newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חוק ההסדרה הוא הנמלה על הפיל של מפעל הגזל של ההתנחלות

יותר מחמישים שנה שכל ממשלות ישראל, וכלכלת ישראל והשופטים בירושלים, מובילים מהלכים של הסדרת שוד קרקעות. חוק ההסדרה הוא נורא, וודאי יבוטל, אבל המאבק הוא בעצם מדיניות ההתנחלות

מאת:

הכנסת העבירה אתמול בלילה (שני) את חוק ההסדרה, שקובע בפשטות שמתנחלים יכולים לגנוב קרקע פלסטינית פרטית, ובמקום לפנות אותם המדינה תוכל להכריח את בעלי הקרקע להסכים לקבל פיצוי על אדמתם.

אין ספק שמדובר בחוק מזעזע. מדובר בחוק שמכשיר גניבה גזענית באופן הכי מפורש, בלי להתבלבל בכלל. חוק שהיועץ המשפטי לממשלה, שמונה על ידי נתניהו, כבר אמר שאינו חוקתי, ושהוא לא יוכל להגן עליו בבג"ץ (ואכן, ארגוני זכויות אדם כבר הודיעו שיעתרו נגדו). מדובר גם בחקיקה חריגה, שכן השטחים הכבושים לא סופחו לישראל, ולכן החוקים בהם נקבעים על ידי קציני צבא במסגרת המשטר הצבאי, ולא על ידי הכנסת.

אבל לצד הזעזוע מחוק נורא באמת, שוודאי יפרנס עוד דיון ציבוריים ומשפטיים רבים, צריך לזכור דבר אחד: חוק ההסדרה הוא רק נמלה קטנה על גב הפיל שהוא מפעל הגזל הגדול יותר שישראל מנהלת בשטחים הכבושים – מפעל ההתנחלויות.

> פליטת הפה שחושפת את כוונותיו האמיתיות של נתניהו

נפתלי בנט חוגג בכנסת את אישור חוק ההסדרה בקריאה שלישית (יונתן זינדל / פלאש90)

נפתלי בנט חוגג בכנסת את אישור חוק ההסדרה בקריאה שלישית (יונתן זינדל / פלאש90)

במשך כמעט חמישים שנה העבירו כל ממשלות ישראל לשטחים שנכבשו ב-67' יותר מ-750 אלף אזרחים ישראלים. הקמת ההתנחלויות מנוגדת ניגוד מוחלט לחוק הבינלאומי, כפי שהזכירה לנו מועצת הביטחון של האו"ם רק לאחרונה. אף מדינה בעולם לא מכירה בחוקיות של ההתנחלויות, אפילו אם בג"ץ קבע שהן בסדר, ולא במקרה.

יש היגיון בחוק הבינלאומי שאוסר על העברת אוכלוסייה אזרחית של מדינה כובשת לשטח כבוש, והוא הגיון פשוט: קודם כל, כדי לא ליצור אינטרס ארוך טווח בשליטה הצבאית בשטח הכבוש, כדי לאפשר פתרון לסכסוך ונסיגה. שנית, כדי לא לגזול משאבים ששייכים לאומה הנכבשת – כמו הקרקע שלה. ושלישית, כדי להמנע ממצב שבו שתי אוכלוסיות חיות באותו שטח תחת מערכות חוק נפרדות.

המציאות של הכיבוש בשטחים מוכיחה בדיוק את זה: ההתנחלות יצרה מצב שבו באותו שטח חיים אזרחים שנהנים מדמוקרטיה ומכל הזכויות של מי שחיים בתוך ישראל, ולצדם חיים תחת משטר צבאי נתינים חסרי זכויות, שלא יכולים לבחור את השליטים שלהם ושחייהם מוסדרים בצווים צבאיים של קצינים ישראלים. מערכות החוק הנפרדות מאפשרות גם גזל נרחב של משאבים, ולא במקרה רק אחוז אחד מתוך שטחי סי בגדה המערבית מוקצה לפיתוח פלסטיני, וכל השאר ליהודים (מה שאומר בפועל שרוב שטחי הגדה כולה שמורים לפיתוח יהודי, לצד מובלעות פלסטיניות). ועם יותר מ-750 אלף מתנחלים, אכן נהיה קשה יותר ויותר לדבר על נסיגה ישראלית מלאה מהשטחים שהיא כבשה.

למהלך הזה של גזל שיטתי של הקרקע הפלסטינית במסגרת שתי מערכות חוק נפרדות תחת משטר צבאי היו שותפות כל ממשלות ישראל – משמעון פרס שהיה מאבות ההתנחלות, דרך רבין שהגדיל אותן פי שניים בתקופתו ועד ימינו אנו. כולן יזמו והקימו ומימנו. היו שותפים לו שופטי העליון שהכשירו אותו. שותפים לו גם הבנקים שנותנים משכנתאות לבניית הבתים הלא חוקיים על קרקע פלסטינית. שותפות החברות שמקימות מחצבות של אבן או מינרלים, וגונבות אותם בניגוד לחוק הבינלאומי. שותפות החברות שהקימו את חומת ההפרדה בתוך השטחים, ולא על הקו הירוק כפי שדרש בית הדין הבינלאומי בהאג, ויצרו בשטח תוואי שמספח בפועל קרקעות מיישובים פלסטינים לטובת התנחלויות. שותפים החיילים והשוטרים שמגנים על הגזל ומשמרים את משטר האפליה. ושותפים עוד רבים אחרים.

> אחותי מסרבת והולכת לכלא, ואני גאה בה כל כך

עמונה ערב הפינוי (הדס פרוש / פלאש90)

מפסידים בקרב, מנצחים במלחמה. עמונה ערב הפינוי (הדס פרוש / פלאש90)

מזה חמישים שנה שההיגיון של כל פעולות המדינה בשטחים הכבושים הוא "מה שטוב ליהודים" (אותו היגיון, אגב, פועל גם בתוך ישראל עוד מלפני 67', וגם בימינו אנו, כשמפנים ישוב בדואי שהוקם בעידוד המדינה אך ורק כדי להחליף אותו בישוב יהודי). בעבר העקרון הזה ניסה לצייר את עצמו ככיבוש נאור, עם כבוד מינימלי לפחות למראית העין של הוגנות. חוק ההסדרה מהווה ויתור מוחלט גם על מראית העין הזאת. סביר מאוד להניח שבקרוב בג"ץ ינסה להחזיר את מראית העין הזאת (אבל לא לפני שפינוי של לפחות 16 מאחזים לא חוקיים על קרקע פרטית יוקפא, ולא לפני שמתנחלים ינצלו את ההזדמנות כדי לגזול עוד קרקעות לפני שהחוק יבוטל). אבל איתה או בלעדיה – לב הכיבוש הוא מפעל ההתנחלויות כולו. מי שמדבר רק על חוק ההסדרה ושוכח מהמפלצת הזו עושה עוול למאבק למען שלום ושוויון בארץ הזאת.

***

[והערה לסיום, עם תגובה לתגובות צפויות: המטרה של הפוסט הזה היא לא להגיד שאסור ליהודים לגור בחלקים מהארץ. היא לא להגיד שהפתרון היחיד הוא פירוק מוחלט של כל ההתנחלויות. היא לא להגיד שצריך ליצור חבל ארץ ללא יהודים.

הבעיה המהותית בהתנחלויות, מה שהופך את הכיבוש לכיבוש, זה המשטר הצבאי שבמסגרתו יש מערכות חוק נפרדות ליהודים ולפלסטינים. במסגרת של מדינה אחת שבה כל נתיני המדינה הם אזרחים שווי זכויות, או במסגרת פתרון של שתי מדינות שחיות בשלום זו לצד זו, או בקונפדרציה, או כל פתרון אחר – אפשר לדבר על קיום משותף בארץ זה לצד זה. הבעיה המהותית היא הגזל, ההתנהלות החד צדדית, שנובעת מתוך תפיסה של עליונות ובלעדיות יהודית בכל המרחב ושמגובה ומתאפשרת בזכות כוח צבאי וכוח צבאי בלבד.

אם נסיר את המשטר הצבאי, נחזיר את מה שנגזל ונפצה, נכיר בזכות השווה של הפלסטינים על הארץ ונרקום ביחד הסכמים על בסיס של שוויון – הכל יכול לקרות. אבל ביחד. אחרת כל מה שאנחנו עושים זה חוק הסדרה אחד גדול כבר חמישים שנה].

> מה שקורה במזרח ירושלים: הריסות הבתים עליהן לא שמעתם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf