חובשות, עיתונאיות, רופאות, צלמות: הנשים של "צעדת השיבה"

לפי ההערכות, כמעט מחצית ממשתתפי ההפגנות ב"צעדת השיבה" בעזה היו נשים. את הפעילויות היותר מקוריות ארגנו נשים. שנה למצעד השיבה, עיתונאית עזתית משוחחת עם כמה ממשתתפות המצעד

מאת:
השאירו תגובה
א א א

את הדאיה אבו חסנין, בת 39, אפשר לראות מדי שבוע במחנה של "צעדת השיבה הגדולה" בעזה, נושאת תיק מלא בצמר גפן ובבקבוקי בושם, רצה לכל מי שנפגע מגז או נורה על ידי צלף. "תמיד הייתי שם, מסתובבת ומתיזה בושם על מפגינים שהתעלפו כדי שיקומו ולא ייפגעו מכדור נוסף וימותו", אומרת אבו חסנין.

מאז תחילת "צעדת השיבה הגדולה" ב-30 במארס 2018, נשים בעזה מילאו תפקיד מפתח, עומדות מול הגז המדמיע והאש החיה שירו חיילים ישראלים לעבר המפגינים. נשים השתתפו כחובשות, עיתונאיות, צלמות, רופאות. הן אימהות, בנות נוער ומבוגרות.

כמה מהפעילויות המקוריות והלא-אלימות שנשים הובילו במצעד – מעגלי שירה, קבוצות קריאה, ריקודי דברה, בישול אוכל מסורתי, הפרחת עפיפונים בצבעי הדגל הפלסטיני – עזרו לשבור את התפיסות הסטריאוטיפיות שיש לעולם לגבי פלסטין בכלל ועזה בפרט.

לרגל יום השנה לתחילת ההפגנות, דיברתי עם כמה מהנשים האלה כדי לשמוע למה הן השתתפו ואיך הן רואות את המצעד בחלוף שנה. ידידה הציגה אותי בפני אבו חסנין, שהסכימה להתראיין בשמחה. אבו חסנין סיפרה לי שנפצעה כשרסיס של פצצה פגע בברך שלה. אבל אחרי חמישה ימים בלבד בבית החולים, היא חזרה להפגנות.

"הגברים סומכים עלינו (הנשים) שנשמור על הגב שלהם", היא אומרת. "משום שהצלפים הישראלים שמים בעיקר גברים על הכוונת, אנחנו מבינות שהתפקיד שלנו הוא לפזר עשן באמצעות הצתת צמיגים סביב הגברים, לזחול אליהם עם אבנים ומים בתוך הבגדים שלנו ולחזור חזרה ולהביא עוד".

מסקרת את ההפגנות, אבל המבט לעבר כפר שבו נולדה משפחתה. אסרה אע'יר ליד הגדר בעזה (צילום: סלסביל חמדאן)

מסקרת את ההפגנות, אבל המבט לעבר כפר שבו נולדה משפחתה. אסרה אע'יר ליד הגדר בעזה (צילום באדיבות אסרה אע'יר)

אבו חסנין גם מצביעה על כך שנשים הצליחו להעניק תמיכה רגשית ולהפגין תבונה במצבים לחוצים. "גברים מטבעם יכולים להתלהט מאוד במצבים כאלה ולהביא את עצמם לכך שיירו בהם. אבל אנחנו, כנשים, תמיד יכולות לחשוב יותר ברוגע. נשים עזרו לגברים לחשוב יותר בבהירות על סיכונים וצעדים פזיזים שהם עלולים לעשות".

זאהר א-נג'אר, צעירה בת 20 העובדת בעיתונות ובתקשורת ונהנית מעוקבים רבים במדיה החברתית, אהבה בהתחלה את הרעיון של הצעדה, אבל עד מהרה האלימות גרמה לה לאכזבה. "מארגני האירוע המליצו לי להשתתף, כדי שהעוקבים שלי יקבלו עידוד להשתתף גם כן", אמרה א-נג'אר.

"זה היה אמור להיות לא-אלים, אבל לא כך היה", הסבירה א-נג'אר. "אנשים נהרגו בידי חיילים ישראלים, כך שהחלטתי לא להשתתף יותר. לא הפסקתי כד להגן על עצמי, אלא כדי להגן על העוקבים שלי שהלכו לשם אחרי שראו שאני משתתפת. לא רציתי להרגיש אשמה אם הם ייהרגו או יאבדו רגל". עד יום שישי זה, 195 מפגינים נהרגו וקרוב ל-30,000 נפצעו.

רצה להציל את בנה, אבל זה היה מאוחר מדי. אינתיסאר אבו חסנין ובנה מוסא שנהרג בהפגנה בשעה שרץ לטפל בפצועים (צילום: באדיבות המשפחה)

רצה להציל את בנה, אבל זה היה מאוחר מדי. אינתיסאר אבו חסנין ובנה מוסא שנהרג בהפגנה בשעה שרץ לטפל בפצועים (צילום: באדיבות הדאיה אבן חסנין)

אינתיסאר אבו חסנין, אמה של הידאיה, איבדה את בנה, מוסא, חובש בן 35, ביום הכי עקוב מדם בצעדות, ב-14 במאי 2018. "הבן שלי היה שם בגלל העבודה שלו – חובש. הוא רץ להציל חיים ונורה בכדור בחזה", אמרה אינתיסאר. עם דמעות בעיניים, היא סיפרה שהיתה עדה לירי, תיארה שרצה לבן שלה, ניסתה לעצור את הדימום בחיג'אב שלה והחזיקה אותו בין זרועותיה בשעה שמת.

בעיני אסרה אע'יר, עיתונאית בת 25, למצעד היו צדדים רבים. "במקור אני מכפר מימון (על חורבות הכפר עטאונה – שיחה מקומית), "קילומטרים בודדים מהמקום שעמדתי בו. את יכולה לתאר לעצמך את התסכול כשאני רואה את הבית של הסבים שלי, אבל לא יכולה להתקרב?", שאלה אע'יר. "כן, כעיתונאית הלכתי לכסות ולתעד את מה שעושים נגד העם שלי, אבל העיניים הלכו הרחק מעבר לחיילים הישראלים בניסיון לראות את הכפר שלי".

לדברי אע'יר, ההבדל היחיד בין הימים הראשונים של המצעד לפני שנה ובין עכשיו הוא שבחודשים הראשונים היו פעילויות ליד הגדר בימים רבים בשבוע, ועכשיו ההפגנות מתקיימות רק בימי שישי. אע'יר הדגישה את האופי הלא-אלים של ההפגנות לכל אורך הדרך והעריכה שבין 45 ל-50 אחוז מהמהפגינים היו נשים. אע'יר סיפרה שנפצעה שלוש פעמים בשעה שסיקרה את ההפגנות: פעמיים מגז ובפברואר ספגה כדור גומי בברכה. היא עברה ניתוח ועדיין לא מסוגלת ללכת.

אינתיסאר אבו חסנין מתארת את הנשים – בעיקר אימהות – כמקור של כוחם הרגשי של הגברים. "הודות לנו (הנשים), הדור הבא הולך לגדול עם אהבה למקורות שלו ולארצו", הוא אומרת. "אף אחד לא יכול ליצור אהבה יותר מנשים".

סאלסביל חמדאן היא עיתונאית פלסטינית שמתגוררת בעזה וגדלה באיחוד האמירויות. היא בוגרת תואר ראשון בספרות אנגלית. סאלסביל היא בוגרת הקורס הראשון בעיתונות של "אנחנו לא מספרים", וכיום ממשיכה את התמחותה בעיתונות ב"אנחנו לא מספרים" ובארגון Just Vision. תורגם מאנגלית על ידי מירון רפופורט.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"פגישת הפיוס". במרכז: הזמר תאמר נפאר. שני משמאל: ראש עיריית אום אל פחם ד"ר סמיר מחאמיד, ולידו מנכ"ל מרכז מוסאוא געפר פרח (צילום: מרכז מוסאוא)

"פגישת הפיוס". במרכז: הזמר תאמר נפאר. שני משמאל: ראש עיריית אום אל פחם ד"ר סמיר מחאמיד, ולידו מנכ"ל מרכז מוסאוא געפר פרח (צילום: מרכז מוסאוא)

המאבק בין דת לחופש תרבות בחברה הערבית עולה מדרגה

באום אל פחם בוטלה הופעה של הזמר תאמר נפאר. באבו גוש ניסו לבטל הופעה של הזמרת רולא עאזר. האם השמרנות מנצחת, או דווקא ההפך?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf