עשר סיבות לשמוח שנתניהו סוף סוף הולך הביתה

מאת |

בגלל השקרים, בגלל ההסתה, בגלל רדיפת התקשורת, בגלל השחיתות. נכון, הסתלקותו של נתניהו לבדה לא תעלה את ישראל על דרך המלך, אבל היא בהחלט התחלה טובה

נראה שסוף סוף נפל דבר בישראל: עת סיום שלטונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו נראית קרובה מתמיד, בשעה טובה. נתניהו ילך אמנם, אך הכיבוש, הגזל, הנישול והדיכוי עדיין יישארו איתנו. כאן כתבתי על הסכנה שבהפניית השיח הפוליטי כולו להחלפת נתניהו בלבד. זה לא העניין. קשה להאמין שמחליפו או מחליפתו של נתניהו – ימנים, יהודים שמאליים או אנשי מרכז – יהיו מספיק חזקים בכדי לעצור את העגלה, לשנות כיוון ולהעלות את ישראל על דרך המלך. דרושה החלפת שלטון, ניעור רציני, שידוד מערכות. אך גם אם לא נזכה לכל זה עם לכתו של המנהיג החזק ביותר שקם לימין בישראל, הנה עשר סיבות לשמוח בכל זאת על סילוקו של בנימין נתניהו.

רק ביבי יכול. אחת "האמיתות" הכי מרגיזות שהשתרשו בציבור היהודי בקשר לנתניהו היא התפיסה שרק ביבי יכול, ורק הוא ראוי להיות ראש ממשלה. התפיסה הזו באה לידי ביטוי בעיקר בסקרים שבדקו "מי הכי ראוי לכהן כראש ממשלה" ובחוסר אמון עמוק כלפי כל אחד שהוא לא נתניהו. הסיבה, אגב, היא לא "הישגיו" של המרטיר מבלפור – אלא העובדה שהוא שייך לדור קודם בפוליטיקה (יחד עם דרעי), מה שמעניק לו הילה מנוסה ורצינית יותר מכל השאר שהגיעו דור או שניים אחריו. התפיסה הזו, שאיחדה את הימין כולו מסביבו – וכך גם את דברני הימין המרכזיים – תיעלם עם התפטרותו ותיתן את האות לליל הסכינים הארוכות של הימין, שיחשוף לעין השמש את האינטרסים והיריבויות העמוקות שנדחקו הצידה, בעיקר בגלל ההסכמה חסרת התקדים סביב נתניהו.

מנהיג הקפיטליסטים. נתניהו הוא הפוליטיקאי הקפיטליסט במוצהר, חסיד הניאו ליברליזם ואסכולת שיקגו, שהגיע הכי רחוק בישראל. אין ספק שנוכחותו של נתניהו ואנשיו, אויבי העובדים וארגוני העובדים, חסידי ההפרטה, שאזניהם טחו משמוע אנקת עני וידיהם דמים מלאו – הייתה הרסנית ומשמעותית בפירוק מדינת הרווחה. סילוקו של נתניהו הוא הדחת ראש הנחש הקפיטליסטי והמנהיג העליון שלו בישראל, התאצ'ר שלנו. אפילו מחליפיו האופציונליים מימין – למעט בנט ושקד – כבר מסתייגים מהמורשת הזו אותה ניסה להנחיל.

הלאומנות החילונית הליברלית. הסתכלו על הליכוד, הרוויזיוניסטים כבר לא שם. בזה אחר זה הם עזבו ונדחקו לשוליים, מפנים את הבמה לדור הבא של הימין, דור בוגרי גדודי הציונות הדתית, הכהניסטים והמתנחלים. נתניהו, אולי האחרון במצעד הליברלים הלאומנים הללו (למעט הנשיא ריבלין), הולך הביתה יחד עם השקר המתעתע שהם ניסו ומנסים למכור לישראל ולעולם: האמונה בהומאניות, בגדלות האדם וברוחו, בחופש ללא הבדל דת וגזע ובחירות  – לא הולכת יד ביד עם כיבוש כוחני ואלים, ופיתוח התנחלויות הגזל בשטחים. אין חיה כזו. הפיקציה הזו לא מחזיקה מים, וההוכחה הגדולה ביותר לכך היא הדור הבא של הליכודניקים – שכבר חורז את מורשתו של כהנא לתוך אלו של בגין וז'בו, ומסתכל על ריבלין, מרידור, בני בגין ויעלון כעל בוגדים. נתניהו הוא אחרון דוברי הליברליות הימנית לאומנית הזו, ונראה שהיא תלך הביתה יחד איתו.

ההסתה נגד הערבים והשמאל. יותר מכל אחד אחר בישראל, ראש הממשלה נתניהו הוא זה שהפך את ההסתה וסכסוך בין פלגי החברה ללחם חוקו הפוליטי. זה התחיל בשנות התשעים בימי אוסלו והגיע אז לשיא בהפגנה בראשה עמד בעת שהמוני המוחים קוראים לרצח רבין. רבין עצמו עוד הספיק לדבר על ההסתה הזו מצדו של נתניהו בטרם נרצח, אך מאז נתניהו רק שכלל את השיטה. השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים, הערבים נוהרים לקלפיות, ועוד ועוד קריאות שנאה שנאמרות ונלחשות כדי להבעיר את הפחד ולגרוף קולות. היום יש לימין את האריות של הצל, את ארדן ואת קלוגהפט – אבל חשוב לזכור מי היה הראשון, ומי בכל פעם קבע שיא חדש בהסתה ובהפצת השנאה. כן, זו סיבה לשמוח. השונא והמסית הראשי יפנה את מקומו בחרפה.

> ביבי נפל. מה הלאה?

הלגיטימיות שלו נשברה. ראש הממשלה בנימין נתניהו בתום מסיבת עיתונאים. 28 בדצמבר 2016 (יונתן סינדל/פלאש90)

כן, זו סיבה לשמוח. השונא והמסית הראשי יפנה את מקומו בחרפה. בנימין נתניהו (יונתן סינדל/פלאש90)

הסרבנות למשא ומתן. אני לא מאלה שמייחסים כוונות טובות מידי לאלה מבין ראשי ממשלות ישראל שניהלו משא ומתן עם הפלסטינים. בחינת השתלשלות העניינים מראה שתום לב לא היה התכונה הבולטת איתה הגיעו הישראלים לשולחן המשא ומתן, ובכל זאת: מאז החלו הישראלים לשאת ולתת עם הפלסטינים, עוד מאז ממשלתו האחרונה של שמיר, היה נתניהו לראש המדברים כנגד כל משא ומתן שכזה. כמובן שהוא עצמו לא הצליח לעמוד בסטנדרט אותו קבע לאחרים, כהרגלו (נשא ונתן עם ערפאת על פינוי חברון בהסכמי וואי, נשא ונתן עם אבו מאזן, ואף היה הראשון להוציא לפועל הסכם החלפת שבויים עם חמאס), אך הוא כן היה זה שהרג את המשא ומתן המדיני והביא אותו לשיממון הממושך ביותר מאז החל. לצד שותפו על מלא אהוד ברק, אחראי נתניהו להשתרשות שקר ה"אין פרטנר" בחברה היהודית בישראל, שקר שגזר עלינו שנות מלחמה ארוכות ושפיכות דמים בלתי פוסקת. לא בלתי מופרך לקוות לכך שהמחליף של נתניהו יחליף גם את פוזיציית הסרבנות למשא ומתן אותה השריש.

השקר. אין שום ערך להבטחה או התחייבות היוצאת מפיו של נתניהו, בפומבי או בסתר. בהתחלה זה הקרין כלפי פנים – התחייבויות בהן לא עמד, הבטחות לשותפים מהן התעלם, התנערות מסיסמאות בחירות והחלפת דעות וחברים. בהמשך זה הקרין החוצה, ובין מנהיגי העולם רווחת הדעה והידיעה שאי אפשר להאמין למילה של נתניהו. ציפי לבני היתה זו שרצה על הקמפיין המצליח "נתניהו, אני לא מאמין לו" וגברה על נתניהו בקלפי, מופז קרא לו שקרן, וכך גם כמעט כל מי שעבד לצידו ופרש. התככנות היא לחם חוקו של המשחק הפוליטי, אך נתניהו הפך את השקר לבוטה ומבחיל ממש. רק לאחרונה גילה פטרונו הכלכלי, שלדון אדלסון, כיצד בעת שהפסיד עשרות מיליוני שקלים בעבור נתניהו, סחר – לכאורה – זה האחרון עם יריבו העסקי בקור רוח על חוק נגד ישראל היום. כמה סמלי שמי שהזניק את השקר ועזות המצח לשיאים הללו ילך הביתה על השקר הקטן הזה לשלדון. פרשת 2000, שקר אחד יותר מדי.

השחיתות. זה נכון שביחס לאולמרט, שרון וברק, נתניהו מציג שחיתות אחרת – אך זה בעיקר בגלל שאין לו חברים. שימו לב, הם תמיד מעבר לים, עובדים אצלו במשרות אמון, בני משפחה או צוות העובדים. מבחינה עקרונית, כך מסתמן, נתניהו חולק לכספי הציבור ולמחויבותו כנבחר ציבור את אותו חוסר הכבוד הבולט שמשותף גם לקודמיו. כאילו כל תקציבי והחלטות המדינה נועדו לשרת אותם ואת האינטרסים שלהם, כולל סידורי הביטחון, חקיקה, החלטות ממשלה ומינויים. למרות שזו לא הסיבה העיקרית, צריך לשמוח בהחלט שעוד מושחת, סורר ורודף שלמונים – לכאורה – מפנה את מקומו בכנסת ובממשלה.

המאבק בתקשורת. קשה להחליט מי התחיל, התקשורת נגד נתניהו או נתניהו נגד התקשורת. אך בעוד הצדדים מתקוטטים חובה להבהיר: תקשורת שמבקרת ראש ממשלה היא סימן לתקשורת בריאה, מתפקדת, נשכנית ומעניינת. ראש ממשלה שתוקף תקשורת, לעומת זאת, זה סימן למדינה חולה, רקובה, לשלטון אלים ולדמוקרטיה בנסיגה. המתקפות של נתניהו כלפי עיתונאים וכלי תקשורת לא נגמרו רק בתגובות ארסיות או בציוצים מבשרי-טראמפ. ממש לא. במשך שנות שלטונו עסק נתניהו באובססיביות בחקיקה ובקידום צעדים נגד כלי התקשורת בישראל מתוך איבה אישית ונקמנות: רשות השידור, התאגיד, ערוץ 10, ישראל היום, ידיעות אחרונות, yes ווואלה ועוד. לא היה מישהו שקדם לו בטירוף הזה, וסביר שאף אחריו לא יהיה. לצד המתקפה הזו החלה בשנות שלטונו של נתניהו הצרת צעדיהם של ארגונים בחברה האזרחית העוסקים אף בחופש המידע, על אף שאינם כלי תקשורת. לצערי, אין שום אינדיקציה לכך שסילוקו של נתניהו יעצור את הרדיפה הזו.

> האם יש לשמאל אלטרנטיבה ליום שאחרי נתניהו?

נשא ונתן עם ערפאת על פינוי חברון בהסכמי וואי, נשא ונתן עם אבו מאזן, ואף היה הראשון להוציא לפועל הסכם החלפת שבויים עם חמאס, אך הוא כן היה זה שהרג את המשא ומתן המדיני והביא אותו לשיממון הממושך ביותר מאז החל. נתניהו והנשיא עבאס לוחצים ידיים במעון רוה"מ בירושלים בנוכחות מזכירת המדינה האמריקנית, הילרי קלינטון. ספטמבר 2010. (State Department photo/ Public Domain)

קריסת קונספציית ניהול הסכסוך. נתניהו הוא המוביל העיקרי של המדיניות שאומרת שאין לישראל את היכולת לסיים את הסכסוך, אלא רק לנהל אותו. מעבר למופרכות הטקטית ולתבוסתנות שטמונה באמירה הזו, היא קורסת בסופו של דבר – כפי שמעידים מצב הביטחון האישי של המתגוררים בין הירדן לים, ומצבה הדיפלומטי של ישראל בעולם. צריך לומר, גם אחרי נתניהו הימין יוותר על כנו – ומולו הכוחות המאמינים בחובה לחתור לסיום הכיבוש. אך קונספציה אחת ששולטת פה בכיפה תאבד את אחד הדוברים הרהוטים ביותר שלה (עוד מאז שנות התשעים בספרו "מקום תחת השמש"), ומי שמנסה ליישם אותה כבר שנים. זה טוב וזה משמח.

הקיסר הולך הביתה. כן, מעבר לכל השמחות הקטנות והטובות על כך שהוא לא יהיה פה, זו ההבנה הגדולה ביותר: נתניהו, האיש שנראה שתמיד היה פה ותמיד יהיה, שאין כוח בעולם שיכול להזיז אותו ממקומו, עוד רגע כבר לא יהיה פה. זה יקח עוד זמן, וחקירות, וכותרות, וספינים ואש וגופרית, אבל עכשיו כבר אפשר לראות את הסוף – תחשבו על הכותרת בבוקר שאחרי. גיים אובר. נתניהו לא היחיד: גם הכיבוש, הסכסוך בין היהודים לפלסטינים, מדינת ההון הגדול, העוני והדיכוי נראים כל כך מובנים מאליהם, תמיד היו פה ותמיד יהיו. אבל לא, אף אחד לא נשאר לנצח.

עכשיו אנחנו מסיימים עם נתניהו, ומחר – עם כל מה שהאיש הזה מסמל.

> אנחנו בסדר, השלטון השתגע

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אלי ביתאן מתל אביב, כותב ועובד בתקשורת החרדית, בין השאר כותב בעיתון "בקהילה" ועורך לשעבר של אתר "בחדרי חרדים". עורך שותף באתר שיחה מקומית.

גדלתי בבית שמש ובירושלים, את השכלתי רכשתי בבית ספר יסודי של ש״ס, בישיבה קטנה ליטאית בירושלים, ובישיבת פוניבז׳ בבני ברק.

כשהגעתי לתל אביב הבנתי פתאום, שאף במיעוט החילוני הישראלי החותר לשוויון, הופכים ההבדלים הערכיים בין החרדים לחילונים לסיבה שבשמה אפשר להדיר, להפלות ולהתנכל לחרדים. זה קומם אותי.

אני כאן גם כדי לספר לכם על זה.

לעמוד הכותב
נושאים קשורים
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf