זו לא טהרנות: אהוד ברק השאיר אחריו חורבן

על רקע השממה בשמאל, ברק הופך למועמד להוביל את המחנה. אבל רגע לפני, צריך לחזור לקדנציה הכושלת שלו ולהבין את הנזק שעשה לתהליך השלום. בעקבות ביקורת של דר אדם רז על ספרו האוטוביוגרפי של ברק

מאת:
השאירו תגובה
א א א

על רקע השממה במרכז-שמאל, אהוד ברק הופך למועמד, או מועמד וירטואלי, להוביל את "המחנה" לבחירות. המהירות שבה אחד הכושלים בראשי הממשלה של ישראל מצטייר כתקווה חדשה ראויה לעיון בפני עצמה. אולם מעבר לכך, יש לחזור ולעמוד על מהלכיו של ברק כראש ממשלה, ולבחון חלק מהעמדות שהחזיק בהן וככל הידוע ממשיך להחזיק. חשיבות הדברים חורגת מעבר למועמדותו של ברק. חוסר היכולת לנהל דיון ביקורתי "משמאל" במהלכים שהביאו למצב הנוכחי, לא כל שכן להציג מדיניות חלופית, הם חלק מכישלון מתמשך להיאבק על דעת הקהל ולאתגר אותה.

במוסף הספרים של "הארץ" סוקר ההיסטוריון ד"ר אדם רז את ספרו האוטוביוגרפי של אהוד ברק שיצא לאור באנגלית לא מזמן. גם בעבודתו ההיסטורית רז מחזיק בעמדה שעל ההיסטוריון לבטא בגלוי את עמדותיו והערכותיו, ולא להציג עצמו כמתבונן נייטרלי. בביקורת הספרים שלפנינו הוא בהחלט מקיים. הסקירה היא מאמר עצמאי  שבו רז מנסח עמדה נפוצה ביחס ל"תהליך אוסלו" ומצדיק אותה, כמו גם מציג את ברק כמנהיג ראוי של המחנה.

לפי עמדת רז, ערפאת והפלסטינים אחראים לכישלון אוסלו ולכישלון ועידת קמפ-דיוויד, שהייתה מצדה של ישראל ניסיון חשוב להציע שלום הוגן. הוא מנסח בישירות את המסקנה שעולה מהבנת התהליכים שהביאו לכישלון אוסלו: "בספרו של ברק לא העובדות הקטנות הן שחשובות, אלא קווי המתאר הכלליים, ואלה מבהירים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאז כן עתה, ברק הוא מנציגיו המובהקים של מחנה השלום והדמוקרטיה במרחב הפוליטי הישראלי" [דגש שלי]. המסקנה עומדת בניגוד למה שרז מתאר כעמדתו של השמאל הישראלי:

"השמאל ראה בברק אשם בקריסת תהליך השלום" – כתב רז ומצטט מברק שכותב: "למרות דחייתו החוזרת ונשנית של ערפאת את הצעות השלום ואף על פי שהוא היה אחראי לאלימות הגואה, השמאל הישראלי לא הצליח להאמין שהוא (ערפאת) באמת מאמין בכך. בי היה צריך לתלות את האשמה שלא הבאתי את השלום".

ההיסטוריון אדם רז מאמץ את הנרטיב של ברק: הוא רצה שלום, ערפאת לא היה מסוגל (צילום: פלאש 90)

ההיסטוריון אדם רז מאמץ את הנרטיב של ברק: הוא רצה שלום, ערפאת לא היה מסוגל (צילום: פלאש 90)

ורז ממשיך: "לשם כך פותחו במשך השנים אינספור הסברים פסיכולוגיים ואישיותיים, שלפיהם לברק אין יחסי אנוש טובים, הוא לא כיבד את ערפאת, הוא לא יודע לנהל משא ומתן וכדומה. עם זאת, הקמפיין המתוזמר נגד ברק הסתיר את האמת המרה: ערפאת לא היה פרטנר לשלום, ומבחינת ברק היה עדיף לחכות לעלייתם של כוחות פלסטיניים החפצים בשלום מאשר לשתף פעולה עם הפרויקט של ערפאת בשטחים. זו היתה המשמעות האמיתית של ה"אין פרטנר" המפורסם. מכל מקום, חלק גדול מהציבור תפש את יו"ר מפלגת העבודה כמי שחיבל בתהליך השלום".

מעבר להערכת היתר של גודלו של הציבור שתפס את ברק כמי שחיבל בתהליך השלום, הסיכום של רז מתעלם מהטענות השונות משמאל כלפי מדיניות ממשלת ברק מהקמתה וכלפי קמפ דייוויד, ובעיקר עם פרוץ האינתיפאדה השנייה ומסכם ביקורת פוליטית והיסטורית מבוססת כניתוח אישיותו ומגרעותיו האישיות של ברק ותו לא.

1. דוקטרינת ברק-נתניהו

הסקירה ההיסטורית של כהונת ברק  מתחילה מהירושה שהשאירה לו ממשלת נתניהו:

"ברק מציין לא אחת בספרו שנתניהו מציג עצמו זה שנים כמתנגד עיקש להסכם, אולם בזמן ממשלתו הראשונה (1996–1999) הוא המשיך במילוי השלבים שהיו כלולים בו, בשעה שערפאת לא מילא את התחייבויותיו. במבט אקטואלי, אפשר להוסיף לדבריו של ברק את ההתאמה בין מדיניותו של נתניהו בחיזוק משטר האימים של ערפאת לסיוע שהוא מגיש בימינו לחמאס השולט בעזה. התוצאות דומות, אולם זהו סיפור אחר."

קשה להבין על מה מבוססת הצגת ממשלת נתניהו כממשיכה בקיום ההסכם. נתניהו עשה – למעשה בגלוי ובמפורש – את כל שלאל ידו כדי לא לקיים את ההסכם, ובכלל זה הרחבת התנחלויות. בעיקר, הוא הצליח לקבור את הפעימה השלישית שבמסגרתה היה על ישראל היה להעביר לידי הפלסטינים את הגדה כולה, למעט התנחלויות ובסיסים צבאיים (כלומר כמעט את כל שטח C שכעת רבים מבקשים לספח את כולו או את חלקו). הפעימה השלישית היא אולי לב הסכם אוסלו, וגם ברק (כבר בהצבעה בממשלה על אוסלו ב') וגם נתניהו התנגדו לה מהרגע הראשון בטענה שישראל תשמוט מידיה את "הקלפים" לקראת המו"מ על הסדר הקבע.

כלומר, נתניהו וברק היו שותפים לעמדה ולפיה על ישראל להגיע למו"מ על הסדר הקבע כאשר כמעט כל השטחים הפלסטינים תחת שלטונה הישיר. חשוב להדגיש כאן שני דברים: ראשית, ממשלת נתניהו עשתה כל שהיה ניתן במטרה לא לקיים את הפעימה השלישית, וממשלת ברק המשיכה במדיניות זו. שנית, ההתנגדות נבעה ממחויבות לעיקרון ולפיו על ישראל למקסם את השטח עליו תשלוט גם בהסכם הקבע ולא מסיבה אחרת כלשהי, וזאת תוך התעלמות מהמחיר של נקיטת מדיניות שמבוססת על העיקרון הזה.

לאחר שעלה לשלטון, המשיך ברק את מדיניות נתניהו. קווי היסוד של ממשלתו התבססו על הסכמה בין מרצ לבין המפד"ל, שניתן לסכמה באמירתו של שריד "סוריה תחילה". המשמעות הגלויה מבחינת הפלסטינים הייתה המשך הקפאת הסכמי אוסלו ובעיקר הפעימה השלישית, המשך המשבר הכלכלי, והרחבת התנחלויות ביתר שאת. במפד"ל אמנם התחולל מרד על רקע המו"מ עם סוריה והיו"ר יצחק לוי הובס, אולם למרות שהמפד"ל עזבה את הקואליציה, ממשלת ברק המשיכה באותה דרך. על תפקידה של מרצ בפארסה הזו נכתב מעט אם בכלל, והמפלגה לא הכירה במחדל, לא כל שכן ערכה חשבון נפש, עד עצם היום הזה.

2. קמפ דיוויד

לאחר כישלון השיחות עם סוריה – כישלון אותו מייחס רז לכך שברק גילה שבסוריה "אין פרטנר" מבלי להתייחס לשאלה אם היה עליו לעמוד על נסיגה לגבול הבינ"ל ולא לקווי הסכמי הפרדת הנשק (סוגיית "שכשוך הרגליים בכנרת") – נסוגה ממשלת ברק חד-צדדית מלבנון. לאחר הנסיגה יצא ברק ביוזמה לקיים ועידת שלום בקמפ דיוויד. בשלב זה, הפלסטינים נואשו מהסכם אוסלו ומערכת הביטחון הזהירה מפני "חבית של חומר נפץ".

כמעט כל המשקיפים הזהירו, שאין טעם לקיים ועידת שלום במצב הפוליטי ששרר בשטחים, ויש להקדים לכך שיקום וצעדים בוני אמון, אחרת כישלונה של הוועידה בלתי נמנע, ותוצאות הכישלון יהיו קשות. בין המתריעים או המתנגדים לוועידה ניתן למנות אישים כפרס, ביילין, מרידור, ליפקין-שחק, קלינטון, חוסיין, מוברק וערפאת עצמו. זוהי נקודה קריטית. היא קריטית לא רק כחלק מהסבר לכישלונה של הוועידה, אלא גם בשל השכחתה (יחד עם עובדות נוספות) לטובת נרטיב שכולו פסיכולוגיזציה במקרה הטוב ("התגלו כוונותיו האמיתיות של ערפאת"), ומיסטיפיקציה גמורה במקרה הרע (גישות לפיהן "הפלסטינים דוחים כל הצעה לשלום").

ההצעות שברק הגיש לערפאת היו בלתי קבילות. ברק וערפאת בקמפ דיוויד (צילום: אבי אוחיון / לע"מ)

ההצעות שברק הגיש לערפאת היו בלתי קבילות. ברק וערפאת בקמפ דיוויד (צילום: אבי אוחיון / לע"מ)

יתר על כן, לפי רז לא מדובר רק בטיפשות שלאחר מעשה: "ברק פעל בהתאם למשנה סדורה והוא מתייחס לכך בהרחבה: הנה נבחר ראש ממשלה שמוכן לחתום הסכם קבע עם הפלסטינים ומוכן לשלם לשם כך "מחיר" גבוה מאוד מבחינת חלק גדול מהציבור בארץ. למעשה, ברק מסביר, הוא העביר את הכדור לצד הפלסטיני. משמעות הדבר היתה מבחינתו שאם הוועידה תיכשל, תהיה זו הוכחה פומבית לכך שערפאת אינו פרטנר לשלום." [דגש שלי]

כאמור, קמפ דיוויד נועד לכישלון, והיוזמה לא נועדה להביא לשלום או התבססה על קריאה שגויה לחלוטין של המציאות. אולם מה באשר לוועידה עצמה? רז כותב:

"העובדה שאסור לטשטשה, והיא מקבלת משקל רב בספר, היא שברק הציע לערפאת את ההצעה הטובה ביותר שהוצגה אי פעם לפלסטינים. למעשה, כל משא ומתן עתידי אמיתי עמם יהיה מבוסס על קווי המתאר של קמפ דייוויד, שכן ברק היה מוכן להעביר לפלסטינים יותר מ–90% מהשטחים הכבושים (ובנוסף חילופי שטחים) ולהגיע להסכמות על ריבונות משותפת בירושלים. ברק חוזר ומדגיש שעמדתו זכתה לגיבוי מלא של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, אולם ערפאת דחה את כל ההצעות ולא היה מוכן לראות בהן אפילו בסיס לדיון. ברק מתייחס לטענותיו של ערפאת בצורה דיפלומטית (לדוגמה, הוא דרש הכרה בזכות השיבה כבסיס לדיון, עמדה שמשמעותה הכשלת כל משא ומתן), ומביא את דבריו של קלינטון שאמר לערפאת כי סירובו להצעה הוא טעות בסדר גודל של ההתנגדות הפלסטינית לתוכנית החלוקה של האו"ם ב–1947.

"הנשיא האמריקאי, בהתייחסו לביקורת שהושמעה בתקשורת הנאורה ברחבי העולם על ברק ולאהדה הרבה שזו הפגינה לערפאת, תהה על מה "לעזאזל הם מדברים?" קלינטון הוסיף: "הסיפור האמיתי של קמפ דייוויד הוא שבפעם הראשונה בהיסטוריה של הסכסוך אתה ואני, ראש הממשלה של ישראל ונשיא ארצות הברית, הנחנו על השולחן הצעה המבוססת על החלטה 242 ו–338, שהן קרובות מאוד לדרישות הפלסטיניות, וערפאת סירב לקבלן כבסיס למשא ומתן, יצא מהחדר ואף פנה לטרור". כל השאר זו "רכילות", קבע קלינטון, אבל ה"רכילות" התבררה כפטאלית מבחינת ברק".

רז חוזר כאן על עמדה מקובלת באשר ל"הצעות הנדיבות", ומתעלם מעיקר הביקורות שנשמעו משמאל ומהצד הפלסטיני (כמו גם משתתפים אמריקנים אמינים יותר מאשר מנהל הקמפיין של הילרי קלינטון): הצעות ברק היו בלתי קבילות. הן אולי הנדיבות ביותר שהוצעו עד אז לפלסטינים, (אם כי אולמרט הספיק להציע 100% מהשטח עם חילופי שטחים של כ 6% לפני שהמו"מ נקטע) אולם זהו שבח מפוקפק – בהשוואה לאילו הצעות בדיוק? בנוסף, כדאי לזכור שככל הידוע גם הפלסטינים הציעו לישראל הצעות חסרות תקדים: הכרה בגבולות 67, הכרה בהתנחלויות במזרח ירושלים, ויישום זכות השיבה רק באופן שלא יפגע באופייה או בטחונה של ישראל.

גם אם ברק העריך נכונה שערפאת אינו מסוגל להגיע להסכם - האם במקרה כזה הדרך לקדם את סיום הכיבוש הייתה לערוך ועידה שנועדה לכישלון ממילא, על פי עדותו של מי שיזם אותה, כלומר ברק עצמו?

על כל פנים, ברק הציע מדינה פלסטינית מבותרת ומכותרת על ידי צבא ישראל בבקעת הירדן,  והצעה גולמית וראשונית בירושלים, ובלי זכות שיבה. כדאי לזכור שהן הצעות קלינטון והן הבנות טאבה בימים האחרונים של ממשלתו של ברק, רק כמה חודשים מאוחר יותר, ביטאו התקדמות מהצעות קמפ דיוויד, שלא לדבר על ההצעות שהציע אולמרט לאבו מאזן שהלכו הרבה יותר רחוק. לא נכון להציג את עמדת ישראל בקמפ דיוויד כ"מילה האחרונה" והבסיס לכל מו"מ עתידי.

גם אם התיאור של רז את ההצעות קרוב יותר למציאות מפכי שאני סבור, העמדה כאילו היה מדובר ב"מבחן" לערפאת היא עמדה שחשוב להתנגד לה. כישלון קמפ דיוויד הוא כישלון פוליטי, ותוצאה של גורמים רבים. גם לאישיותם של ברק ושל ערפאת ודאי היה תפקיד. אולם מכאן ועד לרעיון שמדובר בניסוי מכריע שחשף אמת עמוקה כלשהי לגבי ערפאת ובוודאי הפלסטינים בכלל, ארוכה הדרך. ייתכן שערפאת לא היה מסוגל להגיע להסכם, אולם מבחן קמפ דיוויד לא חשף זאת. יתר על כן, גם אם ברק העריך נכונה שערפאת אינו מסוגל להגיע להסכם – האם במקרה כזה הדרך לקדם את סיום הכיבוש ואת ההסכם עם הפלסטינים הייתה לערוך ועידה שנועדה לכישלון ממילא, על פי עדותו של מי שיזם אותה, כלומר ברק עצמו.

3. מיליון כדורים

הסקירה של רז את הנושא מסתיימת עם כישלון קמפ דיוויד. אולם הוא אינו מזכיר שנרטיב ה"אין פרטנר" האפולוגטי של ברק עמד ביסוד תגובתה הברוטלית של ישראל להפגנות בעקבות אירועי הר הבית. חבית חומר הנפץ שהזכרתי למעלה הוצתה על ידי ביקורו של שרון בהר הבית ועל ידי תגובתה הקטלנית של המשטרה להתפרעות שבאה בעקבותיה. הצבא בשטחים הגיב בירי מסיבי, ומפגינים פלסטינים נהרגו מדי יום. להפגנות והתפרעויות של אזרחי ישראל הפלסטינים הגיב ברק בראיון ברדיו באמירה ש"צריך לפתוח את הצירים בכל מחיר". באותו היום נהרגו שבעה מפגינים. ועדת אור שזיכתה את ברק מאחריות לתוצאות עשתה זאת על בסיס הטענה שראש ממשלה לא מעביר הנחיות לשוטרים ישירות, בוודאי לא דרך הרדיו, ויש להתייחס לדבריו כאל אמירה פוליטית "גרידא".

נתניהו המשיך, אבל אסור לשכוח שברק השאיר לו חורבות. ברק עם נתניהו בשעה שכיהן בממשלתו כשר ביטחון (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

נתניהו המשיך, אבל אסור לשכוח שברק השאיר לו חורבות. ברק עם נתניהו בשעה שכיהן בממשלתו כשר ביטחון (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

התנהלותה של ישראל בשבועות והחודשים הראשונים של האינתיפאדה – קודם לגל פיגועי ההתאבדות – לא רק חיסלה כל סיכוי להתקדמות להסדר קבע, אלא הניחה את היסוד למדיניות החלשת וחיסול הרשות ששרון ואחריו נתניהו הפכו למדיניות ה"הפרד ומשול" בין הגדה לרצועה ובין הרשות לחמאס. חשוב להזכיר שלא רק השמאל, אלא גם שרים כפרס, ליפקין-שחק, ואפילו מתן וילנאי הבינו כבר באותם שבועות את חומרת ההתנהלות, וניסו למתנה או להשפיע על ברק להכתיב לצבא התנהלות שונה, ללא הועיל.

4. השמאל וברק

ברק מוצג לאחרונה כמושיע אפשרי. ההתנגדות לברק, בהתאמה, מוצגת כטהרות – חוסר נכונות להתפשר על מועמד אולי "לא מושלם" גם במחיר הסכמה למעשה להמשך שלטון נתניהו או אחד מיורשיו. אולם העמדת הדיון הפוליטי כולו על השאלה מי "יכול" לנצח את נתניהו היא המשך החידלון של השמאל, חידלון שמנציח את שלטון הימין במקום לנסות לפתח אלטרנטיבות ולהיאבק על לב הציבור.

לאורך כל הקריירה שלו, ברק גילה נכונות להשתמש בכוח, לא אחת בהיקף נרחב, כדי להשיג יעדים פוליטיים ומדיניים – ממלחמת לבנון הראשונה דרך עמדתו כראש אמ"ן במלחמת המפרץ ורעיון ההתנקשות בסדאם חוסיין, ועד לפגיעה המסיבית באוכלוסייה אזרחית בדרום לבנון ובשטחים. כראש ממשלה, ברק הותיר אחריו חורבן שנתניהו אמנם מתחזק בשמחה, אבל לא הוא יצר אותו. האם יש סיבה כלשהי לקוות שברק סימן 2 ישקם את ההריסות? כיצד הוא מתכנן להביא לסיום הכיבוש ולהגיע להסדר עם הפלסטינים? עם ברק כראש ממשלה או שר ביטחון, האם נמצא את צה"ל ברצועת עזה מנסה להפיל את החמאס? האם כחלק מהמחויבות העקרונית של ברק ל"חופש הפעולה של ישראל" נזכה ל"ענבי זעם II" נגד החיזבאללה? ומה באשר להסכם עם אירן – האם יוביל מהלך של חזרה להסכם, והאם די בהסכם כדי שברק יירד מהרעיון של תקיפה שם?

בכל אלה ועוד, נדרשת מדיניות שונה לגמרי מזו שברק הוביל. האפולוגטיקה שלו בספרו, כפי שרז מתארו, והצדקת מהלכיו ועמדותיו של ברק בעבר, אינה מבשרת טובות לעתיד.

ד"ר יובל אילון, חבר סגל בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
הפגנת בנות ובני נוער נגד אסון האקלים, תל אביב, 20.9.19 (חגי מטר)

הפגנת בנות ובני נוער נגד אסון האקלים, תל אביב, 20.9.19 (חגי מטר)

מאות אלפים ביום בינלאומי נגד אסון האקלים: הפגנות תלמידים גם בישראל

אלפי הפגנות עם מליוני משתתפים צפויות להתקיים עד סוף היום ברחבי העולם. בישראל התרכזה המחאה נגד אסון האקלים בהפגנות של מאות בנות ובני נוער, שמקווים שהממשלה החדשה תפעל בנושא. "היערות נשרפים ואתם מהססים", קראו המפגינים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf