הריקון של חברון מפלסטינים הוא מודל לגדה המערבית כולה

דוח של בצלם מראה כי 64 חסימות ו-22 מחסומים המשתכללים מיום ליום במרכז חברון עושים את העבודה: העיר הולכת ומתרוקנת מתושביה הפלסטינים. את השיטה של חברון, ישראל מיישמת גם במקומות אחרים בגדה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

ישראלים המגיעים לסיור בחברון מניחים אולי שהגיעו ללב המאפליה, למקום שבו מדיניות ההתנחלות והדיכוי הגיעה לשיאה הברברי והגרוטסקי, במרכזה העתיק של העיר: חורבן אורבני, שהוא תוצאה של האבסורד שבו גדודים של חיילים פועלים בשירות קומץ של 700 מתנחלים, בלב עיר פלסטינית בת יותר מ-200 אלף תושבים.

דו"ח חדש של בצלם, שמתפרסם היום (רביעי), תחת הכותרת "בכסות ביטחונית: המדיניות הישראלית בחברון כאמצעי להעברה בכפייה של תושביה הפלסטינים", מראה כיצד ישראל נתלית בתירוצים ביטחוניים כדי ליישם במרכז העתיק של העיר מדיניות שהפכה את חייהם של התושבים הפלסטינים לבלתי נסבלים, על מנת לגרום להם לעזוב את העיר. לפי הדו"ח, מדיניות זו מתבססת על משטר הפרדה קיצוני שישראל מיישמת בעיר מזה 25 שנה, מאז הטבח שביצע ברוך גולדשטיין.

משטר ההפרדה מבוסס על מערך של הגבלות תנועה היוצר רצועת שטח המופרדת משאר חלקי העיר ואשר בה תנועה פלסטינית ברגל או ברכב מוגבלת או אסורה לחלוטין. כדי לאכוף משטר זה, הצבא הקים בשטח מצומצם לא פחות מ-22 מחסומים ו-64 חסימות פיזיות מסוגים שונים, המדירים את הפלסטינים מרחובות עירם.

בחברון אי אפשר להתחמק מההרס הברוטלי שהותירו החסימות בבתים העתיקים מתקופת הממלוכים שב"ציר המתפללים", מרחוב השוהדאא – בעבר המרכז המסחרי השוקק של דרום הגדה שהתרוקן כמעט לחלוטין מתושביו ומהבתים הנטושים לכל אורכו – ומעשרות המחסומים המבודדים את ההתנחלות משאר חלקי חברון, שהולכים ומשתכללים כמעין מבצרים ימי-בינימיים, משופעים במצלמות ובטכנולוגיות מתקדמות לזיהוי פנים.

מפת מרכז העיר חברון (באדיבות בצלם)

מפת מרכז העיר חברון (באדיבות בצלם)

יש עדיין פלסטינים ששורדים את משטר ההפרדה הדרקוני הזה. מספרם מצטמצם והולך בהדרגה. בעוד שמספר התושבים בחברון שבשליטה פלסטינית עלה ב-45 אחוז מאז חתימת הסכם חברון, מ-115 אלף ב-1997 ל-166 אלף היום, מספר התושבים באזור בשליטת ישראל ירד מ-35 אלף ל-34 אלף. כמעט כל הפלסטינים שנשארו באזור שבשליטה ישראלית אומרים שאם היו יכולים, כבר מזמן היו נוטשים את עיר הרפאים שישראל כלאה אותם בתוכה. חייהם מתועלים ומנוהלים על ידי כוחות הביטחון, וכל פעולה יומיומית שלהם נגזרת מהתור וההשפלות שבמחסומים – הליכה לעבודה או לבית הספר, ביקור של ואצל קרובי משפחה, שמחות משפחתיות ואפילו קניות. לזה מתווספת האלימות היומיומית של חיילים, שוטרים ומתנחלים, שכמעט תמיד זוכים לחסינות.

תפריט אמצעי הדיכוי הוא מוכר: חיפושים משפילים, פלישות ליליות לבתים ומעצרי שווא; בחברון, התפריט הזה מוגש לתושבים הפלסטינים במינון מוגבר. משטר הפרדה זה נועד "לרוקן את חברון מערבים", כפי שתיאר זאת עוד ב-2007 חגי אלון, עוזרו של שר הביטחון לשעבר, עמיר פרץ.  ויש לזה הגדרה מפורשת במשפט ההומניטרי הבינלאומי: העברה בכפייה של אוכלוסייה אזרחית, השקולה לפשע מלחמה.

רחוב אל שוהדא הריק בחברון, יולי 2015 (צילום: גארט מילס / פלאש90)

בעבר המרכז המסחרי השוקק של דרום הגדה. רחוב השוהדא הריק בחברון, יולי 2015 (צילום: גארט מילס / פלאש90)

מעט נעשה בהיחבא, הרבה בריש גלי

אבל אחרי שמשתחררים מההלם ומהדיכאון שכל ביקור בחברון משרה, מחלחלת ההבנה שהדגם החברוני הוא לא ייחודי. האמצעים והמינון אמנם משתנים ממקום למקום ברחבי השטחים הכבושים, אבל המטרה נותרה דומה: נישול אלים, מתגבר והולך, של פלסטינים מאדמותיהם, בתיהם ורכושם, בשם זכויות-העל של יהודים.

התנחלויות, מחסומים, חומות ו"אדמות מדינה" סוגרות והולכות הן על הערים הפלסטיניות הגדולות והן על כפרים כמו סוסיא וח'אן אל-אחמר; תושבי הכפרים האחרונים עומדים גם הם בפני סכנת גירוש, על מנת שיואילו ויטרנספרו את עצמם למובלעות הגדולות. כך גם בעמק שילה, בגוש ההתנחלויות טלמונים, וכך גם ברחבי בקעת הירדן על המאחזים ההולכים וצצים בה, וכך גם במזרח ירושלים ומסביב לבית לחם ובדרום גדה – ואיפה בעצם לא?

מחסומים בחברון, יולי 2019 (צילום: וויסאם השלמון / פלאש90)

שם, פה ובכל מקום. מחסומים בחברון, יולי 2019 (צילום: וויסאם השלמון / פלאש90)

מעט מזה נעשה בהיחבא. הרבה מזה נעשה בריש גלי. ידיהם של טובי הישראלים נטלו חלק בזה – שופטי בית המשפט העליון לדורותיהם; בכירים בצבא ובמערכת הביטחון; אנשי הפרקליטות הצבאית והאזרחית; וכמובן פוליטיקאים מימין ומשמאל. כולם הסכינו עם האלימות: זו שבחברון – וזו שבכל רחבי הגדה. כולם הכשירו את נישולם של פלסטינים ואת גזילת רכושם – לא רק בחברון. וכולם תמכו בדיכוי המתמשך של הפלסטינים, גם כשכבר היה ברור מה מעוללת מדיניות זו.

חברון מאז ולתמיד? חברון היא הרבה יותר מזה: חברון היא שם, ופה, ובכל מקום. תפקחו את העיניים בחברון – ותיראו את השטחים כולם.

אייל הראובני הוא חוקר בצלם

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

ישראל מציגה שוד אדמות פלסטיניות כגן לאומי ומקום בילוי. צעיר מתרחץ במעיין עין חניה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

עין חניה: מעיין של כפר פלסטיני הפך לפינת נופש לתושבי ירושלים

אתמול זה קרה: מעיין עין חניה, ששימש במשך דורות את הכפר ולאג'ה, הופקע אתמול סופית מתושביו והפך לפארק לרווחת תושבי ירושלים. התושבים הפלסטינים יצטרכו להביט עליו מרחוק

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf