כשכוחות הבטחון רק רוצים "להכיר אותך"

המשטר הצבאי הסתיים לכאורה ב-1966, אבל בפועל היד הארוכה של השב"כ וכוחות הבטחון ממשיכה לפשפש בקרביים של המיעוט הפלסטיני במדינה. מעצרו של חברי אנס אבו דעאבס הזכיר לי כיצד זומנתי יום אחד לפגישת היכרות עם "שריג" מהשב"כ

מאת:
השאירו תגובה
א א א

"מה עשית?!" תמהיל של פחד, רעד וכעס היה בטון הדיבור של אמא שלי, זכרונה לברכה.

הייתי בן 23 והשנה הייתה 2009. אמא התקשרה כשהשעה הייתה קרובה לחצות, בעודי מפלס את דרכי לעבר ביתי בשכונת עג'מי ביפו אחרי יום עבודה ארוך. ניסיתי להרגיע את אמא ולהבין במה מדובר. "יש לך הזמנה לחקירה במשטרה", היא אמרה.

תדהמה הכתה בי למשמע הצירוף חקירה ומשטרה. פניי קפאו והרגשתי שהזריקו לי מנת פחד בגפיים. התעשתי ככל שיכולתי והתאמצתי לשמור על קו הקשר עם אמא. למרות שהייתי די בטוח שלא עשיתי דבר אשר יכול להוות עילה לחקירה, עדיין פחדתי, ויחד עם תחושת הפחד סקרנה אותי השאלה איך התדפק שמי על דלתות המשטרה, וזה עוד בימים כאשר הייתי סטודנט טרי ללא רבב.

הרגעתי את אמא והסברתי שאגיע הביתה למחרת. ניסיתי לשמור על קור רוח והבהרתי לה שבטח חלה אי הבנה כלשהי ושכנראה לא לילד שלה התכוון המשורר, וגם אם כן – שתדע שאני נקי. אמא לא ממש הסכימה שאשאר באותו לילה רחוק ממנה, אז שמתי פעמיי צפונה הביתה, לפרדיס, דבר שרק הוסיף שמן למדורת חוסר האונים שלי. הייתי חייב לראות את ההזמנה במו עיניי, קיוויתי למצוא בה קמצוץ של הסבר או פיסה של מידע. אבל משהגעתי הביתה גיליתי שזו, במלואה, ההודעה הכתובה שחיכתה לי:

הזמנה לחקירה: הנך מוזמן לגשת לחקירה בתחנת משטרת זיכרון יעקב.

ככה, בלי לפרט, פשוט גש לתחנת המשטרה! וערבים, כמו שאמר פעם מג׳ד כיאל שזכה לעבור חקירה שהעלתה בסוף חרס, לא שואלים את המשטר "למה".

נעים להכיר

ביום המחרת ניגשתי לתחנת משטרת זיכרון יעקב, שם קיבלה את פניי יומנאית מבוגרת וכבויה מעייפות. "אין לך זימון אצלנו, גש לחדרה". תשובתה הפליאה אותי, שכן אני בשיא המתח שלי, באי שקט מוחלט וסובל ממחסור בשעות שינה, והנה היומנאית משדרת עסקים כרגיל ואדישות מחרידה. שאלתי המודאגת אודות נושא החקירה לא ריגשה אותה במיוחד. "כתוב כאן שיש לך סיאט אדומה". סבלנותה החלה לפקוע, והיא הסבירה בצורה יפה שהיא לא הכתובת ושעליי לגשת לחדרה.

> "קר לך? אין בעיה, תיכף נשרוף כאן איזה יער שתתחמם"

נסתרות הן דרכי כוחות הבטחון. יום אחד הם פשוט רוצים להכיר אותך. ביום אחר הסאטירה שלך לא מוצאת חן בעיניהם. אילוסטרציה (משה שי/פלאש90)

נסתרות הן דרכי כוחות הבטחון. יום אחד הם פשוט רוצים להכיר אותך. ביום אחר הסאטירה שלך לא מוצאת חן בעיניהם. אילוסטרציה (משה שי/פלאש90)

ביום הבא הגעתי בשעת צהריים לתחנת חדרה. ניגשתי ליומנאית, שנראתה דומה להפליא לזו שבזיכרון יעקב, והיא ביקשה שאמתין. חלפה כחצי שעה עד שהופיע בחור ג'ינג'י שהתנשא לגובה של כשני מטרים והתקדם לעברי. הוא נעמד לפניי וחייך.

"אהלן, אנא שריג", אמר בערבית ובמבטא פלסטיני מעורר חשד. "ההיכרות בין אנשים וביטול אנונימיות, הן ממשנות הנביא", דקלם, ואני הרמתי גבה לשמע דברי המופתי בעודו מושיט לי יד. שריג הציג את עצמו כ"אחראי גזרת פרדיס וג׳יסר א-זרקא בחטיבה הערבית בשב״כ". בנועם הליכות הוא פנה אלי, "תפאדל איתי", ושנינו סללנו את דרכנו בתוך מבוכים ובין תאי מעצר אל הלא נודע.

בראשי החלו לרוץ תסריטים של חדר חקירות עם מנורה אחת שמתנדנדת. "הוא בטח יציע לי סיגריה", הרהרתי לעצמי. בסוף המסע הגענו לחדר בו מחשב ושתי ספות עשויות עור. "תפאדל, תנוח", אמר שריג בסבר פנים יפות שאורו תחת הפלורסנט. "מה מטרת הביקור שלי אצלך, שריג", שאלתי. הוא נשען על הספה וחייך. "נשמח להכיר אותך". להכיר אותי! המשטר וכוחות הבטחון מעוניינים להכיר אותי. נעים מאוד.

מהר מאוד השיחה גלשה לפרטים הקטנים והחודרניים עד מאוד של חיי: דיברנו על חבריי, על מידת הקשר עם חברים שהכיר אותם בשם, על המשפחה ועל תוכניותיי לעתיד. יחסית למישהו שרק רצה "להכיר" אותי, נראה ששריג ידע עלי די הרבה מראש. אפילו הרבה מאוד. עד היום אינני מבין מה הייתה מטרת "ההיכרות" ההיא, אך אני יכול לשער שזה משהו בין הפחדה, הרתעה או אולי בדיקת חסינות לצורך גיוס, אבל כמובן שאין לדעת. נסתרות הן דרכי השב"כ.

מעצר פוליטי

מעצר השווא של חברי אנס אבו דעאבס בשבוע שעבר עורר בי את הזיכרון הלא נעים של המפגש עם השב"כ. ברור שאין מה להשוות בין "שיחה חולין" עם רכז שב"כ לבין מעצר בפועל עם כל הכרוך בכך – חקירות, תאי מעצר, בית משפט ועכשיו גם מעצר בית – אך המוציאה לפועל של השיחה שלי ושל המעצר של אנס היא אותה דמות, ושמה הוא מדינת ישראל, מדינת ישראל נגד פלוני.

ניתן להניח אפילו שזו לא ממש מדינת ישראל ברוב הדרה, אלא רק חלקה של המדינה שמומחה לענייני ערבים. הרי בארץ מתנהלים שני עולמות מקבילים של חוק ומשפט: משטר ציוני-יהודי עם סממני דמוקרטיה, לעם המיוחס, ומשטר צבאי מקביל, שהסתיים לכאורה ב-1966, אך בפועל נמשך עם הנכחת היד הארוכה של השב״כ והמשטרה עמוק בקרביים של חיי האזרח בן המיעוט הילידי. זה החלק במשטר שמיועד לערבים ולמתנגדי המשטר, בין השאר, וזהו אותו החלק שעצר את אבו דעאבס, ושהזמין אותי לחקירה.

אנס אבו דעאבס, שנולד – על לא עוול בכפו – פלסטיני, נחקר ונכלא על ידי המשטר השני. במה שאנס כתב בפייסבוק, כשתקף בארסיות את החוגגים את השריפות, לא הייתה לא הסתה ולא הצתה. הוא אדם הגון, איש ערכי, אנושי ומכוון כל כולו לכך שהארץ הזו תהיה מקום יותר טוב עבור כולם. אך מישהו קפץ על ההזדמנות, מישהו רצה את אנס בפנים כבר ממש מזמן, להשתיק אותו ולשבש את דרכו, לעשותו לאיש חבלה ומדון בעוד הוא איש של אמת, שלום וצדק.

> איך הפסקתי לפחד ועשיתי לייק לע'סאן כנפאני

אנס אבו דעאבס (צילום מתוך פייסבוק)

מעצר ראווה פוליטי. אנס אבו דעאבס (צילום מתוך פייסבוק)

על פניו נראה היה שאנס אבו דעאבס נעצר עקב אותו פוסט בחשבון הפייסבוק שלו, אך אני נוטה להאמין שזהו רק קצה הקרחון. אנשים שהאשימו את המשטרה בבורות או באי ידיעת השפה או הבנת סאטירה, פשוט טועים. מעצרו של אנס אבו דעאבס היה מעצר פוליטי בתכלית, ומעצר ראווה שנועד להצדיק את דברי השיסוי נגד הערבים שהושמעו בתקשורת במהלך ימי השריפה.

הגנב טיפס על עץ גבוה ועל ראשו בער כובע, שלאחר שוך הלהבות מסביב, את להבות העליהום שהוא הצית גם סופר-טנקר לא היה מכבה. למשטרה אמנם הוענק סולם בדמות תרגום אמין לסטטוסים של אנס, על מנת שתצליח לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפסה, אך האגו עדיין בער שם למישהו, ועל כן תחושת הנקם הביאה את נציג המדינה להעביר את תיקו של אנס לפרקליטות.

לאנס יש אלפי עוקבים בפייסבוק ועובדה שאין עליה עוררין היא שכאשר הוא מפרסם רעיון או ביקורת הוא מפרסם לרוב דברי תרבות וטעם, וכן דברי ביקורת נגד מנהגים בזויים שמכרסמים באוכלוסייה הפלסטינית בפרט או בעולם הערבי בכלל. לאנס יש חיבה מיוחדת לשפה הערבית, אותה הוא מקדם בעזרת פרויקטים רבים בהם הוא מעורב. מהיכרות עם מעמדו כאיש משפיע, שדעותיו נישאות למרחקים והשפעתו רבה, עולה ההשערה שמעצרו של אנס היה מעצר פוליטי ותו לא.

אפשר לחתום את הרשימה הזו בתקווה לשינוי, אך נראה שאין מנוס מפסימיות, שכן כל עוד לא תהיה התעוררות אזרחית שתביע מחאה כנגד עוולות הדמוקרטיה המסולפת והמעוותת שקיימת בארץ, יושבי הארץ ימשיכו לחוות עוד ועוד יחס לא דמוקרטי מצד המדינה, יחס אלים, פגיעה בחופש הביטוי, שימוש בדרכי שלטון פסולות ופגיעה אנושה בחירות של האזרחים.

עם זאת, דבר אופטימי אחד אפשר לומר, למען שהסבל לא יחצה את רמת הסבירות. בסיום אותה השיחה הלבבית עם מיודענו שריג הוא הבהיר שהוא ישמח לשמוע ממני ושהוא זמין לכל דבר "לי יש בקשה אחת" אמרתי. "והיא..?", שאל. הבטתי בשריג תוך כדי לחיצת יד: "תגיד למודיעים שלך, שהסיאט האדומה שלי נמכרה מזמן. מחירון, שש אלף".

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> לאחר תלונות תושבים הופסקה כריזה בערבית באוטובוסים בב"ש

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

ארכיון המדינה בירושלים (יונתן זינדל/ פלאש90)

מדוע עדיין מסתתרים מאות אלפי מסמכים מסווגים בארכיון המדינה?

בארכיון המדינה מאוחסנים 300 אלף תיקים שמוסתרים מעיני הציבור. החל ממסמכים מהמאה ה-19 דרך תיק דיר יאסין ועד הפנתרים השחורים. מדוע מתעקשת המדינה להמשיך להסתיר מסמכים בני 70 ואפילו 200 שנים?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf