ח'אן אל אחמר, המקום בו נגמרה החמלה

בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני-ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוהיכם" (ויקרא כ"ג מב-מג).

חג יפה הוא חג סוכות. במשך שבעה ימים אנחנו משתעשעים במשחקי כאילו, מקימים סוכות מקושטות לעילא בחצר או במרפסת הבית שאין קבוע ובטוח ממנו, ומדמיינים ארעיות. בזמן שאנחנו נברך על ארבעת המינים בסוכה השנה, תושבי הכפר הבדואי ח'אן אל-אחמר כבר יחשבו את קצו של ישובם לאחור.

האם יש עוד דרך לעורר את המצפון היהודי-הישראלי, זה שמצווה לזכור כי הדרך של אבותיו מעבדות לחירות עברה בסוכה, לא שונה אולי מהפחונים הדלים עד כאב בהם מתגוררים תושבי ח'אן אל-אחמר, ושגם מהם מבקשת כעת המדינה לגרשם? האם גורלם של מאות האנשים, הילדים, הקשישים האלה שחיים בתנאים של עוני מרוד, במרחק של כשני קילומטרים מאחת מהתנחלויות "איכות חיים" היותר משגשגות, כפר אדומים, יעניין אותנו רגע לפני שנחזור מהסוכה לבתים ולשגרת החיים?

הסיפור של ח'אן אל-אחמר מדכא בבנאליות שלו: קהילה בדואית בני שבט הג'אהלין שנאלצו לעזוב את שטח המחייה שלהם בנגב לאחר מלחמת 1948 ולנדוד לאזור מישור אדומים, אזור שיהפוך לימים לחלק משטחי C ולעצם בגרון בולמוס ההתרחבות של ההתנחלויות מסביב. במשך כל השנים שהקהילות הבדואיות באזור נמצאות תחת שלטונה ואחריותה, לא רק שישראל לא דאגה לספק להם כנדרש את תנאי המחייה המינימליים כמו חיבור לחשמל ולמים, תשתיות או תכנון, אלא עשתה כל שביכולתה למנוע אותם מהם גם כאשר התושבים ביקשו לדאוג לצרכיהם בכוחות עצמם.

> פתיחת שנת הלימודים: כוחות המנהל הרסו מבנה בית ספר וגנים

כעת המדינה כבר לא מסתפקת בהריסות, קנסות והחרמת ציוד, אלא מתכוונת לפנות את הישוב כליל. לאן? למתחם הנושק למטמנת האשפה הגדולה של אבו דיס, אזור עליו המדינה עצמה העידה, כפי שמצויין בנייר עמדה של עמותת במקום, כי הוא פצצת זמן מתקתקת בשל המצבורים הגדולים של גז מתאן שהצטברו בו במשך השנים. את תכנית המתאר שהגישו התושבים עצמם ביחד עם עמותת במקום כדי להסדיר את התיישבותם, מיותר לציין, המנהל האזרחי דחה.

מאבק שהפך לסמל

צריך לראות את המקום כדי להבין את עומק הדלות שבה חיים תושבי היישוב. אני מצטרפת לרב יחיאל גריינימן מארגון שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם, הפועלים עם תושבי ח'אן אל-אחמר כבר שנים ארוכות. "יש שתי דרכים להגיע ליישוב", אומר הרב גריינימן אחרי שהוא מחנה את המכונית. "אפשר ללכת בדרך הארוכה דרך המנהרה מתחת, ואפשר לחצות כאן את הכביש", הוא מצביע על כביש ירושלים-מעלה אדומים, שהיישוב נמצא בצדו האחר. אנחנו לוקחים את הסיכון וחוצים בזריזות את הכביש, שנושק כמעט לאוהל הראשון של הכפר.

בדרך אל האוהל של המארח שלנו, עיד אבו חמיס, אני חושבת על הדמיון בין ח'אן אל-אחמר לבין ח'ירבת סוסיא, שנמצאת גם היא בסכנת גירוש כעת. "ההבדל העיקרי הוא שבסוסיא מדובר באדמות פרטיות שלהם", אומר אבו חמיס. "כאן זה קרקע של ענתא במקור, שנתנו לנו הסכמה לשבת על אדמתם". גם בסוסיא לא עזרה להם העובדה שהאדמות הן בבעלות פרטית של התושבים, כמובן.

> 300 תושבי כפר דקייקה בדרום הר חברון עומדים בפני גירוש

כמו סוסיא הפלסטינית, גם קהילת ח'אן אל-אחמר הפכה לסוג של סמל – לא מעט בזכות פרויקט הדגל של היישוב, בית הספר האקולוגי שהתושבים הקימו בסיוע בינלאומי. במשך שנים ארוכות לקהילות הבדואיות שבאזור לא היה בית ספר, וילדיהם נאלצו ללכת מרחק רב עד לענתא או לעזריה כדי ללמוד.

"כמה ילדים נדרסו בדרך הזו, ואת הבנות בכלל לא היו שולחים בגלל המרחק. במשך הזמן הבנו גם שהילדים הרבה פעמים יוצאים מהבית ומתעייפים בדרך ולא הולכים בכלל לבית הספר. בשנת 1991 הגשנו בקשה לבנות כאן בית ספר והמנהל האזרחי לא אישר", אומר אבו חמיס. גם בקשתם לאוטובוס שלפחות יסייע את התלמידים לבתי הספר המרוחקים נדחתה, כמו גם פנייה דומה לסיוע מצד הרשות הפלסטינית.

בסופו של דבר החליטו התושבים לפעול בעצמם למען הילדים, ובסיוע עמותה איטלקית המתמחה במבנים אקולוגיים והתגייסות של פעילים מקומיים ובינלאומיים, בנו את בית הספר מצמיגים, בוץ וחימר, אותו חימר אדמדם שעל שמו נקרא היישוב. "כמובן שמיד הוציאו לנו צו הפסקת עבודה", נזכר אבו חמיס. "התחלקנו ככה שקבוצה אחת עבדה וקבוצה אחרת שמרה שלא יגיעו אנשי המנהל, ואם היו מגיעים היינו מלבישים את הפעילים בלבוש בדואי כי אם היו תופסים אותם היו מגרשים את הבינלאומיים לחו"ל ואת הישראלים היו מסוגלים גם לעצור".

עם השלמת הבנייה בשנת 2009, המנהל האזרחי הוציא נגדו צו הריסה. זמן קצר לאחר מכן עתרו ההתנחלויות כפר אדומים, אלון ונופי פרת הסמוכות ביחד עם עמותת רגבים לבג"ץ בדרישה שהמדינה תממש את צווי ההריסה נגד למעלה מ-250 מבנים של תושבים בדואים באזור, ובכללם גם בית הספר. "במהלך הקיץ חששנו שהם ינצלו את העובדה שאין במקום ילדים ויבואו להרוס", אומר הרב גריינימן, "אז הפעלנו גם מחנה קיץ כדי שתהיה נוכחות קבועה במקום". במקביל עתרו גם התושבים נגד צווי ההריסה, ובינתיים המדינה הודיעה על כוונתה לפנות את היישוב כליל, מה שהביא לדחיית העתירה של המתנחלים.

> "הפלסטיני רוצה לצאת מהגטו עכשיו": ניר ברעם בראיון על סרטו החדש

בית הספר עומד, לעת עתה, על תילו. על רקע ההזנחה הקיצונית מסביב, הוא נראה כמו סוג של פלא: צבעוני, מטופח, כיתות מסודרות, מתקני משחקים. "אחרי שגמרנו לבנות את בית הספר, הלכתי לבית הספר בכפר אדומים ואמרתי 'אנחנו שכנים, בנינו בית ספר, בואו נעשה היכרות ואולי שיתוף פעולה כלשהו'", מספר אבו חמיס. "הגיעה משלחת שלהם, שיבחו אותנו על העבודה, היו מבסוטים, ואחרי שבוע הלכו לבית משפט ודרשו שיהרסו לנו את בית הספר". אבו חמיס עבד במשך שנים על הבולדוזר שלו בכפר אדומים. בעקבות בניית בית הספר, הוא איבד גם את מקום עבודתו שם.

יקום מקביל

כפר אדומים הוא ישוב מעורב, חילוני-דתי, המונה פחות מ-400 משפחות. הוא מחזיק במעון לפעוטות עד גיל 3, שישה גנים לילדים בגילאים 3-5, בי"ס יסודי ובי"ס תיכון שמתהדר במפגש "שמוביל לחינוך למורכבות, שכן יש בו הזמנה ללימוד משותף עם דעות אחרות, עם אורח חיים אחר ועם מנהגים אחרים. בוגר התיכון יפתח חשיבה סובלנית ומורכבת – יש הרבה “אחרים” לידו, ולכולם מקום". לכולם, חוץ מהילדים הבדואים כמובן.

חוויית הנסיעה בתוך כפר אדומים אחרי הביקור בח'אן אל-אחמר היא כמעט סוריאליסטית באופיה. פחות משני קילומטרים מרחק, שני היישובים כאילו מתקיימים בשני יקומים מקבילים. אחרי שעוברים את השער החשמלי ואת המאבטח שבוחן אותנו ומחליט שאנחנו בסדר, אולי הודות לכיפה שעל ראשו של הרב גריינימן, אנחנו בלב הבורגנות המתנחלית בה מתגוררים בין היתר דמויות כמו השר אורי אריאל, דני תרזה, סליי מרידור ועוד.

כיכרות מטופחות בהקפדה מוגזמת, שמות רחובות פסטורליים כמו "ארץ הצבי" ו"חגווי הסלע", גגות רעפים לצד מבנים ארעיים שוודאי יהפכו גם הם לרעפים אדומים בבוא העת, ושלט המכוון לבריכה של היישוב ולעין פרת, "המדרשה למנהיגות חברתית". איך אדם יכול לחיות בתוך השפע הזה ועינו עדיין תהיה צרה בבית ספר עשוי מבוץ וצמיגים של המרודים שבתושבי המרחב הזה?

> לא יעקרו עוד ישובים? הצחקת את תושבי סוסיא, נתניהו 

"קל מאוד להתקומם נגד נוער הגבעות", אומר הרב גריינימן, "אבל התושבים כאן הרבה יותר גרועים. יש להם הרבה יותר כוח לעשות רע, כי הם נחשבים לנורמטיביים. אלה האנשים שמכשירים את מפעל ההתנחלות, לא נוער הגבעות". בדרך חזרה מביקור קצר באתר המזבלה באבו דיס אליו מתכוונת המדינה להשליך את קהילת ח'אן אל-אחמר, אתר שהצחנה העולה ממנו מקשה על הנשימה, אומר הרב גריינימן בשקט "נגמרה פה החמלה", והמשפט הזה כמו מחזיק את כל מועקת היום והמציאות במקום העצוב הזה.

עם הודעת המדינה על כוונתה הסופית לגרש את תושבי ח'אן אל-אחמר עוד לפני אמצע 2018, גורל היישוב נראה קודר מאוד. תושבי כפר אדומים, עם התפיסות החינוכיות הכה מתקדמות, יקבלו את מבוקשם, והילדים הבדואים יאבדו לא רק את בית הספר שלהם אלא את ביתם ואת עמוד השדרה הקהילתי שלהם. אם אכן יושלכו לאזור המזבלה באבו דיס, מצפה להם ככל הנראה אופק תברואתי חמור שגרם לשיעור גבוה של מחלות ותמותה בקרב קהילה בדואית אחרת שכבר הועברה לקרבת המקום.

אם לא יקרה נס כלשהו שיציל את היישוב, בשנה הבאה כשיישבו מתנחלי כפר אדומים בסוכות המקושטות שלהם וישקיפו על נוף הקדומים המרהיב שלרגליהם, מראה הפחונים העלובים שבהם מתגוררים תושבי ח'אן אל-אחמר כבר לא יעיב עליהם לזכור כי גם אבותיהם ישבו פעם בסוכות, בצאתם מארץ מצרים.

> משא ומתן תחת אש: מדיניות הסחיטה באיומים נגד הבדואים בנגב