חיילים, מתנחלים וקללות: השגרה בדרך לבי"ס בהר חברון

הילדים בא-טובא בדרום הר חברון התרגלו. כבר 15 שנה, את דרכם לבית הספר בא-תוואני הם עושים בליווי חיילים מחשש להתנכלות מתנחלים. "משעמם לדבר על זה", אומרת אנשראח, "בוא נדבר על ציור, אני אוהבת לצייר פרחים"

מאת:
השאירו תגובה
א א א

עיסא בדרך לכיתה א', וראשו מבצבץ מעבר לתיק של בוב-ספוג, שגדול עליו בכמה מידות. אנחנו פוסעים יחד על מישור סלעי, בסמוך לכפר א-טובא. "עשרים וחמש", הוא עונה כשאני שואל לגילו, ומתפקע מצחוק. על כל השאלות שלי הוא משיב בהגזמות שכאלה. יש לו חמישים אלף תלמידים בכיתה, ושיעורי נחיתה על הירח בבית-ספר, ומה לא. השיער שלו משוח הצידה בג'ל, הנעליים שחורות, מבריקות בשמש של דרום הר-חברון, ועל-אף שהכחיש בתוקף, ניכר היה שהוא מתרגש. שבוע ראשון של כיתה א', בכל זאת.

שמונה ילדים אחרים מטובא צעדו ביחד איתנו, בדרך אל בית הספר. אף אחד מהם לא התייחס אלי. התחושה שלי הייתה שאני מתיש אותם, בשעה שבע בבוקר, עם שאלות כבדות מדי. "פעם בחודש, מאז שאני ילדה קטנה, מגיע לכאן עיתונאי כמוך", אומרת לי אנשראח, שעולה לכיתה יב', אחרי שנשבר הקרח. "זו כבר שגרה. השאלות שלכם כאלה משעממות. תמיד רוצים שנדבר על הדרך לבית-ספר, על החיילים שמלווים אותנו, ועל המתנחלים. אין לי כוח לחזור על אותם המשפטים והקלישאות שוב ושוב. למה שלא נדבר על ציור? אני אוהבת לצייר. אני אוהבת לצייר פרחים."

בכל בוקר מלווים חיילים ישראלים את קבוצת הילדים הקטנה הזו, מהבית שלהם בכפר א-טובא ועד בית הספר שבכפר הסמוך, א-תוואני. הסיבה היא שמתנחלים מהמאחז חוות מעון, שנמצא בדרך לבית הספר, תקפו את הילדים בעבר עת היו בדרכם. בנובמבר 2004, החליטה ועדה בכנסת להורות על הליווי הצבאי, פעמיים ביום, הלוך ושוב. חמש עשרה שנים לאחר מכן, הבעיה לא נפתרה, איש מההתנחלות לא נעצר, והליווי, שהיה אמור להיות זמני, נעשה קבוע.

אנחנו ממשיכים ללכת במישור עד שאנשראח מסמנת לכל הילדים לעצור. "צריך לחכות להם כאן", היא אומרת, והקטנים מצטופפים סביבה. "מתי הם מגיעים?" עיסא שואל. "בשבע וחצי", אנשראח עונה, "אם לא יאחרו".

עיסא ושתי בנות אחרות, גם הן בכיתה א', מביטים לאחור בלי הרף אל ארבעת החיילים שבג'יפ. צעד, מבט, צעד, מבט. "הם פשוט לא רגילים עדיין, זה הכל", אנשראח אומרת

בשבע וחצי בדיוק החיילים מגיעים. הילדים לא יוצאים לדרך בלעדיהם. ילדים מא-טובא בדרך לבית ספר בא-תוואני (צילומים: רחל שור)

השעה 7.25 והחיילים אמורים להגיע בעוד חמש דקות. "חיילים הם חלק משגרת הבוקר שלי" אנשראח אומרת לי בזמן שאנחנו מחכים, "מאז כיתה א', כל בוקר די דומה לקודמו. אני מצחצחת שיינים, מתלבשת, טועמת מהלחם שאמא שלי אופה, שותה תה, אומרת שלום להורים, אוספת את הילדים ומחכה לחיילים. אנחנו מקווים שהכול יעבור חלק, עוברים ליד ההתנחלות, ובסוף מגיעים לבית הספר"

מדי פעם, השגרה האבסורדית הזו מופרת, והחיילים מאחרים. כשזה קורה, הילדים נאלצים ללכת בדרך עוקפת, ארוכה יותר, ולפספס את שני השיעורים הראשונים. פעם אחת, בשנה שעברה, החיילים איחרו והילדים הלכו לבית הספר במסלול הרגיל. בדרך, הם הותקפו מילולית על-ידי אחד המתנחלים מהמאחז. מאז הם לא עוברים ליד ההתנחלות בלי ליווי של חיילים.

השנה אנשראח ניגשת אל הבגרויות, אז היא מקווה שהם יגיעו בזמן. "אני חייבת להיות מפוקסת. למדתי בלי הפסקה במשך חופשת הלימודים. בדרך כלל אני מציירת בחופשים, אבל הפסקתי עם זה השנה כדי ללמוד. אני לחוצה מהבגרויות, בעיקר מהבגרות באנגלית".

ואז הופיע יהושפט

בשבע וחצי, ג'יפ צבאי מגיח מאחורינו. בול בזמן. אנחנו חוזרים לשביל, והרכב הירוק נוהם מאחור, מתווה קצב הליכה קבוע. אף אחד מהילדים לא עוצר. נדמה לי שההליכה נעשתה ממוקדת מטרה, מהירה יותר. עיסא ושתי בנות אחרות, גם הן בכיתה א', מביטים לאחור בלי הרף אל ארבעת החיילים שבג'יפ. צעד, מבט, צעד, מבט. "הם פשוט לא רגילים עדיין, זה הכל", אנשראח אומרת.

אנו חולפים על פני שלט דהוי מעץ, בצד ימין, עליו כתוב 'ברוכים הבאים לחוות מעון', ויער קטן, בצד שמאל, שקק"ל שתלו. היער הזה משונה, חשבתי לעצמי, כמה הוא בולט בנוף הצהבהב והצחיח של דרום הר-חברון. פתאום המזה לוחש: 'עכשיו יעשו לכם בעיות', ומצביע לעבר אדם מבוגר, חמוש באקדח, שהגיח מן העצים. הוא התקרב אל הג'יפ הצבאי בפסיעות נחרצות, וצעק משהו לחיילים. עצרתי, והילדים המשיכו בדרך, לבדם.

בתום השיחה החיילים נסעו לכיווני, גללו את החלון מטה, ואמרו באנגלית-ישראלית מהוססת: "לך מכאן. אסור לך להיות עם הילדים." הבטתי בהם. חשבתי באיזו שפה לענות. "מי אמר?" השבתי באנגלית-ישראלית מהוססת משלי, והם לא ענו.

בפעם היחידה שהילדים עברו בלי ליווי ליד התנחלות מעון, הם ספגו קללות. מאז הם מעדיפים לחכות לליווי הצבאי. אנשראח בדרך לבית הספר (צילום: רחל שור)

בפעם היחידה שהילדים עברו בלי ליווי ליד התנחלות מעון, הם ספגו קללות. מאז הם מעדיפים לחכות לליווי הצבאי. אנשראח בדרך לבית הספר (צילום: רחל שור)

"זה היה יהושפט", אנשראח מציינת כבדרך אגב, אחרי שאני מדביק את הפער. "כולם מכירים אותו. הוא הקים את ההתנחלות. אבא שלי נכנס לעמוד שלו באינטרנט פעם. הוא עושה אימונים בחצר שלו, לנערים, מלמד אותם איך לירות בנשק ולהילחם, שיהיו מוכנים לקרב."

מלבד התקרית עם יהושפט, שאר הדרך עברה בלי קושי. מאתיים מטרים לפני הכניסה לבית הספר החיילים עזבו, והילדים הגיעו אל מחוז חפצם. מאה וחמישים ילדים לומדים כאן בסך הכל, מכיתה א' ועד כיתה יב', עשרה בכיתה, בממוצע.

"הרשות הפלסטינית מקימה בתי ספר גם במקומות נידחים", אמר לי אחד מתושבי הכפר, אחרי שהילדים נכנסו, "במיוחד באיזורים בהם הריבונות שלה מאותגרת על-ידי ישראל". הפעמון צילצל, והילדים התאספו ברחבה הראשית. כולם שרו ביחד את המנון פלסטין.

ללכת עם העזים כדי לא להשתעמם

הגעתי לבית של אנשראח לפנות שחר, בשעה חמש וחצי בבוקר. השמש רק החלה לעלות, והגבעות נשטפו באור זהוב ועדין. איברהים הקטן, בן השנתיים, היה שקוע בשינה עמוקה על מזרון בחצר. לאחרונה הוא ישן כך, בחוץ, כי האוויר הצלול נעים לו יותר. ראיתי את בני הבית מתארגנים, שותים תה, אוכלים יחד לחם, גבינה ושמן זית. אנשראח העירה את איברהים. זה היה מרגש, לראות שגרה אינטימית של משפחה, שגרה של בוקר.

המזה, אחיה הקטן של אנשראח, קם ראשון. מיד הוא הלך להאכיל את העיזים. הוא בחור שקט, וכשאני שואל אותו כיצד העביר את החופש, הוא עונה, בלחש כמעט, שרוב הזמן רעה את העיזים של אביו. השנה יעלה לכיתה י', אבל אפילו בימי לימודים הוא קם בשש כדי להאכיל את החיות. בגדה, חופשת הלימודים אורכת שלושה חודשים, שזה המון זמן, ובטובא מתגוררים כמאה בני אדם בסך הכול.  "קל להשתעמם", המזה אומר, "אז אני הולך עם העיזים." בכל הכפר, המזה הוא בן החמש עשרה היחיד.

בחופש הגדול המזה מעדיף להסתובב עם העזים. אין כל כך מה לעשות בא-טובא בזמן הזה (צילום: רחל שור)

כמה דקות לאחר מכן עומר, אב המשפחה, מציע לי לשתות איתו תה. הוא גדל על ההר הזה, ומעולם לא חשב לגור במקום אחר. חוות מעון נבנתה על שטח שהיה שייך למשפחתו, וכשהיה ילד נהג לשחק שם. "יש במאחז סלע גדול כזה, שנראה כמו חמור. אני זוכר שהייתי רוכב עליו, והתרנגולות היו באות ומנקרות לי את הגוף", הוא מספר וצוחק. בניגוד לילדיו, הוא לא סיים את בית הספר, ונשר בכיתה ז'. "זו הייתה תקופה אחרת, אפילו חשמל לא היה לנו", הוא אומר.

עד היום, כמו מרבית הכפרים הפלסטינים שבשטחי C, המדינה מסרבת לחבר את תושבי טובא לתשתיות בסיסיות כמו חשמל ומים, כדי ללחוץ עליהם לעזוב את איזור הספר ולהתרכז בערים גדולות כמו יטא או חברון. זה מזכיר לי, לפני שמתפעלים מכך שישראל שלחה חיילים כדי 'להגן על פלסטינים מפני מתנחלים', שכדאי לזכור שהיא עושה, באותה נשימה, הרבה מאד כדי להעלים אותם מן המפה. הלחץ מופעל כחלק ממדיניות ממשלתית ארוכת שנים, שמטרתה לדלל את ההתיישבות הפלסטינית בדרום הר חברון. עומר סיפר לי שהם מחברים את עצמם לחשמל באופן עצמאי, ורוכשים את המים מהכפר הסמוך, בעלות גבוהה.

"כשהייתי ילד, הייתי משחק במקום שעליו עומדת עכשיו חוות מעון". אב המשפחה בא-טובא בחצר ביתו (צילום: רחל שור)

"כשהייתי ילד, הייתי משחק במקום שעליו עומדת עכשיו חוות מעון". אב המשפחה בא-טובא בחצר ביתו (צילום: רחל שור)

האמא, זהריה, לא זקוקה לחשמל כדי לאפות לחם. בבוקר, בשעה שהיא טומנת בצק בתוך תנור מאבן, היא משתפת אותי בזכרונות מן העבר. "אני הייתי הולכת עם הילדים לבית הספר במשך שנתיים, בוקר-בוקר. התחלתי לעשות את זה אחרי שמתנחלים זרקו אבן על הבת הבכורה שלי. זה קרה בשנת 2004. היא הייתה בכיתה ב', ונפצעה בראש. כמה חודשים אחרי התקרית הזאת, הליווי של החיילים התחיל. הילדים שלי כבר התרגלו למצב, הם לא מפחדים, אבל אני ממשיכה לפחד".

השיחה עם זהריה הזכירה לי שבכיתה ב', אמי נהגה ללכת איתי בוקר-בוקר אל שער הכניסה של בית הספר, למרות שהוא היה במרחק של שלוש דקות קצרות מהבית שלנו. אני שנאתי את זה. התחננתי אליה שתתן לי לצעוד לבד, ושמחתי על העצמאות לה זכיתי בכיתה ג', כשהיא סוף-כל-סוף השתכנעה. כמה שונה הייתה שגרת הבוקר שלי מזו של אנשראח, אשר מתקיימת בצל החלטות של מתנחלים, חיילים, ומדינת ישראל – שלושה שחקנים עם תפקידים שונים שמתחזקים שגרת נישול אחת.

גם היום, בדרום הר-חברון, המדינה תפעיל לחצים אדירים על פלסטינים בשטחי C כך שיעזבו את אדמתם ואת בתיהם, שעל פי רוב מאוימים בצוי הריסה. גם היום, בכפר היפה א-טובא, חיילים חמושים ילוו ילדים קטנים לבית הספר. כך בכל בוקר. גם מחר, גם אתמול. איש איש ממלא את תפקידו הצפוי, השגרה שלנו נמשכת, והנה – נפתחה לה עוד שנת לימודים.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
נשיא ברזיל לשעבר, לולה דה סילבה, ב-2006 (צילום: Marcello Casal Jr/ABr)

נשיא ברזיל לשעבר, לולה דה סילבה, ב-2006 (צילום: Marcello Casal Jr/ABr)

ברזיל: הימין הקיצוני משתולל, אך השמאל מקבל תקווה חדשה

שחרורו של הנשיא לשעבר לולה דה סילבה מהכלא עד למיצוי הליכי הערעור בעניינו נותן זריקת מרץ לשמאל הברזילאי המשותק. האם זה מה שיציל את המדינה הגדולה והמשפיעה באמריקה הלטינית מאימת הניאו-פאשיזם?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf