חג החגים בחיפה: כשהערבים הפכו להיות ״היהודים״

פעם, היו שבעים וחמישה אלף פלסטינים בחיפה. היום, מלצרית ערביה באותה עיר תציע לנו ״ח׳ומוס״ במבטא אשכנזי כבד. וגם, איך בילוי של שני פלסטינים בעיר הסתיים בבעיות עם המשטרה? סיפור קצר

מאת:
השאירו תגובה
א א א

אני מתהלך עם חברי ברחובות העיר האפרורית הזו. מוסלמי ונוצרי המשתעשעים כל אחד מהאירוניה בדתו של האחר. "הדת שלך מטיפה לטיפשות!", "הדת שלך אין לה שלד", אנו מצחקקים. מיד לאחר מכן, אנחנו מפליגים בסבך ההסתעפויות של דיונים על בתי הספר בחיפה, על הבועה של העיר, שירי פיירוז ואום-כלת'ום, האדמות שהופקעו במהלך הנכבה ועל המפלגה שלי, אליה הוא רוחש שנאה כמידת חיבתו אליי.

אנו נזכרים יחדיו שכבר חודש דצמבר, ואין בו יותר מדי גשמים. כאילו הוא ממחיש לנו את עצבותו על ההצהרה ההיא שתקעה מסמר אחרון בארון הקבורה של ירושלים, שמבותרת ומופרת מזה שבעים שנה.

"חג החגים" בחיפה הגיע ועוד מעט נגמר – מפגש של שלושה חגים משלוש דתות: חג החנוכה היהודי, חג המולד הנוצרי וחג ה… רגע.

הרי חגי המוסלמים מסרבים להתרכז בנקודה שנתית אחת, בשל לוח שנה ירחי. אז פעם ב"חג החגים" בחיפה זה היה מפגש חגים של חג הקורבן, אחר כך נהיה עיד אלפיטר (סוף הרמדאן) שהוחלף בתורו ברמדאן, ועכשיו זה יום ההולדת של הנביא מוחמד. מה זה משנה, הרי המוסלמים מטבעם קנטרנים שלא אוהבים חגים מלכתחילה, או שהם אנשים פתוחים שמקבלים חגים של אחרים כהזדמנות להשתחל ולהציץ.

אנו מתהלכים בקרקס הגדול שמסביב, מתבוננים על עצמנו ומחייכים. אנשים מבשלים להם את האוכל שלהם – חומוס, טבולה ופלאפל – כדי שיתגאו בו בין האומות.

אנחנו, הערבים, הפכנו להיות "היהודים" שלהם, של היהודים עצמם. הם באים לגטאות שלנו ומצלמים את ילדיהם עם האטרקציות שלנו ומתענגים על האוכל הלאומי "שלהם" שאנו מבשלים עבורם.

הפכנו להיות ״היהודים״ שלהם. חנוכיה, עץ חג המולד וסהר על רק מקדש הבהאים בחיפה (ספיר ברונזברג / פלאש90)

ביום יום, מקטלגים את הערבים לפי הדת ודת המשנה שלנו; האם אתה מוסלמי סוני או שיעי, דרוזי, נוצרי קתולי או נוצרי אורתודוקסי או נוצרי פרוטסטנטי. אנחנו מחבקים את החלוקות האלה כאווז בחווה שמפטמת אותו כדי למכור את הכבד שלו.

רק כאשר אנו רוצים לקנות בית בשכונה שלהם, או לקבל תפקיד בעבודה איתם, כל השמות ותתי החלוקות האלה מתנדפים להם ואתה משום מה חוזר להיות סתם ערבי.

אנו יושבים באחת מפינות רחוב יפו במסעדה מאז אלף תשע מאות ומשהו. רעש האנשים וצעקותיהם צורמות באוזניים, עד כדי כך שאתה מתחיל לחשוב כי אין לך דרך להיפטר מהם אלא בהיעלמותך אתה עצמך.

רחוב יפו הינו שכפול קטן של הנכבה שעברה ועדיין עוברת על העיר הזאת. בדיוק כפי שיפו הינה המחשה לנכבה של פלסטין. הבתים ששרדו את ההרס של 48' הינם אותם בתים, הרחובות הם אותם הרחובות ואפילו חלק משמות הבניינים בערבית עדיין מבצבצים מתחת לטונות של שיפוצים ומלט שנשפכו מעליהם. אתה מרגיש את זרזיף הכאב כאשר אתה מאתר בניין שגילו יותר גדול מגילה של המדינה הזאת אשר נהפך לבניין של "משרד השיכון והעלייה". אתה מרגיש דקירה בלב כאשר מתכרבל רחוב חדש ממש בחיקו של רחוב יפו וקוראים לו "רחוב תל אביב".

ההיסטוריונים מספרים שבחיפה היו כשבעים וחמישה אלף תושבים ערבים, אשר מתוכם נשארו שלושת אלפים ומאתיים תושבים בלבד.

כיום, המדינה הצעירה לוחצת על הערבים בכפרים שלהם כמו ג'וקים מסוממים בתוך בקבוק , כפי שרפול תיאר זאת בעבר. דבר שגורם לחלקם לצאת ולהתיישב בערים: חיפה, יפו, נצרת עילית וכרמיאל. ערבים מסתובבים בחיפה ושואלים אחד את השני "מאיפה את/ה", הרי הוא או היא יכולים להיות במקור מכל מקום חוץ מחיפה. וברוב המקרים, זה אכן כך.

אנחנו מגיעים לתיאטרון שצמח כמו צבר במדבר ורואים בו שני סרטים של אותו במאי שמפילים אותנו באגרופים לקרשים עד שהדם יורד מהאף. סרט אחד שחיבר לו יחדיו שמאל וימין פלסטיני בהתנגדות פוליטית-חברתית אליו, וסרט אחר שחיבר ימין ושמאל ציוני בסירוב לממנו ולהציגו. הרי אנחנו חוששים מאמיתות נפיצות, ומעדיפים עליהן שקרים קלילים השזורים בפרחים וכסף.

חברי ואני חוזרים מהתיאטרון ושוב יושבים ברחוב יפו, באותו ערב של יום שישי, ומבקשים את צלחת ה"ח'ומוס" מהמלצרית הערביה שמדברת איתנו בעברית במבטא אשכנזי מחשש שתגורש מהעבודה אם תפסיק לעקם את הלשון. אנחנו אוכלים וחוזרים לאוטו ליד בניין "הטיל" המפורסם שעומד חוצץ בינינו לבין המולדת שאנו חפצים בה, לא לפני שנתקלים במסגד וכנסיה החבויים בסמטאות, לידם פולשים מנצלים את המיקום ומשתינים.

במחסום משטרתי של המדינה העברית העוברת, שואל אותנו השוטר מאיפה אנחנו. "חיפה", אני עונה במבטא חשוף, והוא מרים את יד ימין שלו מחשש למקרה של פח"ע ומבקש תעודה מזהה. אני נותן לו את התעודה ואז קורה האסון. שומו שמיים! שכחתי לעדכן את מקום המגורים שלי על רשיון הנהיגה. הוא מגלה שאני מאום אל-פחם.

לשווא ניסיתי להסביר את עמדתי. אפילו טענות ידידי בדבר היותו חיפאי מקומי נראו לו כמו שקר גס תוך כדי שהוא מבקש מאיתנו לרדת מהרכב עד שיגיע הגיבוי כנגד הפורעים המסוכנים. כנראה בגלל עצם קיומנו במקום שהוכן לאחרים.

אנחנו יושבים, מעוכבים על ידי המשטרה ומנסים להבין מה "אנחנו" רוצים מ "הם" ומה "הם" רוצים מ"איתנו". לא יעזרו כל הפיתולים והפלפולים, המדרון החלקלק גורר אותנו למקום אחד ומעמד אחד. הדבר היחיד אותו נוכל לנבא הוא הדרך בה אנו מתמוססים כבני אדם, בדרך לגיהנום. והדרך לאותו גיהנום, מרוצפת בכוונות זדוניות.

רשיד אגבאריה הוא מהנדס תוכנה שעובד בחיפה. הוא הוציא לאור ספר שירה ב- 2013, "חלום ליל פחד" ולאחרונה הוציא אוסף סיפורים, "הזר ברחוב צהיון", שסיפור זה נמנה ביניהם.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"אנחנו הקורבן המיידי". חיילים בעיסאוויה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בעיסאוויה לא צריכים את הדיכאון שלנו – אלא פתרון מיידי בשטח

מדוע ישראל סימנה דווקא את עיסאוויה כיעד להתעמרות שיטתית ושרירותית? תושבים אומרים כי הסיבה היא שתהליך הישראליזציה שעובר על שכונות אחרות בירושלים פחות מורגש בה. והתוצאה של דיכוי הפלסטיניות היא מצוקה נפשית של שכבת גיל שלמה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf