בלי או עם חטיפה, חייבים לדבר על הכיבוש

התקשורת יודעת לעסוק בהרחבה עד בלי די בשלושה נערים יהודים נעדרים. חובתם של השמאל ושל תקשורת ביקורתית לעסוק גם בנערים פלסטינים, וגם בהשלכות החיפושים אחר הנעדרים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

אתמול (שבת) לא עלה אף פוסט ב"שיחה מקומית". ליתר דיוק עלה אחד, לא ארוך במיוחד, שאני כתבתי על הבוקר, אבל אחרי זה ולראשונה מאז שהאתר עלה – יום שלם של דממה. "שיחה מקומית" הוא אתר מבוסס בלוגריות ובלוגרים, מה שאומר שרוב החומרים כאן הם מה שחברות וחברי הקולקטיב רוצים לכתוב, על מה שהם רוצים לכתוב ומתי שהם רוצים לכתוב, כך שאפשר פשוט לומר שבמקרה אף אחד לא רצה לכתוב אתמול.

> חטיפת הנערים: טבילת האש של ממשלת האחדות החדשה

אבל אני לא חושב שזה מקרה. אני חושב שההשתתקות המקוונת היא מעיין תגובת הלם למקרה החשש-לחטיפה בגוש עציון. נראה לי שבשמאל יש מין אינסטינקט כזה, שבו במצבים כאלה (בעיקר מתגלגלים, בניגוד לפיגוע נקודתי שמתחיל ונגמר) קשה לדבר: אין הרבה מה להגיד על האירוע עצמו, שגם אחרי יומיים עדיין כמעט כלום לא ידוע עליו, למעט הדיסקליימרים, הכמעט מובנים מאליהם אבל כנים לא פחות, של תפילה לשלום הנערים ושישובו הביתה במהרה. בו זמנית מרגיש מוזר או לא רלוונטי או לא נעים לדבר על הכיבוש בזמן כזה, או על דברים אחרים לגמרי.

ערכם של חיים

אבל דווקא במצבים כאלה חשוב יותר מתמיד לדבר על הכיבוש, על מה שהוא עושה, על איך שהוא עובד. על כך, למשל, שאתמול מת ילד ברצועת עזה, עלי עבד אל-לטיף אלעוור, שנפצע בהפצצה של הצבא שלנו שנועדה לחסל אדם אחר ללא משפט. בן שבע שנים היה במותו, ומותר להניח שההתרגשות מזה בתקשורת הישראלית תהיה מעטה אם בכלל, ולמה פחותים חייו מאלה של נפתלי פרנקל?

חשוב לדבר גם על תגובת הצבא והשלכותיה על האוכלוסייה בשטחים. עשרות רבות של פלסטינים נעצרו ביומיים האחרונים, נחטפו בערך כמו אייל יפרח, התווספו לאלפי אסירים פלסטינים, שמהם למעלה ממאה הם עצירים מנהליים שלא מואשמים בדבר ומוחזקים ללא משפט ושובתים רעב. צודקת עו"ד סמדר בן-נתן, שמזכירה שסביר להניח שאותם עצורים מהימים האחרונים:

מעונים, או סובלים מיחס בלתי אנושי ומשפיל, עכשיו ממש בחדרי החקירות של השב"כ. נאנקים או צועקים מכאבים, חום, קור, סירחון בלתי נסבל, איומים והשפלות קשות. גם הם בני אדם, גם להם יש משפחות. מאוד יכול להיות שהם לא יודעים כלום על אירוע החטיפה. גם הם נחטפו מביתם באמצע הלילה או באמצע היום.

וגם מי שלא נעצרים, שלא חשודים, שלא כלום – סובלים מהשלכות מסע החיפושים. 160 אלף איש בחברון נמצאים בסגר מלא, אין יוצא ואין בא, כענישה קולקטיבית בשל החשש-לחטיפה. האם אנחנו מעלים על דעתנו מצב שבו בשל חשש-לחטיפה בנגב היו מטילים סגר מלא על באר שבע, הדומה בגודלה? ודאי שלא.

ועל הילדים שנהרגו בביתוניא מירי חיילינו, ילדים שאפילו לא הגיעו לגילו של גיל-עד שער ונקטלו על ידי כדורים חיים, ואיש לא נעצר או נשפט או נחקר במרתפי השב"כ על מותם ועל אף בסיס צבאי לא הטילו סגר כדי למצוא את האשמים – גם עליהם. גם עליהם. ועל כל אלה ממעטת כל כך התקשורת לדבר, אותה תקשורת שיודעת לעסוק בשלושת הנערים היהודים בהרחבה ובשידורים רצופים ובשורה של קצינים במיל' שלא אומרים דבר.

מוקדם לומר איך תסתיים פרשת החשש-לחטיפה הזו, ולמרות החששות הכבדים שמשדרים בצבא ובאמצעי התקשורת אפשר עדיין רק לקוות לסוף טוב. מה שבטוח הוא שגם אחריה תמשיך ישראל לשלוט במיליוני בני אדם תחת משטר צבאי או מצור, שחייהם הפקר, שזכויות אזרח אין להם, שאדמתם נגזלת ושום עתיד לא מובטח להם.

עוד בטוח שאותם אנשים ימשיכו להתנגד למצב הזה, הרבה מאוד באמצעים לא אלימים כמו הפגנות וקריאות לחרם ופניות למוסדות הבינלאומיים, ומדי פעם גם באמצעים אלימים, כמו התקפות על חיילים או על אזרחים. אנחנו יכולים בהחלט להסתייג מפעולות כאלה או אחרות, אבל מהאחריות הבסיסית שלנו למצב הזה לא נוכל לחמוק.

באנר 47 שנות כיבוש לתוך פוסט

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"הלכנו לשותפות עם ברק, מחרב השמאל הישראלי בפעם השלישית והפננו עורף לציבור הערבי״. ראשי המחנה הדמוקרטי סתיו שפיר, אהוד ברק וניצן הורוביץ במטה המפלגה בערב הבחירות (רועי אלימה / פלאש90)

אחרי הבחירות, ביקורת חריפה במרצ על החיבור לברק ועל הקמפיין

מתנגדי החיבור מזכירים שהמצביעים הערבים ברחו והמסר נגד הכיבוש עומעם. התומכים מתנחמים בעבודה שמרצ עברה את אחוז החסימה. ח"כ עיסאווי פריג' שנשאר בחוץ לא מתחרט: "זה היה כורח השעה"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf