במשרד הבריאות חולקים על ארדן: יותר נשק, יותר התאבדויות

המחקרים בעולם והניסיון בישראל הביאו להחלטה ממשלתית לצמצם את נגישות לכלי נשק כדי לצמצם התאבדויות. זה לא מפריע למשרד ביטחון פנים של ארדן להכריז שאין קשר בין הדברים ולהרחיב באופן חסר תקדים את הנגישות לכלי ירייה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

לפני עשרה ימים נכנסה לתוקף "תכנית השר ארדן להגדלת מספר רישיונות הנשק בישראל" במסגרתה שונו הקריטריונים לזכאות ומאות אלפי אנשים נוספו בבת אחד למעגל הזכאים לרישיון לכלי ירייה. לדברי ארדן "ככל שיהיו יותר אזרחים מיומנים נושאי נשק, כך יגדל הסיכוי לסכל פיגועים ללא נפגעים ולצמצם את מספר הנפגעים".

לא פחות מ-12 ידיעות מוקדשות למדיניות החדשה בעמוד הראשי באתר המשרד לבטחון פנים, אבל באף אחד מהן לא מופיעה התייחסות לעובדה שהחלטת השר עומדת בסתירה למדיניות הממשלה בדבר יישום תכנית הלאומית למניעת אובדנות. החלטת ממשלה משנת 2013 קובעת באופן מפורש כי במטרה לצמצם את מספר ההתאבדויות וניסיונות התאבדות, הממשלה תפעל "להקטנת נגישות לאמצעים קטלניים".

החלטה זו לא בוטלה, להפך: לפני שנה נשלחה הודעה לעיתונות מטעם משרד הבריאות ובה נכתב ש"היחידה למניעת אובדנות", האחראית על יישום התכנית, פועלת בין היתר ל"מהלכי רגולציה להקטנת נגישות לאמצעים מסוכנים [לרבות] צמצום הנגישות לזמינות של כלי נשק [ההדגשה שלי]". בהודעה לא מפורט מהם אותם מהלכים, אבל ספק אם יש בכך כדי להסביר מצב שבו משרד ממשלתי אחד מתהדר בקידום מדיניות לצימצום תפוצת נשק במרחב האזרחי, בעוד משרד ממשלתי אחר מתגאה בהגדלה חסרת תקדים של מספר הזכאים לאחזקת כלי ירייה.

על מידת חוסר התיאום בין שני הגופים תעיד, למשל, העובדה שנציג משרד הבריאות עומד בראש ועדה בינמשרדית של התכנית הלאומית למניעת התאבדויות. בוועדה יושבים נציגים מגופי ממשלה שונים הרלוונטים להיבטים השונים של מניעת אובדנות. נציגי המשרד לבטחון פנים לא יושבים בוועדה, אף שבמסמך מקיף המתאר את עקרונות התכנית מופיעה רשימת משרדי ממשלה רלוונטיים שכוללת את המשרד לבטחון פנים.

שר הבריאות יעקב ליצמן בביקור בבית חולים בצפון. משרד הבריאות וצה"ל מסכימים: כדי למנוע התאבדויות, צריך לצמצם אזחקת נשק (צילום: דוד כהן / פלאש 90)

שר הבריאות יעקב ליצמן בביקור בבית חולים בצפון. משרד הבריאות וצה"ל מסכימים: כדי למנוע התאבדויות, צריך לצמצם אחזקת נשק (צילום: דוד כהן / פלאש 90)

אבל בירור שערכנו מעלה חשש ממשי שלא מדובר בתוצאה מקרית של חוסר תיאום בין משרדי ממשלה, המוביל למדיניות שונה ואף סותרת, אלא בפער דרמטי בהערכת הסיכונים של רפורמת הרישוי בכלי הנשק. פער העלול לעלות בחיי אדם. בשנת 2016 "המועצה הציבורית למניעת אובדנות" בראשות פרופ' גיל זלצמן פרסמה במסמך רשמי של משרד הבריאות אזהרה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים: "הליברליות במתן נשקים לאוכלוסייה אזרחית ולחיילים צפויה לעלות את שיעורי ההתאבדות". לפי חוות הדעת המקצועית של חברי המועצה, "הרחקת אמצעים היא האסטרטגיה הטובה ביותר למניעת אובדנות" ולכן הם המליצו "לשקול מחדש את מדיניות ההקלות מול המשרד לבטחון פנים" [ההדגשות שלי]. משרד הבריאות לא חזר בו מאזהרה זו, והמשמעות היא שככל הידוע לנו, המשרד מעריך שהמדיניות החדשה שמקדם המשרד לבטחון פנים מסכנת חיי אדם. אין דרך אחרת לתאר את זה.

המשרד לבטחון פנים מצידו כלל לא מתייחס לכך שצוות מקצועי בחסות ממשלתית הציג אזהרה מפורשת וגם לא לכך שהממשלה כבר התחייבה לפעול בדרך הפוכה למדיניות שהם השיקו זה עתה. בהודעה על יישום הרפורמה הדגיש ארדן כי "המדיניות החדשה מאזנת בין הצורך להגן על הציבור העלול להימצא בסיכון ובין הצורך לשמור על הציבור מפני שימוש לא נכון בכלי ירייה". אך אין שום מידע גלוי לגבי דרך קבלת ההחלטה, מי היו השותפים לה ומה המידע שעומד בבסיסה. כפי שהראתה רלה מזלי מפרויקט "האקדח על שולחן המטבח" במאמר בשיחה מקומית, החוק מסמיך את השר לבטחון פנים לערוך שינויים במדיניות על סמך שיקול דעתו בלבד. ארדן ניצל זאת כדי להגדיל דרסטית ובבת-אחת את מספר הזכאים לנשק ללא שום שקיפות וללא כל הסבר ציבורי על השיקולים שהובילו להחלטה.

השר גלעדן ארדן. המשרד שלו מתעלם מהחלטות המועצה למניעת התאבדויות (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

השר גלעדן ארדן. המשרד שלו מתעלם מהחלטות המועצה למניעת התאבדויות (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

הפער בין החלטת הממשלה למניעת אובדנות ובין רפורמת הנשק של ארדן הוא לא על מדיניות, אלא על עובדות. בבסיס כל החלטה מושכלת בנושא עומדת התשובה לשאלה: האם יש קשר בין הרחבת הנגישות לנשק ובין עלייה בשיעור האובדנות? שאלנו את משרד הבריאות והם ענו לנו באופן חד משמעי שכן: "ככלל – ככל שהנגישות לכלי נשק עולה כך גם האירעות של אובדנות". שאלנו גם את המשרד לבטחון פנים, והם ענו לנו באופן חד משמעי שלא: "אין נתון שמוכיח שכלי נשק ברשיון גורמים או מעודדים התאבדויות" (התגובות המלאות בהמשך). תרשו לי לא להיות משועשע ממה שקורה כאן: אם משרד הבריאות צודק, אז אנשים צפויים לשלם על כך בחייהם. אם המשרד לבטחון פנים צודק, אז חלק משמעותי ממדיניות הממשלה למניעת אובדנות – שגוי. זה לא ויכוח מקצועי תיאורטי ומנותק, אלה דיני נפשות.

הנשק נשאר בבסיס ושיעור ההתאבדויות צנח

עומדות מולנו, אם כך, שתי תשובות הסותרות זו את זו. אבל בעוד התשובה של משרד הבריאות מבוססת על מידע גלוי וזמין, תשובת המשרד לבטחון פנים מסתתרת מאחורי ענן של חשאיות. מדיניות משרד הבריאות מבוססת על מחקרים ממקומות שונים בעולם העוסקים בקשר בין תפוצת נשק ובין שיעורי התאבדויות, בעיקר בקרב גברים צעירים. מחקרים רבים העידו כי במדינות רבות חלה ירידה במספר מקרי ההתאבדות בירייה לאחר הליכי חקיקה להגבלת תפוצת נשק. במדינות שבהן נפוצה התאבדות באמצעות נשק, החקיקה תרמה להורדת שיעור ההתאבדות הכולל. מחקר אמריקאי משנת 2011 מצא כי חקיקה לצמצום התפוצה הכללית של כלי נשק מצליחה להפחית את מספר הגברים המתאבדים יותר מאשר חקיקה ממוקדת, המונעת נגישות רק מאנשים שאותרו כבעלי סיכון גדול יותר להתאבד.

התכנית הלאומית למניעת אובדנות היא חדשה יחסית, היא סבלה וסובלת מקשיים ביישומה ומקיצוצים חדים בתיקצוב, ולכן עדיין לא פורסמו נתונים מעודכנים שיראו האם חלה ירידה בשיעורי האובדנות מאז שהחלו ליישם אותה. אבל מדיניות משרד הבריאות מבוססת גם על ניסיון מישראל, שגם בו יש נתונים שהיה ראוי כי יהיו בפני השר ארדן עם קבלת ההחלטה.

קחו, לדוגמה, את הנתונים הנוגעים להתאבדות חיילים. עד שנת ‏2006 לקחו עמם רוב החיילים את נשקם האישי כשיצאו לחופשת השבת. ב-‏2006 השתנתה המדיניות בעקבות החלטת הרמטכ"ל שחייבה את החיילים להשאיר את נשקם האישי מאופסן ונעול ביחידה בעת חופשה. נוסף על כך, הם הפסיקו לשאת נשק בקורסים.

"צמצמום זמינות כלי נשק מוכר ככלי מונע אבדנות ממחקרים רבים בעולם", כתבו החוקרים פכטור ושריף, "לרוב נטען שמהלך זה מצמצם כ-30% מההתאבדויות"

גם אם אי אפשר להוכיח קשר סיבתי ישיר, אפשר להצביע על מגמות בעקבות שינוי המדיניות הזו. לפי נתוני משרד הבריאות, מתחילת שנות ה-90 עד שנת 2006 האמצעי הנפוץ ביותר אצל בנים בגילאי 15-24 היה התאבדות בירייה. אחרי 2006, הוא ירד למקום השני בקרב קבוצת גיל זו. "ייתכן," כתבו במשרד הבריאות, "שירידה זו הינה תוצאה של תכניות למניעת אובדנות בצבא, הגבלת נגישות לנשק והעלאת המודעות לפעולות מניעה".

במחקר מקיף שערכו אל"מ ד"ר איל פכטור ורס"ן ד"ר לאה שריף על מניעת התאבדויות בצה"ל הם כתבו כי שינוי המדיניות הצבאית, כלומר ההגבלות על הוצאת נשק מהבסיס, "נבנה על בסיס הידע המקצועי שנאסף בארץ ובעולם ולפיו נשק זמין מגביר את הסיכון לאובדנות" [ההדגשה שלי]. "צמצמום זמינות כלי נשק מוכר ככלי מונע אבדנות ממחקרים רבים בעולם", כתבו פכטור ושריף, "לרוב נטען שמהלך זה מצמצם כ-30% מההתאבדויות".

ואכן, מאז שצה"ל החל להגביל הוצאת נשק מהבסיס, חלה ירידה דרמטית בשיעור ההתאבדויות בצבא. מחקר הראה שהשינוי שחל בעקבות ההוראה לא לצאת עם נשק בסופי שבוע היה מיידי. ממוצע ההתאבדויות של חיילים בשנים 2007-2008 היה נמוך ב-40% מהממוצע השנתי בשנים 2003-2005. עיקר הירידה חלה בהתאבדויות של חיילים בסופי שבוע: ממוצע של עשרה חיילים בשנה לפני השינוי לממוצע של שלושה חיילים אחרי השינוי.

חיילים בחופשה מסתובבים עם נשק. צה"ל צמצם את התופעה, ושיעור ההתאבדויות צנח (צילום: סרג' אטאל / פלאש 90)

חיילים בחופשה מסתובבים עם נשק. מאז 2006, הוגבלה האפשרות להוציא נשק מהבסיסים (צילום: סרג' אטאל / פלאש 90. למצולמים אין קשר לכתבה)

לפי המשרד לביטחון פנים, אי אפשר למנוע התאבדות

כל הנתונים האלה ורבים אחרים הובילו את משרד הבריאות לקבוע בפשטות שמניעת נגישות לאמצעים קטלניים היא אחת מעקרונות התכנית הלאומית משום שזו "נמצאה במקומות רבים בעולם כיעילה במניעת התאבדויות". לעומתם, דוברות המשרד לבטחון פנים מציינת ש"במסגרת עבודת המטה נבחנה סוגיית ההתאבדויות. נושא זה נכנס לשקלול כלל הגורמים בגיבוש הרפורמה", אבל, לדברי המשרד, במהלך עבודת המטה לא התגלה כל נתון הקושר בין נשק ובין אובדנות. אז מה בדיוק משמעות השקלול שהם לכאורה עשו? לא די בכך שארדן מודה שקיים חשש לחיי אדם מפני "שימוש לא נכון בכלי ירייה", מבלי שהוא טורח לספר לנו מה הצעדים שמשרדו נוקט כדי למנוע את הסכנה. הוא גם מתעלם מעמדת גורמי המקצוע במשרד הבריאות לגבי עצם קיומה של הסכנה.

התכנית הלאומית למניעת אובדנות נפתחת בקביעה "התאבדות אפשר וצריך למנוע!" [ההדגשה במקור]. התכנית מבוססת על אסטרטגיות למניעת אובדנות מבקשת לזהות מוקדם ככל האפשר מי נמצא בסכנת אובדנות, כדי שיהיה אפשר הן לטפל בו והן לצמצם את התנאים הסביבתיים והחברתיים הידועים כמזרזי התאבדות. זוהי גישה הקוראת תגר על הנחות מיושנות ולא מבוססות ולפיהן התאבדות היא גזירת גורל הנובעת מנחישות של אדם הרוצה במותו. אלא שעם השנים הצטברו עוד ועוד מחקרים להבנה מקיפה של תופעת האובדנות, שגובשו להצעות פעולה לגורמים טיפוליים וממשלתיים. "במקומות (בארץ ובעולם) שבהם גורם ממשלתי או מקצועי קיבל אחריות להתמודדות עם התופעה ופעל בצורה יזומה (פרואקטיבית), מערכתית, שיטתית ולאורך זמן – שיעור המתאבדים הצטמצם", מסבירים במשרד הבריאות.

אלא שמתברר שלא כל הגורמים הרלוונטיים בממשלה חושבים כך. הרצל קבלו, מנהל האגף לרישוי כלי ירייה במשרד לבטחון פנים, צוטט ל"מקור ראשון" באמירה: "בדקנו לאורך השנים את המקרים שבהם נעשה שימוש לא חוקי בנשק, הם בודדים. אם אדם ירצה להתאבד או לרצוח, הוא יכול גם לקחת סכין". יתכן שמשפט זה מעיד על כך שבניגוד למשרד הבריאות, עבודת המטה במשרד לבטחון פנים התכחשה כליל לגישה הפועלת למניעת התאבדות. אם זה המצב, נראה שאין זה מקרה שהמשרד לבטחון פנים לא לקח ברצינות את ההתרעות מפני עלייה במספר הרציחות והתאבדויות.

קבלו ישב בעבודת המטה של משרדו ובו לכאורה הם למדו את נושא ההתאבדות, אך הוא קושר במשפט אחד בין התאבדות לרצח, שהן שתי תופעות שונות לחלוטין, ומתעלם מהידע המחקרי על האפשרות למניעת התאבדות. מדיניות משרדו מבוססת על תפיסת עולם מיושנת ושגויה. ההבדל בין הרצינות שבה התייחסו למחקרים בצה"ל ובשאר משרדי הממשלה ובין הזלזול שעולה מדבריו של קבלו מעורר דאגה. אם הנחת היסוד של המשרד לבטחון פנים היא "אם אדם ירצה להתאבד הוא יכול גם לקחת סכין", אז במשרד הבריאות חייבים להעמיד אותם על טעותם, כי הם מאיימים לקחת את המאבק למניעת התאבדויות שנים אחורה. את הנזק נראה בחיי אדם.

עוד בטרם התבהרו התשובות לכל השאלות שעלו בכתבה זו, הנתונים מצביעים שהחלטת השר ארדן התקבלה באופן בלתי סביר ועל משרד הבריאות לדרוש להקפיא אותה עד שעמדתם המקצועי תישמע ותילקח בחשבון.

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה:

"קיים נוהל מוסדר לתהליך טיפול בבקשה לנשיאת כלי נשק ומשרד הבריאות ימשיך לפעול על פיו. בקשות של הפונים לקבל רישיון לנשיאת נשק מועברות למשרד הבריאות מהמשרד לביטחון פנים ובהתאם נקבעת ההחלטה, כולל על בסיס של הערכה במידת הצורך.

הנושא בדיון והתייעצות עם גורמי המקצוע בתחום. אפשר לומר שככלל – ככל שהנגישות לכלי נשק עולה, כך עולה גם האירעות של אובדנות".

תגובת המשרד לביטחון פנים:

"הרפורמה של המשרד לביטחון הפנים הוצגה למשרד הבריאות בתחילת עבודת המטה. הליך בדיקת כשירותו הרפואית של מבקש הרישיון לנשיאת כלי יריה נבחן והוחלט להשאיר את ההליך הנוהג היום, תוך בחינה מתמדת של הנושא ומעקב שוטף על מצבו הרפואי והנפשי של הפונה.

עוד במסגרת עבודת המטה נבחנה סוגיית ההתאבדויות. נושא זה נכנס לשקלול כלל הגורמים בגיבוש הרפורמה. אין נתון שמוכיח שכלי נשק ברשיון גורמים או מעודדים התאבדויות לעומת זאת, יש נתונים שמחזיקי כלי הירייה ברישיון מנעו או בלמו פיגועי טרור".

 

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מסגרות של חלופות מעצר אמורות למנוע שליחת נערים ונערות לכלא. כלא אופק המיועד לנוער (צילום: משה שי / פלאש 90)

מסגרות של חלופות מעצר אמורות למנוע שליחת נערים ונערות לכלא. כלא אופק המיועד לנוער (צילום: משה שי / פלאש 90)

במקום שיקום: משרד הרווחה סוגר חלופות מעצר לנוער

מסגרות המעניקות לנוער בעבריינות סיכוי להשתלב בקהילה נסגרים בזה אחר זה. הוסטלים לשיקום נוער בסיכון קיבלו הודעות סגירה. כשנציג משרד הרווחה שואל בדיון בכנסת "היית מוכן לגור ליד נוער כזה?", אפשר להבין מהי מורשתו של שר הרווחה חיים כץ  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf