשון לשנה זו עוסקת במלחמת ויטנאם, בשלב זה אין לאף אחד מכותבי העיתון מושג שביוני אותה שנה תתחולל מלחמה שתשפיע על המדינה ועל המפלגה השפעה מכרעת כל-כך.

השבוע, 48 שנים לאחר מכן, כתבה תמר גוז'נסקי בזו הדרך:

מלחמת יוני 1967 הייתה המבחן הפוליטי המשמעותי הראשון של 'זו הדרך', והוא עמד בו בכבוד. השבועון התייצב מהרגע הראשון נגד המלחמה ותבע את נסיגת צה"ל מכל השטחים שכבש. זמן קצר לאחר שוך הקרבות, יצאו כתבי העיתון לדווח על הכיבוש כפי שהוא נראה בעיני הנכבשים.

ההתנגדות למלחמה ב-1967 אכן ראויה להיקרא "מבחן פוליטי משמעותי" בעיקר לאור תמיכתה של מק"י היהודית במלחמה. "אנו מלוכדים וחזקים כפי שלא היינו מעולם!" קרא בכנסת ראש-הממשלה לוי אשכול יום אחרי פרוץ המלחמה בדיון בהצעת חוק להגדלת התקציב לצבא, שבסופו חברי כנסת פרצו באופן ספונטני בשירת "התקווה". ח"כ שמואל מיקוניס ממק"י נשא נאום תמיכה במלחמה.

כתב עיתון דבר בכנסת, יוסף חריף, תיאר את נאום מיקוניס: "איש מק"י שמואל מיקוניס דיבר אתמול בכל חום ליבו היהודי ותמך בהצעת הממשלה. שרים וחברי כנסת באו אל מיקוניס ולחצו לו את היד, כך יכול לדבר אפילו קומוניסט אך כשליבו עם אחיו במדינה…".

בכל האמור לנאום ח"כ מאיר וילנר מרק"ח באותו יום, הסיפור כמובן שונה: "בוגד! מנוול! רד מכאן! – נשמעו קולות כלפי הנואם מכל עבר", נכתב בעיתון "דבר". לאחר ציטוט מדבריו של וילנר בגנות המלחמה המשיך הכתב: "שוב טבעו דבריו בקריאות בוז נרגזות של חברי הבית. אין צורך לומר שהוא וחברו טופיק טובי […] היו הבודדים שהצביעו נגד החוק".

היום פתחתי את עיתון "זו הדרך" מאותם הימים ויכולתי, בפעם הראשונה, לקרוא את הנאום המלא של וילנר. אני חושב על אותם יהודים מעטים שהתנגדו למלחמה, על הדאגה והפחד מהמלחמה נוסף הקול האחיד בכנסת, ברחוב בעיתונים וברדיו. האם הם חיכו לקבל את עיתון מפלגתם כדי להרגיש פחות לבד? אני מכיר את התחושה טוב. גם אני מצאתי את עצמי קורא כל אות בעיתון דווקא בעיתות מלחמה.

אני יושב מול שתי כותרות – בזו הדרך נכתב "הקומוניסטים הצביעו נגד מסי המלחמה, בעד השלום"; כותרת המשנה בדבר: "רק רק"ח תקפה את ישראל".

> אבי בניהו: "העיתונות בישראל הייתה מאוד ממושמעת בצוק איתן"

מתוך "זו הדרך", יוני 1967. מבחן פוליטי ראשון.
מתוך "זו הדרך", יוני 1967. מבחן פוליטי ראשון.

עיתון קומוניסטי-ישראלי

בדיחה מימי הפילוג במפלגה סיפרה על ההבדלים בין רק"ח ובין מק"י: נציגי מק"י לא נכנסים לשום הצבעה בכנסת מבלי שקיבלו הנחיות בטלפון מברית-המועצות; נציגי רק"ח לעומתם לא זקוקים לשיחת טלפון כדי לדעת כיצד היו מעוניינים במוסקבה שהם יצביעו.

אכן, במשך עשרות שנים אם היה ברצונכם לדעת מה העמדה הרשמית של ברית-המועצות כמעט לגבי כל נושא, יכולתם לפתוח את עיתוני המפלגה: קול העם ולאחר מכן את זו הדרך. לצורך הכנת כתבה זו דפדפתי בעשרות גיליונות של השבועון, משנים אקראיות, ולא נתקלתי בפעם אחת שלא דווח על הנעשה בברית-המועצות ובארצות הסוציאליסטיות השונות או שלא הוצגה העמדה הסובייטית בנושאים בין-לאומיים שונים.

עובדה זו הפכה את זו הדרך לייחודי בעולם התקשורת בישראל: נדיר היה למצוא עיתון שעוסק באופן נרחב כל-כך בסוגיות בין-לאומיות. בשבועון לא היה אף-פעם "מדור" לחדשות חוץ – העמדה הקומוניסטית הייתה, ולטעמי עודנה, שיחסי הכוחות העולמיים משפיעים על חיינו לא פחות מאשר דברים שמתרחשים בזירה המקומית.

דיברתי עם רבים מחברי ומראשי המפלגה באותם ימים, והבנתי שהבדיחה שציטטתי כאן לא הוגנת כלפיהם: תמיכתם בברית המועצות לא הובילה לכך שחבריה נעשו פתאים חסרי חשיבה עצמית. לא נכון לראות בעיתון "שופר של מוסקבה בישראל", כפי שכינוהו רבים. לאורך כל שנותיו מדובר בעיתון מקומי, ישראלי מאוד.

בעידן שלפני האינטרנט, היה העיתון אחד המקומות הבודדים בהם ניתן היה לקרוא על מאבקי עובדים מנקודת מבט מעמדית, המביאה את קולם של העובדים, ולא של המעסיקים (ולאו דווקא תמיד בהתאם לגישתה של ההסתדרות, עם עיתונה דבר). מאבקים חברתיים רבים, גם כאלו שלא אורגנו על-ידי המפלגה הקומוניסטית, פנו דווקא לעיתון שתפוצתו קטנה וקהלו "שבוי" מכיוון שידעו שימצאו במסגרתו במה נרחבת וסיקור אוהד.

כאמור, גם לידיעות העוסקות באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים ובמדינת ישראל הוקדשו חלקים רבים בעיתון. הדיווחים על הכיבוש עסקו רבות גם בהתנגדות לו: בשטחים, בכנסת ובחברה הישראלית. בידיעות שרוכזו במדור "השבוע בכלא הצבאי" העיתון הציג אהדה ייחודית לסרבני מצפון.

> גשר מעריב פוצץ: העובדים לשעבר עוד לא קיבלו את הכסף שמגיע להם

"זו הדרך",  27.4.1994: במה נרחבת למאבקים חברתיים

"זו הדרך", 27.4.1994: במה נרחבת למאבקים חברתיים

האם בא לידי ביטוי בעיתון המשבר הגדול שהתרחש במפלגות קומוניסטיות עם נפילת ברית-המועצות? להפתעתי, לא ממש. העיסוק במדינות חבר-העמים הלך ופחת ככל שהמשבר התמשך, וההתמודדות עם המשבר המפלגתי התרחשה בוועידות המפלגה, בישיבות סניפים ובמאמרי דעה מנומקים בחלקים האחוריים של העיתון.

ב-25 בדצמבר 1991 התפטר גורבצ'וב מתפקידו כנשיא ברית-המועצות, שלמעשה כבר לא הייתה קיימת. הדגל האדום הורד מהקרמלין והונף שם שוב דגל הצאר, שמונף שם עד היום. האירוע קיבל ידיעה קטנה בעמוד השני של זו הדרך, לצד דיווח על התנגדות חד"ש להעברת תקציבים להתנחלויות.

אגב, בעוד סגירת "קול העם" בשנת 1975 סימלה את סוף דרכה של מק"י היהודית, רק"ח ועיתוניה זו הדרך ואל-אתחאד המשיכו לפעול: בשנת 1977 יזמה רק"ח את הקמת החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש), והמעגל נסגר כאשר בשנת 1989 שינתה רשמית את שמה וחזרה להיות המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

"זוֹ הַדֶּרֶך – אַחֶרֶת אֵינֶנָּה…"

יצאתי מהספריה הלאומית והלכתי להסתכל בספרייה בביתי. אני מוצא גיליון זו הדרך משנת 1999,ככל הנראה אחד הראשונים שקראתי בחיי. העיתון נראה שונה לחלוטין מזה שפגשתי בספרייה. העיצוב מגזיני יותר, וגם התוכן עוסק בפרשנות יותר מאשר בחדשות. שנתיים מאוחר יותר העיתון צומצם מטעמי תקציב לעמודים ספורים, תפוצת הדפוס פחתה והיום אני מקבל אותו בדואר-אלקטרוני.

אני חושב על חברי המערכת הקטנה של העיתון הקטן שעובדים קשה כדי להוציא עיתון שיש לו כל-כך מעט קוראים. החלטתי, בכוונה, לא לראיין אותם לכבוד כתבה זו – אלא לספר להם דרך שיחה מקומית שאני ממשיך לקרוא את עבודתם ואמשיך גם בעתיד.

זו הדרך! קובעת כותרת העיתון, ואני נזכר בשורה משירה של רחל: "זוֹ הַדֶּרֶך – אַחֶרֶת אֵינֶנָּה". לא בדיוק כותרת המעידה על ענווה. אבל מטרתה של עיתונות מפלגתית היא בדיוק זו – להתוות דרך. לרוב לא חסרה לי נגישות למידע או לפרשנות ונדיר שהעיתון מחדש לי משהו בתחום הזה. כוחו של העיתון הוא בהבנה שפעילות פוליטית מצריכה ליצור ולקיים במות לחשיבה ולדיון. גם אם אני לא מסכים תמיד עם "הדרך" המופיעה בכותרת ובעיתון, רחוק מכך, ניתן באמצעותה לבנות עמדה פוליטית משותפת, לאו דווקא אחידה.

ביום שישי, 4 בספטמבר 2015, בסינמטק תל–אביב, יתקיים אירוע לציון 50 שנה להופעת העיתון, במסגרתו יופץ גיליון יובל מורחב וחגיגי. פרטים כאן.

> בתקשורת הישראלית הקורבן הוא חייל שמנסה לעצור ילד פצוע

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"רוצים להצית? תציתו לבד". ארי שמאי מחלק עצות באולפן ערוץ 20, כשלידו יושב המצית (צילום מסך)

לא, הריאיון עם מצית הדו לשוני לא זעזע אותי

למה מזדעזעים מאייטמים מטורללים בערוץ 20? הרי ידוע מי ומה הם. הכעס האמיתי צריך להיות מופנה למערכת המשפט שלא באמת לוקחת ברצינות פשעי שנאה של יהודים, ולערוץ הראשון שהסית והביא להצתת בית הספר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf