זכות השיבה, לא מה שחשבתם

מיהו פליט? כמה פליטים פלסטינים יש היום בכלל? האם חזרת הפליטים משמעה עקירת יישובים יהודים? והאם מימוש זכות השיבה יוביל לחוסר יציבות? כל התשובות לפניכם. ולא, הן לא מפחידות בכלל

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: תום פסח

מי מגדיר מהו פליט ומהם הקריטריונים להכרה באדם כפליט? לפי אמנת האו"ם ביחס למעמד הפליט (1951), שישראל היא צד לה, פליט הוא מי שנמצא מחוץ למדינה שבה היה אזרח או שבה התגורר, זאת – כתוצאה מרדיפה על בסיס גזע, דת, לאום, חברות בקבוצה חברתית מסויימת, או עמדה פוליטית. הפליט איננו יכול לשוב, או שיש לו חשש מבוסס שאם ישוב יחווה רדיפה דומה.

כנס של האו"ם בשנת 1950 שעסק בנושא הפליטים קבע שהזכויות המוענקות לפליט חלות גם על בני משפחתו, כיוון שהזכות למשפחה מאוחדת נחשבת לזכות בסיסית וטבעית. עיקרון זה חל על פליטים בכלל, ולא רק על הפליטים הפלסטינים.

ישראל מנעה מהפליטים הפלסטינים להפוך לאזרחים במדינה החדשה בתירוץ שלא שהו בה בעת החלת חוק האזרחות ב-1952 (כמובן, ישראל היתה זו שמנעה מהם בכוח לשוב: אלפים ניסו ונורו).

ילדים פלסטינים בעזה בצעדת השיבה הגדולה, אפריל 2018 (מוחמד זענון/ אקטיבסטילס)

ילדים פלסטינים בעזה בצעדת השיבה הגדולה, אפריל 2018 (מוחמד זענון/ אקטיבסטילס)

האם פליט הוא רק מי שגורש בכוח ב- 1948 או גם מי שברח?

השיטות שבהן ישראל גירשה תושבים פלסטינים ב- 1948 היו מגוונות: ישובים רבים הופגזו, כך שתושביהם חשו שחייהם בסכנה ונמלטו; במקרים מסויימים נדרשו התושבים לעלות על משאיות (מג'דל- אשקלון) או לצעוד מחוץ לשטח שבידי ישראל (לוד); במקרים אחרים התושבים התפנו בתחילת העימותים והתכוונו לשהות במדינות שכנות עד שהמצב יירגע. ללא קשר לסיבת העזיבה, ישראל מנעה ממרביתם לחזור על רקע היותם ערבים, מתוך רצון לשמר את הרוב היהודי. מניעת שיבתם וההשתלטות על רכושם היא רדיפה על רקע לאום שהביאה לשהייתם מחוץ למולדתם – הקריטריונים המופיעים באמנת הפליטים של האו"מ שצוטטה לעיל. כלומר, כולם נחשבים לפליטים.

כדי להתמודד עם בעיית הפליטים הפלסטינים, האו"ם הקים סוכנות מיוחדת. אונר"א היא סוכנות של האו"ם שהוקמה ב-1949 לטיפול בצרכי הפליטים הפלסטינים (שמה המלא – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם עבור הפליטים הפלסטינים במזרח הקרוב – ראשי התיבות באנגלית הן United Nations Relief and Works Agency for Palestine Refugees in the Near East). הסוכנות פועלת בלבנון, סוריה, ירדן, בגדה המערבית וברצועת עזה, הן במחנות הפליטים והן מחוצה להם. בשנים הראשונות היא סיפקה בעיקר מזון, תעסוקה זמנית ושירותי חירום אחרים. כיום אונר"א מספקת שירותי חינוך, רווחה, בריאות, ואף הלוואות קטנות. המימון לפעולותיה מגיע בעיקר מארה"ב ומארצות אירופה.

 לפי מרכז "בדיל", העוסק בזכויות הפליטים, בסוף 2014 היו 6.1 מליון פליטי 1948 רשומים אצל סוכנות הפליטים הפלסטינים של האו"ם, אונר"א. בנוסף, ישנם 1.05 מיליון פליטי 1948 שאינם רשומים – לרוב מסיבות בירוקרטיות (הרישום לאונר"א נעשה רק דרך האב ולא דרך האם).  384,200 הם פליטים פנימיים, כלומר הם הצליחו להישאר בתוך תחומי מדינת ישראל אבל איבדו את בתיהם הקודמים ורכושם. נוסף על כך, ישנם כמליון וחצי פליטים משנת 67' ומן השנים שאחריה. ההערכה היא שהפליטים מהווים לפחות 67% מכלל האוכלוסיה הפלסטינית בעולם. 

מהי הדרישה הפלסטינית בעניין זכות השיבה?

זכות השיבה היא אחת מזכויות האדם הבסיסיות על פי האמנות הבינלאומיות הרלוונטיות. לדוגמא, לפי "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" שקיבל האו"ם ב-10 בדצמבר 1948, סעיף י"ג (1), "כל אדם זכאי לעזוב כל ארץ, לרבות ארצו, ולחזור אל ארצו".

ביחס לפלסטינים ספציפית, החלטה 194 של האו"ם (סעיף 11) קובעת ש"יש להרשות לפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישלמו הממשלות והרשויות האחראיות פיצויים על אבדן או נזק לפי עקרונות המשפט הבינלאומי ודיני הצדק (equity). על ועדת הפיוס (גוף שהקים האו"ם) לסייע לשיבתם למולדת (repatriation), יישובם מחדש וכן לשיקום הכלכלי והחברתי של הפליטים". יש להזכיר שמדינת ישראל עצמה קמה מתוקף החלטה של האו"ם, וקבלתה לאו"ם (לפי החלטה 273) נקשרה להכרה בהחלטה 194. האו"ם מאשרר שוב ושוב את ההחלטה מאז. ישראל, מצידה, איננה מפרשת את ההחלטה כמחייבת קליטת פליטים.

הזהות הפלסטינית של טרום 1948 היתה במידה רבה זהות מקומית. משפחות זוהו עם ישובים מסוימים שבהם היו אדמותיהם, בהם נקברו אבותיהם, שם דיברו במבטא לוקאלי, לבשו בגדים אופייניים וקיימו מנהגים ייחודיים. זהות מקומית זאת איננה בת-תחליף: משפחת אלח'אלדי, שאבותיה היו שופטים, ראשי עיר ואנשי דת בירושלים מאז ימי הביניים, לא תקשור את ההיסטוריה שלה מחדש לעיר אחרת. תביעתה היא לשוב לירושלים. לכן הדרישה הפלסטינית איננה לקליטת פליטים בגדה המערבית או בעזה, אלא אם משפחותיהם התגוררו שם במקור.

זכות השיבה נחשבת לזכות אינדיבדואלית של הפליט או הפליטה, ואיננה מותנית בגיבוי מצד נציגים פלסטינים רשמיים. במילים אחרות, גם אילו נשיא הרשות עבאס היה מחליט לוותר על זכות השיבה במסגרת משא ומתן עם ישראל, להחלטתו לא היה תוקף מחייב. מאותה סיבה, גם המדיניות ההיסטורית של בכירים פלסטינים וערבים ביחס להחלטת החלוקה של האו"ם איננה רלוונטית לשאלת הזכות האישית של כל פליט לשוב.

הזכות לשיבה בוודאי איננה חובה: מתן האפשרות לשוב הוא העיקר, כך שלפליט או לפליטה האינדיווידואליים תינתן הזדמנות אמיתית לבחור לעשות זאת, אם ירצו בכך. אך האם זכות השיבה חלה רק על פלסטינים?

כאמור, זכות השיבה היא זכות אדם בסיסית המוכרת במשפט הבינלאומי והיא גם הנורמה ההיסטורית. ברוב המקרים ההיסטוריים שבהם פליטים נאלצו לעזוב את בתיהם בשעת מלחמה, הותר להם לחזור ליישוביהם אחריה. לדוגמא, רוב האיטלקים, הצרפתים והרוסים שנמלטו מבתיהם בעקבות הקרבות במלחמת העולם השניה חזרו בסופו של דבר לבתיהם; גם לרוב פליטי המלחמה בבוסניה הותר בסופו של דבר לשוב לבתיהם כחלק מהסדרי השלום שם. ישנם כמובן גם מקרים שבהם אוכלוסיות נעקרו, כגון הגרמנים בחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה. אלא שבניגוד אליהם, ניסיון שבעים השנים האחרונות מלמד שאין בכוונת מרבית הפלסטינים לוותר על זכותם לשוב, ולכן שום פיוס עם הישראלים לא יתאפשר ללא הכרה בזכות זו.

האם מדינות ערב אינן אשמות בשימור מצב הפליטות?

פליטים רבים הגיעו אחרי 1948 למדינות השכנות, ובהן לבנון, סוריה וירדן. אחרים הגיעו לגדה המערבית ועזה, שנכבשו מאוחר יותר בידי ישראל.

למדינות ערב אין מדיניות אחידה ביחס לפליטים שהגיעו אליהן. נקודת קיצון אחת היא לבנון, שמנעה מהפלסטינים (שמספרם מוערך ב-175,000) לקבל אזרחות ואף לעסוק במרבית המקצועות וליהנות משירותים ממשלתיים. התוצאה היא שמרבית הפליטים שם חיים בעוני קשה. לעומתה, ירדן העניקה אזרחות לפליטים (מספרם שם הוא כ-2 מליון) והאפליה שם מועטת יחסית, למרות שהיא עדיין קיימת (למשל בקבלה למוסדות להשכלה גבוהה).

אלא שמצב הפליטים בכל מדינה ומדינה איננו משליך על זכויות האדם שלהם. השיבה איננה פיצוי על אפליה בהווה, אלא זכות טבעית שגם פליטים החיים ברווחה באירופה או בארצות הברית זכאים לה.

אז נשאלת השאלה: האם שיבת הפליטים הפלסטינים מוכרחה לכלול עקירה של הישובים היהודיים שקמו על חורבות הישובים הפלסטינים?

הארגון לזכויות הפליטים "בדיל" מעריך שב- 90% המקרים, הפליטים מעוניינים לשוב לאזורים שלא נבנו עליהם בתים חדשים. רוב האתרים של הכפרים ההרוסים הם פארקים ואדמות חקלאיות.

רק מיעוט מהפליטים מבקשים לחזור לאזורים עירוניים המיושבים בצפיפות על ידי יהודים. הבתים המקורים נהרסו במרבית האזורים הללו, ואין מניעה שהשבים יתגוררו שם לצד התושבים הנוכחיים, בדיוק כשם שהיום יהודים וערבים גרים יחד בערים כמו חיפה.

ביחס למיעוט הקטן עוד יותר של מקרים שבהם הבתים המקוריים עומדים על תילם, הארגון הישראלי זוכרות והארגון לזכויות הפליטים הפלסטינים בדיל ניסחו יחד מתווה משותף לפתרון משפטי. מתווה זה מכוון את הבעלים המקוריים והדיירים הנוכחיים למצוא הסדר מוסכם. ישנן הערכות שונות בדבר מספר הפליטים שירצו לשוב בהתייחסות לתסריטים היפותטיים שונים, אך עד שלא יחול שינוי פוליטי בסיסי ויועלו הצעות ממשיות, קשה לדעת מה תהיה התגובה אליהן. קבלת זכות השיבה משמעה קבלת זכותה של כל פליטה לשוב, מבלי לקבוע מכסות.

ומה עם כושר הקליטה של הארץ? האם הדבר אפשרי בכלל? על פי חוק השבות, אילו רצו למעלה מחמישה מליון יהודי ארצות הברית להגר לישראל, המדינה היתה מחויבת לקלוט אותם, כשם כשקלטה למעלה ממליון יוצאי חבר העמים בשנות התשעים. ביחס להגירה יהודית ממדינות "רצויות" המדיניות של ישראל היא לעודד את הגירתם ולהכין לשם כך תשתיות מתאימות. מכאן ש"הבעיה" איננה נעוצה במספר המהגרים או בכושר הקליטה הישראלי אלא ברצון לשמר רוב יהודי במחיר פגיעה חמורה בזכויות אדם והמשך הסכסוך.

בעולם נהוג שפתרון סכסוכים אלימים כרוך בדרך כלל בשיבת הגורמים המעורבים לבתיהם. דווקא הרחקה אלימה שלהם ממקומות מוצאם היא סיבה לחוסר יציבות. בהקשר הישראלי, רבות מן המלחמות שישראל היתה מעורבת בהן החלו מפעולות שיזמו פליטים שנמנע מהם לשוב. לא ניתן לדבר על מצב שבו מליוני פלסטינים אינן מקבלים את ההסדר שישראל מנסה לכפות עליהם כמצב של יציבות. מצב כזה יוכל להתבטא רק בשיבה, תוך הסדרים שונים שיקלו על השבים לחיות עם האוכלוסיה הנוכחית, כגון שיעורי עברית וערבית, טיפול פסיכולוגי, הכשרה מקצועית ועוד.

צעדת השיבה אל כפר חדת'ה, ליד טבריה, אפריל 2015 (אכרם דראושה/ אקטיבסטילס)

צעדת השיבה אל כפר חדת'ה, ליד טבריה, אפריל 2015 (אכרם דראושה/ אקטיבסטילס)

האם קיימות תוכניות מעשיות למימוש השיבה? מה בדבר פיצויים על אבדן רכוש?

הארגון הישראלי זוכרות והארגון לזכויות הפליטים הפלסטינים בדיל ניסחו יחד מתווה משותף לפתרון השאלות השונות הכרוכות בשיבה, ובהם גם ההליך שדרכו יוכלו פליטים לבקש פיצויים. המימון לפיצויים כאלה יוכל לבוא מתקציבים שייחסכו עקב סיום מצב הסכסוך, וכן ממימון בינלאומי. זוכרות עורכת דיונים בדבר אופני שיבה מגוונים בהשתתפות חברי ציבורים פלסטינים וישראלים שונים, ואף קיימה שלושה כנסים בנושא.

ועכשיו, לשאלה הגדולה ביותר: ההתנגדות הישראלית למימוש זכות השיבה היא עמוקה כל כך, שאין בכלל טעם לעסוק בעניין, נכון?

זכויות אדם אינן תמיד עניין קונצנזואלי. פמיניסטיות דרשו זכות הצבעה לנשים עשרות שנים לפני שגברים הסכימו לכך; יחסים הומוסקסואלים היו מחוץ לחוק בישראל עד שנות השמונים; הרוב השחור בדרום אפריקה לא נהנה מזכויות אזרח לאורך כל משטר האפרטהייד. ובכל זאת כל המאבקים הללו נמשכו עד שנשאו פירות.

במערכת הפוליטית בישראל ממעטים לעסוק בזכות השיבה. אך מסקרים שנערכו לאחרונה מתברר, שההתנגדות של הציבור היהודי בארץ לנושא איננה עמוקה כל כך כלפי שנדמה. לדוגמא, סקר מכון גיאוקרטוגרפיה משנת 2015 שאל מדגם מייצג "אם ההכרה בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לא תהיה כרוכה בעקירה של ישראלים יהודים מהבתים בהם הם חיים, האם אתה באופן אישי תתמוך בכך?". 20 אחוזים השיבו בחיוב, לעומת 60.8 שענו בשלילה. תוצאות דומות מופיעות גם בסקרים נוספים (להרחבה, ראו מאמרם של אלאונור מרזה ברונשטיין ואיתן ברונשטיין אפריסיו)

תום פסח הוא פעיל פוליטי וסוציולוג המלמד באוניברסיטת בן-גוריון.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
נתניהו ניסה לשלוף שפנים מהשרוול, ובמקום זה הוציא רק דגים סרוחים. נתניהו בנאומו אתמול במרכז הליכוד (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

נתניהו ניסה לשלוף שפנים מהשרוול, ובמקום זה הוציא רק דגים סרוחים. נתניהו בנאומו אתמול במרכז הליכוד (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

כן, נתניהו, אני רוצה את עודה וטיבי ליד הטלפון האדום

הנאום של נתניהו אתמול היה שטוף בהסתה וגזענות, אבל הוא גם לימד על ההיסטריה המוחלטת שהוא מצוי בה. יחד עם זה, היה לו רעיון מצוין: להתייעץ עם הח"כים הערבים. זה יעשה לנו רק טוב

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf