בלי הפרדות ובלי הקבצות: חזון של חינוך סוציאל דמוקרטי

יש דרך לצמצם פערים חברתיים, אבל היא מחייבת הכרה בשונות כיתרון ולא כבעיה. במקום להפריד ולהנשיר תלמידים, צריך לחבר אותם במסגרת חינוך כוללני אחד

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בפרסום חדש מטעם מרכז אדוה, מציג שלמה סבירסקי "קווים למדיניות סוציאל-דמוקרטית ישראלית". מתוך הדברים אני מתייחס לפרק הקצר הנוגע למערכת החינוך הרצויה של המדינה. סבירסקי מתמקד במאפיין אחד של החינוך: בתי ספר הטרוגניים, שאין בהם שום צורה של הקבצה או הפרדה בין תלמידים. החזון הזה, בצורתו המלאה, נקרא "חינוך כוללני" (Inclusive Education), ויש כבר ניסיונות מוצלחים ביישומו. התוצאה: הפערים בין תלמידים על רקע חברתי כלכלי מצטמצמים.

שוויון בהשתתפות ואי שוויון בהישגים

בעבר היה מקובל שרק בני המעמדות העליונים (בנים, ללא בנות) ראויים לחינוך באמצעות מערכת ההשכלה. חוק חינוך חובה חינם לכל הילדים נחקק לראשונה בפרוסיה (גרמניה) בשנת 1763, ובתוך מאתיים שנים התקבל בכל מדינות העולם. אחת הסיבות לאימוץ החוק הייתה התקווה, שחינוך לכולכם יגביר את השוויון החברתי.

כפי שסיפרתי בהרחבה (כאן), בדיוק לפני 50 שנים התברר לראשונה ששוויון בהשתתפות בחינוך לא הניב שוויון בהזדמנויות. בין התלמידים התגלו פערים גדולים ביכולתם לנצל את הטוב שיש לבתי הספר להציע, והפערים הללו נמצאו בקשר ישיר עם מעמדם הכלכלי. למרות הרצון הטוב, עתידם של הילדים נקבע על פי העבר של הוריהם.

> גאווה 2016: נאבקות על הזכות להיות לא נורמליות

כיתה א' בבית הספר הדו-לשוני בירושלים (מתי שטרן, שגרירות ארה"ב בישראל)

כיתה א' בבית הספר הדו-לשוני בירושלים (אילוסטרציה: מתי שטרן, שגרירות ארה"ב בישראל)

הפרדת תלמידים על בסיס אי שוויון בכישרון

אחד ההסברים שניתנו לפערים בהישגי התלמידים היה שיש תלמידים מוכשרים יותר ופחות ללמידה. לא רק זאת, אלא שפותחו כלים למדידת הכישרון, ותלמידים מיונו למסלולי למידה שונים, התואמים לכאורה את רמתם. למרבה הצער זה בדיוק מה שנהוג בישראל, מיום היווסדה, למרות ששתי הטענות – שיש הבדלים ושניתן למדוד אותם – הן מופרכות לחלוטין.

לגבי הבדלי הכישרון אנחנו יכולים להציג את קבוצת הנשים כתשובה מוחצת. לפני מאות שנים נשים לא נחשבו כמי שזכאיות או ראויות להשכלה. זמן לא רב חלף מאז שתפיסה מעוותת זאת נשברה, וכיום הנשים משכילות יותר, והישגיהן גבוהים יותר מאשר הגברים. מכאן אפשר להסיק שגם ילדי העניים אינם פחותי כישרון, אלא דווקא פחותי הזדמנות.

לגבי היכולת שלנו למדוד את הבדלי הכישרון, יש היום הסכמה רחבה שהמבחנים אינם הוגנים ואינם מהימנים. מבחני שפה, מתמטיקה, "ידע כללי", ובמיוחד – מבחני "מנת משכל", כולם מוטים לטובת ילדים מרקע חברתי כלכלי גבוה. למעשה, מכשירי המדידה מייצרים בעצמם את ההבדלים שהם מודדים.

מנגנוני ההפרדה

על יסוד מבחני המדידה המופרכים, מופרדים ילדינו בדרכים שונות, מתוך שאיפה ליצור קבוצות לימוד הומוגנית ככל שניתן. כך בהפרדה להקבצות (רמה שונה של הוראה באותו מקצוע), הפרדה למגמות לימוד שונות, והפרדה לבתי ספר עיוניים ומקצועיים. הפרדה נוספת נעשית באמצעות סוגים שונים של הנשרה: העברת תלמידים לכיתות או בתי ספר אחרים, חזרה על שנת לימודים פעם נוספת והנשרה מלאה ממערכת החינוך.

סוג שלישי, שנוכחותו בולטת מאוד בישראל, הוא הפרדה למסלולי לימוד שונים בהתאם לדת (ומידת הדתיות), הלאום והקבוצה האתנית. ולבסוף – הפרדה בהתאם לצרכים המיוחדים של התלמידים. בעבר הייתה נהוגה הפרדה גורפת, אולם בעשרים השנים האחרונות יש הכרה ביתרונות של שילוב תלמידים עם צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל. מתוך הניסיון של שילוב החינוך המיוחד, הגיע המושג "חינוך כוללני", כלמור, חינוך שכולל את כולם.

ההפרדה כגורם לאי שוויון

כל מנגנוני ההפרדה פועלים לרעת התלמידים מרקע חברתי כלכלי נמוך, ומגבירים את האי שוויון. הממצא הזה מתברר ממחקרי פיזה של ה-OECD. הנה למשל כאן (עמוד 47) נמצא שאין קשר בין בתי ספר או כיתות הומוגניות לבין ממוצע ההישגים של תלמידים במערכת החינוך. לעתים מערכות חינוך הומוגניות מגיעות להישגים טובים יותר, ולעתים להישגים נמוכים. עם זאת, יש קשר בולט בין הומוגניות הקבוצות הלומדות לבין היקף הפערים בחברה. יתרה מכך – ככל שהסלקציה של התלמידים מתחילה מוקדם יותר בגיל, כך גדלה ההשפעה של הרקע החברתי כלכלי על הישגי התלמידים.

זה קורה משום שכבר בכיתה א' יש פערים בין תלמידים בגלל טיב החינוך שניתן לילד בבית הוריו. מרגע שממיינים את התלמידים החלשים החוצה, הם עוברים להקבצה או לכיתה או לבית ספר שבו יש תלמידים חלשים כמותם, ורמת ההוראה יורדת בהתאם. בנוסף, לנוכח התיוג נפגעים הערך העצמי והמוטיבציה של התלמידים החלשים. כך הם נכנסים למעגל קסמים של החלשה חוזרת ונשנית.

> המאבק נגד חזקת הגיל הרך מונע משנאת נשים

בית הספר הדו לשוני בנווה שלום, 2008 (יוסי זמיר / פלאש 90)

בית הספר הדו לשוני בנווה שלום, 2008 (אילוסטרציה: יוסי זמיר / פלאש 90)

קשה להאמין, אבל ככל שבתי ספר מרבים לקבץ את התלמידים בקבוצות איכות במקצועות הלימוד השונים, וככל שבתי ספר מרבים להעביר לבתי ספר אחרים תלמידים בעלי הישגים נמוכים, או בעלי בעיות התנהגותיות או לקויות למידה, כך יורדת רמת ההישגים של המערכת כולה. זה קורה משום שתלמיד שמופרד למסגרת אחרת נדרש לתקופת הסתגלות לסביבה החדשה. לכן הוא אינו פנוי ללמידה, והתקדמותו מעוקבת רק מעצם המעבר.

באותו הקשר נמצא, שחזרה פעם נוספת על כיתה אינה מסייעת לתלמידים ואינה תורמת להישגיהם. לעומת זאת (וכמו בכל סוגי ההפרדה) השארת כיתה תורמת לאי שוויון בחינוך.
ולבסוף: נמצא שעצם האפשרות למיין תלמידים מעודדת את חלק מבתי הספר לבחור באפשרות הזאת. במקום לעזור במאמצים ובמשאבים רבים לחלשים, הם ממהרים לבחור בדרך הקלה של הפרדה.

חינוך כוללני – מערכת חינוך ללא מיון והפרדה

הממצאים שהוזכרו מעידים שאין תועלת במנגנוני ההפרדה, והנזק שלהם גדול. והנה מתברר כי יש כבר מערכות חינוך בעולם אשר מיישמות זאת, ובראשן פינלנד ואונטריו שבקנדה, כפי שמובא בהרחבה בדו"ח מאת לילך גרינפלד יונה (2013).

חיוך כוללני הוא חזון לפיו כל התלמידים אשר מתגוררים בסביבת בית הספר לומדים יחד. כולם, "ללא קשר ליכולותיהם הפיזיות, אינטלקטואליות, חברתיות, רגשיות, לשוניות ואחרות. ילדים נכים וילדים מחוננים, ילדים ממיעוט לשוני, אתני או תרבותי וילדים מקבוצות מוחלשות בשולי החברה". כולם יחד, מגן ועד סיום בית ספר.

בית הספר נותן מענה למגוון הצרכים של כלל התלמידים, ללא יוצא דופן, תחת מערכת חינוך אחת. מתברר כי המהלך חוסך כסף רב. התלמידים מקבלים תגבור באמצעות מורות, סייעות ועזרים בהתאם לצורכיהם כפי שקיים במערכות המופרדות. אבל זאת ללא צורך במערך הארגוני הנדרש בעת פתיחת בית ספר נפרד לכל "סוג" תלמידים.

הממצאים מלמדים שמדינות אשר מבינות את השונות והרב-גוניות על דרך החיוב, הן המדינות שהצליחו לצמצם פערים. בישראל, צריך לומר, התפיסה היא הפוכה: ההטרוגניות נתפסת כקושי, וקבוצות באוכלוסייה פוסלות את זכות קיומן של קבוצות אחרות. במצב זה, אין להתפלא שישראל מובילה את העולם בהיקף הפערים בחינוך, ושישראל נכשלת להעניק הזדמנות שווה לכל הילדות והילדים.

המעבר לחינוך כוללני אינו פשוט ומחייב שינוי תפיסתי עמוק. אבל לאור ההצלחה של הרעיון במקומות אחרים, ראוי לאמץ אותו לפחות כחזון – תמונת עתיד שאליה נרצה לשאוף ולהגיע.

> מצב חירום: רוב הבוגרים בישראל לא מבינים את הנקרא

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מערבולת של רצועות גז מדמיע, פרצי אש חיה וקריאות "מישהו נפציע". פאדי אבו שמאלה וג'ן מרלו בהפגנת "צעדה השיבה" בעזה (צילום: פאדי אבו שמאלה)

מערבולת של רצועות גז מדמיע, פרצי אש חיה וקריאות "מישהו נפציע". פאדי אבו שמאלה וג'ן מרלו בהפגנת "צעדה השיבה" בעזה (צילום: פאדי אבו שמאלה)

העקשנות של עטאללה, הסלפי האחרון של יוסף: יום שישי בעזה

ריצה על החוף בעזה בין קולות פיצוצים, משפחות רוחצות בבגדיהן בים, מטחי אש חיה וצעקות "מישהו נפצע" ב"צעדת השיבה", מפגש עם חברים ותיקים. ג'ן מרלו, עיתונאית וסופרת אמריקאית, על יום שישי ברצועה  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf