זכרון אבוד ביער הולנדי: מסע קטן למחנה הריכוז וסטרבורק

שבע מאות מילים וארבע תמונות ממקום אחד, והפעם: מחנה וסטרבורק שבהולנד, שמאה אלף איש חלפו בו בדרכם אל המוות. האם ניתן לבוא אליו חופשיים מדעה קדומה וחרדה?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

ידענו שהיה בהולנד מחנה ריכוז, וידענו שאנחנו שכנים שלו. עבודתה של רותי, זוגתי, הוביאה אותה לבלות את הקיץ הזה בפינה המרוחקת ודלילת האוכלוסין היחידה בארץ שהיא על פי רוב קטנה וצפופה. זהו מקום מלא אוויר לנשימה, שלו ויפהפה, וכרגיל באירופה – צופן היסטוריה כואבת.

ידענו שווסטרבורק (Westerbork) לא החל בתור מחנה ריכוז: הוא החל כמחנה פליטים. לפני שכבשו הנאצים את הולנד, התמלאה הארץ ביהודים שנסו לכאן מפני היטלר. ב-1938 הועברה תקנה בפרלמנט בהאג שגזלה מפליטים אלה את זכויותיהם. ההולנדים החלו מונעים מהם להתיישב בערים והקימו להם מחנה מאסר בצפון מזרח הארץ, סמוך לעיירה אסן (Assen). כשנכבשה הארץ, נפל לידי הנאצים מחנה מן המוכן, מלא ביהודים. הם הפכו אותו למחנה מעבר ועד תום המלחמה הועברו דרך ווסטרבורק למחנות בפולין ובגרמניה למעלה ממאה אלף יהודים, וגם כחמש מאות צוענים וכארבע מאות נשים פרטיזניות הולנדיות. משפחת פרנק עברה כאן גם היא, בדרכה מעליית הגג באמסטרדם אל המוות במזרח.

אף אחד משנינו אינו היסטוריון. אין לנו את היומרה לספר כאן על וסטרבורק ומה שהיה שם, אולי רק לתאר משהו ממה שחשנו בביקור. שנינו ישראלים בני שלושים פלוס, דור שלישי לשואה, ורוכבי אופניים. החוויה של ביקור במחנה ריכוז טעונה עבורנו בכמה מובנים, חלקם רגשיים, חלקם פילוסופיים, חלקם פוליטיים. החוויה הזאת משתנה לאורך השנים, ככל שתפישת העולם שלנו משתנה ולאור המציאות שבה אנחנו חיים. העובדה שמדובר בהולנד תורמת גם היא זוית חדשה. כאן לא פולין, על מחנותיה שהפכו למקומות עליה לרגל. כאן מדובר בזכר לשואה הנסתרת, הכל-אירופאית.

אנחנו חושבים על עצמנו כאוניברסליסטים, כחופשיים מתחושת ההתקרבנות המתמדת של שבטנו. לכן מוזר בעיני התהליך הרגשי שעברתי בדרך לווסטרבורק, ובעיקר כאשר היא אבדה לנו. מדרום לעיירה אסן נגמר המרחב החקלאי המוכר של הולנד. חסל סדר כרי מרעה. תעלות וטחנות רוח. השביל שהופיע בגוגל מאפס התגלה כנתיב עשב כבוש בתוך מעין סוואנה צפונית. אלוהים אדירים, חשבתי. אפילו דרך עפר לא מובילה למקום הזה. הוא נשכח על ידי אלוהים עצמו. האירופאים ימ"ש מעדיפים לשכוח. זה ידוע.

(צילום: יובל בן עמי)

(צילום: יובל בן עמי)

התחושה האמורה התעצמה עוד יותר דווקא אחרי שהגענו למוזיאון הנצחה קטן, שהיה סגור. מסתבר שאתר המחנה עצמו מצוי כשלושה קילומטרים ממזרח למוזיאון, בעבי יער סבוך. שביל האופניים שהוביל אליו התגלה כמרוצף מוצגים הקשורים לאסטרונומיה ולמדע כוכבי הלכת. בקצהו, כך למדנו מן המפה, מצוי רדיו טלסקופ, עשוי משורה של צלחות קליטה ענקיות, שחלקן בנויות על שטח המחנה עצמו. האם את הקורבנות החליפו הכוכבים?

(צילום: יובל בן עמי)

(צילום: יובל בן עמי)

הזעם אותו אנחנו חשים כלפי ההולנדים מוצדק בחלקו ובחלקו שגוי. ההולנדים אכן הקלו על הגרמנים לקבץ את יהודי הארץ, אבל לא בהכרח במכוון. הם עם מסודר בעל שלטון אפקטיבי, שהחזיק מאז ומתמיד ברשימות קפדניות של האזרחים ונתוניהם. הרשימות הללו, ברגע שנפלו לידי הגרמנים, הקלו על תפישת היהודים. נכון, ההולנדים, בניגוד לדנים, לא יצאו במאבק קיבוצי  שהציל את יהודי ארצם, אבל די בטיול קטן בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם, והאמת המפתיעה זועקת מן השלטים שלמרגלות העצים. זהו העם שהפיק מקרבו יותר מצילי נפשות מכל עם אחר, ביחס לגודלו.

הכרה דומה לזו אחזה בנו כשמצאנו לבסוף את המחנה. איש לא נשכח כאן לטובת הכוכבים. הצלחות העצומות אמנם תופסות כשליש משטח המחנה, אבל היתר הוא מוזיאון פתוח שמור בצורה לא רגילה ועוצמתי.

רמקולים קטנים השמיעו עדויות בהולנדית שכל שטחו, גם בשעת הערב שבה שוטטנו במקום לבדנו. מיצב מרשים העשוי למעלה ממאה אלף עמודי קרמיקה קטנים, מסומנים במגיני דוד ליהודים ובלהבות קטנות לצוענים ולפרטיזניות, משקף את מימדי האובדן האנושי שווסטרבורק היווה חלק במימושו, ולמעשה את חוסר יכולתנו להפנים מימדים כאלה.

(צילום: יובל בן עמי)

(צילום: יובל בן עמי)

הכלואים הראשונים שהגיעו לווסטרבורק היו 22 יהודים מתוך תשע מאות שניסו להגיע לקובה על סיפון האונייה סיינט לואיס. הולנד איפשרה לפליטים להכנס לשטחה, אבל, כאמור, בעקבות חוק משנת 1938 שהגביל בחומרה את זכויותיהם, לא בחנה את מעמד הפליטות שלהם ואסרה אותם במתחם שהוקם לשם כך, בפינה מבודדת של הארץ.

ניתן היה לקוות שלקחי השואה ימנעו הקמת מחנות כאלה בימינו אנו, בפינות אחרות של העולם, אבל לא כן הוא. תוך כדי שוטטות במחנה לא יכולתי לחדול מלחשוב על כך שגם בארצי קיים מחנה מאסר לפליטים, שמעמדם לא נבחן ושלא עמדו לדין על כל פשע. הכעס כלפי ההולנדים, המחביאים כביכול את עברם, התחלף בכעס כלפי בני האדם באשר הם, שיכולתם להצדיק עוולות בזמן אמת היא טוטאלית.

בלב האתר מצוי מודל של המחנה, ובקצהו המזרחי אנדרטה נוספת: פסי רכבת קרועים ומצבה ועליה ציטוט ממגילת איכה: "צרו צעדינו מלכת ברחובותינו. קרב קיצנו, מלאו ימינו, כי בא קיצנו". עמדתי למולה בראש מורכן וחשתי שהפכתי, כרבים מאיתנו, למתגונן מדי. אנחנו אפופים בתחושת ניכור מן העולם שאין לה בהכרח רגליים. אובדננו לא נשכח. אפשר להפסיק לדאוג. במקביל ראוי שנתחיל לפקוח עין לעבר תאומו של ווסטרבורק בהתגלמותו המקורית, הנטוע בפתחת ניצנה, ונלחם לפירוקו.

(צילום: יובל בן עמי)

(צילום: יובל בן עמי)

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
נשיא ברזיל לשעבר, לולה דה סילבה, ב-2006 (צילום: Marcello Casal Jr/ABr)

נשיא ברזיל לשעבר, לולה דה סילבה, ב-2006 (צילום: Marcello Casal Jr/ABr)

ברזיל: הימין הקיצוני משתולל, אך השמאל מקבל תקווה חדשה

שחרורו של הנשיא לשעבר לולה דה סילבה מהכלא עד למיצוי הליכי הערעור בעניינו נותן זריקת מרץ לשמאל הברזילאי המשותק. האם זה מה שיציל את המדינה הגדולה והמשפיעה באמריקה הלטינית מאימת הניאו-פאשיזם?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf