חיילים הכו נהג במחסום בזמן שבאוטו תינוק גסס למוות: איש לא נשפט

אם פלסטינית שהגיעה עם תינוק חולה בן 9 ימים למחסום עוכבה שם זמן רב. הנהג שהסיע אותה הוכה באכזריות עד שאיבד את ההכרה. אחרי שהגיע לבית חולים, מת התינוק. המדינה הכחישה שהמקרה בכלל קרה, אבל בית המשפט פסק לאם פיצויים של 25 אלף שקל

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הפוסט נכתב בשיתוף עם נעם רותם

הסיפור שנביא בשורות הבאות הוא מחזה נפוץ במחסומים ברחבי הגדה המערבית. הוא עוסק בפלסטיני שהוכה על ידי חיילים, כמו רבים אחרים לפניו. אך הפעם המכות הניעו שרשרת אירועים שעלתה בחייהם של לפחות שני בני אדם והרסה את חייהם של שניים נוספים.

המקרה עצמו קרה לפני תשע שנים, אך רק לפני חודש התקבל פסק דין של בית משפט שמסכם את התגלגלות האירועים. וכך היה: אם לתינוק בן 9 ימים נשלחה על ידי רופא בדחיפות לבית החולים בשכם, לאחר שהפעוט אובחן כסובל מקוצר נשימה חמור וצהבת.

כשהגיעו למחסום ארעי שהוצב על ידי חיילים ישראלים סמוך לכפר אלבידאן, וביקשו לעבור לכיוון שכם, הם עוכבו כחצי שעה. כשנהג המונית בה נסעו יצא מרכבו כדי להראות את ההפניה הדחופה לחיילים, הוא הוכה בידי החיילים עד שאיבד את ההכרה ואז נאזק. כעבור שעה, לאחר שקצין הגיע למחסום, הוא הורה לתת לאם ובנה לעבור. כשהגיעו השניים לבית החולים בשכם התינוק כבר נפטר.

בפסק דין מהחודש שעבר קבע  בית משפט השלום בירושלים כי גרסת האם אמינה, וכי צה"ל לא טרח לחקור את האירוע גם לאחר הגשת התביעה האזרחית ו/או שהוא מסתיר את תוצאות התחקיר. לכן בית המשפט פסק פיצויים בגובה 25 אלף שקל לאם בגין הנזקים הנפשיים שנגרמו לה. חשוב לציין כי בית המשפט לא הכיר באחריות החיילים למות התינוק, ושהפיצויים נפסקו רק בשל הנזק הנפשי שנגרם לה כשעמדה במחסום עם בנה הגוסס בידיה וראתה כיצד חיילים מכים את האדם שרק ביקש לעזור לה לקחת אותו לבית החולים.

> רשיון להרוג: כך התגייסה המערכת לחפות על על קצין שירה בגב של אדם לא חמוש

שוטרי מג"ב דוחפים נשים (אקטיבסטילס)

שוטרי מג"ב דוחפים נשים (אילוסטרציה: אקטיבסטילס)

מכות במחסום

בבוקר ה-12 בנובמבר 2006 לקחה חשאן וכמאן, תושבת הכפר אלנסריה, את בנה, חמדאן אחמד, שנולד רק תשעה ימים קודם לכן, לבדיקת רופא מכיוון שחש ברע. התינוק אובחן כסובל מצהבת, קוצר נשימה חמור והתייבשות, והופנה בדחיפות לבית החולים בשכם, מרחק של כ-15 דקות בנסיעה. האם וגיסתה מצאו מונית ופנו להגיע במהירות לבית החולים בעיר.

כשהגיעו סמוך לכפר אלבידאן, שנמצא בדרך בין אלנסריה לשכם, נתקלו נוסעי המונית במחסום ארעי שהציבו חיילים באזור. יש לציין שמדובר "מחסום פנימי", כלומר כזה שלא מונע מעבר פלסטינים לישראל, אלא מוצב בין כפרים פלסטינים לערים או כפרים אחרים.

חשאן, האם, העידה בבית המשפט כי כאשר הגיעו למחסום ירדה גיסתה מהרכב וניגשה עם ההפניה לחיילים בכדי שיתנו לה לעבור. החיילים התעלמו מההפנייה ובאיומי רובה הכריחו את הגיסה לחזור למונית.

לאחר כמחצית השעה, כשמצבו של הפעוט הלך והתדרדר, החליט נהג המונית, סלימאן אחמד בלאונה, לנסות את מזלו ולהראות את ההפנייה לחיילים. הוא קיבל תחילה יחס דומה לזה שקיבלה הגיסה, אך כאשר פנה לחזור למונית החיילים פקדו אליו לחזור אליהם, ושלושה מהם היכו אותו בפניו, בבטנו ובכתפיו, כולל בעזרת קסדה, וכתוצאה מהחבטות החזקות שספג הוא התעלף, וכאשר התעורר נאזק בידיו.

הרופא שבדק את התינוק בכפר, שהגיע גם הוא למחסום בדרכו לשכם, מאשר גרסה זו. כאשר נשאל בבית המשפט למה לא פנה בעצמו לחיילים לאור הדחיפות ענה כי פחד שיכו אותו גם, וכי בשני מקרים דומים בעבר חיילים במחסומים אחרים קרעו את תעודת הזהות שלו . כמו שפורסם לאחרונה התעלללויות מהסוג הן לא מחזה נדיר במחסומים.

לאחר כשעה נוספת, לפי עדות האם, הגיע למחסום קצין בדרגת סרן והורה לבדוק אותם ולתת להם לעבור. החיילים שברו את חלונות המונית וקרעו את ריפוד המושבים, ומכיוון שנהג המונית נפגע קשות היא ותינוקה המשיכו ברכב אחר. אז, היא מספרת, "כשהגענו סוף סוף לבית החולים, התברר שזה מאוחר מדי ובהמשך אחמד התינוק שלי מת. בבית החולים אמרו לנו אחרי כמה ימים שבגלל האיחור בהגעה התינוק נפטר".

כאן המקום להדגיש כי במסגרת התביעה לא נתבקשו פיצויים על מות התינוק, כמו גם לא דרישה לחקירה פלילית, מכיוון שחוות דעת מקצועית שהוכנה לבקשת האם קבעה שאי אפשר להוכיח בוודאות שהמוות נגרם מהעיכוב. אין זה ודאי כי חמדאן אחמד הפעוט היה היום בחיים לולא החליטו החיילים לאטום את ליבם בפני התינוק הגוסס ולהפליא את מכותיהם בנהג המונית.

הבקשה לפיצויים התבססה על הנזקים הנפשיים שגרמו לאם לנוכח הזוועות אליהן נחשפה, כשתינוק גוסס שוכב בחיקה. "אני בחיים לא אשכח את האירוע. אני בחיים גם לא אצליח להבין מאיפה אדם יכול לגייס כזה רוע. כזו רשעות, איך אפשר כך לדעת שיש תינוק שלא הספיק בכלל בשבוע שבו הוא חי לעשות רע לאיש שיכול למות אם לא יגיע מהר לבית החולים ופשוט לנהוג בצורה כזו", אמרה בבית המשפט.

המדינה לא מביאה עדים רלוונטים

כיום, תשע שנים אחרי האירוע, חשאן וכמאן עדיין סובלת מטראומה, דיכאון וחרדות. נהג המונית, סלימאן בלאונה, גם הוא לא התגבר על התקרית. בעקבות האירוע התדרדר מצבו הנפשי, כך מעיד הרופא שטיפל בו. אחרי כמה שנים הוא רצח את אשתו, ומאז הוא מאושפז בבית הכלא של הרשות הפלסטינית. השתלשלות זו לא הובאה בכדי להסביר, חלילה, את המעשה הנורא שעשה בלאונה. אין דרך לדעת אם הטרגדיה שעוטפת את הנפשות שנפגשו באותו מחסום היתה מתפתחת לכיוונים אחרים אלמלא אותה תקרית איומה.

המדינה מצידה הכחישה שכל המקרה קרה בכלל, אך טענה שגם אם אירע – האם לא זכאית לפיצויים מאחר שניזוקה באופן משני בלבד. שני עדים מטעם המדינה העידו בבית המשפט כדי להכחיש שהאירוע קרה. הראשון היה סא"ל א', מפקד גדוד 101, שאמר כי "מבדיקה שביצענו, החיילים שהיו במשמרת לא זוכרים" אירוע כזה. העד השני, המ"פ בגדוד 101, חזר על דברי מפקדו, אך הוסיף כי כפר אלבידאן לא היה בגזרה שלו אלא בגזרת גדוד 97 "אשר גם נהג למקם מחסומי פתע בתוך הכפר, המחסום שלי ממוקם יותר קרוב לתוך שכם".

במלים אחרות, שני הקצינים שהובאו להעיד מטעם המדינה כלל לא היו במחסום הרלוונטי, והם אפילו לא באותו הגדוד. למרות זאת המדינה לא טרחה להביא לבית המשפט עדים מגדוד 97, או לכל הפחות את יומן המבצעים, כדי לבדוק את אירועי המחסום באותו היום. למרות שנערכה חקירת מצ"ח ביחס לתיק, שני העדים הלא רלוונטים זה כל מה שהמדינה הציגה בבית המשפט.

עובדה זו היא מוזרה במיוחד לאור ריבוי מקרי ההתעללות בפלסטינים בגדוד 97, הלא הוא הנח"ל החרדי. בין המקרים שהתפרסמו אפשר למנות חיילים בגדוד שהשפילו פלסטיני כפות והצטלמו איתו, מפקד בגדוד שביקש שיצלמו אותו עם הראש הכרות של פלסטיני, "שננעץ בתוך בזנ"ט, כמו דחליל עם סיגריה בפה", ורק לאחרונה תועדו חיילים בגדוד כאשר הם מכים באכזריות פלסטיני גם לאחר שהשתלטו עליו. (צפו כאן:)

לנוכח כל זאת השופטת יעל ייטב קובעת בפסק דינה כי "קשה להימנע מהרושם כי התלונה לא נבדקה ביסודיות, או שלחילופין הנתבעת נמנעה מלהציג את מלוא הממצאים, מטעמים השמורים עמה".  לפיכך החליטה השופטת ייטב להאמין לאם ולרופא על פני עמדת הצבא, ופסקה כי המדינה תשלם לאם 25 אלף שקל, שאמורים לכסות את טיפוליה הפסיכיאטריים בעקבות הטראומה ממנה היא סובלת.

החיילים עצמם – אלה שהיו במחסום ומנעו מתינוק גוסס להגיע לבית חולים, שתקפו את נהג מונית והכו אותו עד אובדן הכרה – הם, כרגיל, לא שילמו את המחיר על פשעיהם. סתם עוד מחסום, סתם עוד יום של כיבוש.

מדובר צה"ל טרם נמסרה תגובה לדברים. התגובה תפורסם אם וכאשר תתקבל.

> רשיון להרוג: בצבא חושבים שאבנים הורגות רק אם ערבים זורקים אותן

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

מדוע כל כך בטוחים שהם מסוכנים? אילוסטרציה (Raul Lieberwirth, flickr, CC BY-NC-ND 2.0)

הנתונים מראים: מי שאובחן כחולה נפש לא מסוכן יותר מהאחרים

המרצות בכנס האגודה הישראלית לקרימינולגיה טענו שמי שאובחנו כחולי נפש מסוכנים יותר מאשר כלל הציבור. אני טענתי ההפך. ציפיתי לוויכוח, אבל הוא לא בא. כנראה הטענה הזו עדיין נועזת מדי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf