הכבוד האבוד של מערכת החינוך

מאת |

מערכת החינוך מתאפיינת בשליטה נוקשה ובחוסר אמון הדדי. היא מבטלת את האושר בהווה בהבטחת שווא לאושר בעתיד. בהיעדר חופש בחירה, נעלם גם כבוד האדם

אפתח בסיפור: כאשר השלים אלוהים את בריאת העולם, הוא היה מאוד מסופק ומרוצה ממלאכתו. העולם כולו היה מלא מכל טוב, מסודר, מגוון ועשיר. אלא שאז הטרידה את מנוחתו בעיה קטנה: מבין כל היצורים שברא, לא היה אחד אשר ידע להעריך את יפי הבריאה, ולהעריץ את הבורא על הדברים שיצר. על כן החליט אלוהים לברוא את האדם. ושוב התעוררה בעיה. כל הצורות והסוגים כבר נבראו: רצים, קופצים, מעופפים, שוחים, זוחלים… לכל חיה היה ייחוד משלה, ולא עלה על דעתו של האל צורה או דגם שטרם המציא.

על כן החליט אלוהים לתת לאדם את כל הצורות כולן, כמענק ייחודי, רק לו. וכך פנה אלוהים אל האדם ואמר: אתה תוכל לבחור! "תקבע אתה בעצמך את מהות טבעך". אם תבחר לחיות באדישות, תחייה כצמח; אם תבחר לחיות מתוך חושניות, תחייה כבעל חיים; אם תבחר בחיים תבוניים, תהייה במעלת אדם; אם תבחר בחיים רוחניים, הרי תחייה במעלת מלאכים. ואם – אם תצליח לחיות בכל הדרגות גם יחד, ולעבור ביניהן לפי הצורך, או אז תהייה כאלוהים.

המשל הזה, שכתבתי בלשון שלי, לקוח מהספר "נאום על כבוד האדם" (הוצאת כרמל, 1990), שקראתי השבוע. הספר הזה הופיע אצלי ברשימת הספרים הנדירים יחסית, שראוי לרכוש אם וכאשר יזדמן, כי טוב שיהיו על המדף. הנאום על כבוד האדם נכתב בידי ג'ובאני פיקו דלה מרינדולה, בפירנצה איטליה, בשנת 1486, ומכאן חשיבותו. הוא מהווה את אחד הניצנים, או המבשרים, של ההומניזם בפרט והעת החדשה (המודרנית) בכלל.

הרעיון המרכזי בנאום הוא שהאדם יכול לבחור. בשונה מכל הברואים האחרים, לאדם אין מהות קבועה מראש, אלא היא נקבעת על ידי האדם עצמו, מתוך עוצמתו ועצמאותו. למי יש כבוד? למי שיש להם את החופש והיכולת לבחור.

> חאן אל אחמר, המקום בו נגמרה החמלה

אילוסטרציה. תלמידים בכיתה (קובי גדעון/פלאש90)

אילוסטרציה. תלמידים בכיתה (קובי גדעון/פלאש90)

מצא חן בעיני הקשר בין כבוד לבין בחירה, ומכאן חשבתי שניתן להשתמש במידת חופש הבחירה, כמדד להערכה של כבוד האדם במערכת החינוך.

בחירה להורים

על פי חוק חינוך ממלכתי זכותם הבלעדית של ההורים לבחור בזרם חינוך המתאים לילדיהם: ממלכתי, ממלכתי דתי, פרטי או חינוך ביתי. הבחירה במוסד חינוכי מסוים בתוך הזרם, מוקנית לרשות המקומית, אולם יש בישראל מספר רשויות שבהן ניתנת להורים מידה של בחירה, למשל במוסד חינוכי אחד מתוך שניים או כמה, בהתניות מסוימות. כמו כן ישנם מספר בתי ספר המוגדרים על-אזוריים, ולכן הורים יכולים לרשום שם את ילדיהם, במקום בבית הספר של אזור מגוריהם. השיבוץ לכיתות בתוך המוסד החינוכי אינו נתון בידי ההורים, וכך גם שיבוץ המורים ובחירת תכניות הלימודים.

בחירה למנהלי בתי הספר

מנהלי בתי הספר בישראל פועלים בתוך סד נוקשה למדי. משרד החינוך קובע עבורם כמה שעות לימוד ילמדו הילדים בכל כיתה, וברוב המקרים גם איזה תכנים ילמדו לאורך השבוע. למשל, בכיתה א' בחינוך הממלכתי חייבים ללמוד 29 שעות בשבוע, מתוכן 18 שעות מוגדרות ללימודי עברית, מתמטיקה, חינוך גופני וחינוך. את שאר השעות יכול בית הספר לבחור על פי קריטריונים שונים.

לעומת זאת בשנות חטיבת הביניים (כיתות ז' – ט') חייבים בתי הספר לספק בין 35-36 שעות לימוד בשבוע – כלומר 107 שעות בשבוע במצטבר בשלוש שנים. מתוכן רק שעתיים (בכל השלוש שנים!) הן שעות של "לימודי בחירה". כל שאר התכנים מוגדרים מראש על ידי משרד החינוך. במצב זה, גם אם יש למנהל בית הספר מידה של אוטונומיה תקציבית, אין לו הרבה אפשרויות היכן לממש את האוטונומיה. כמה עוד אפשר להאריך את שבוע הלימודים מעבר ל-36 שעות? וכמה עוד מקצועות אפשר להעמיס על הילדים?

בחירה למורים

המורות והמורים נדרשים להעביר לתלמידיהם תכניות לימודים שנכתבו בידי מומחים, לכל תחום דעת. בחלק מתכניות הלימודים יש למורים אפשרות לבחור איזה פרק ילמדו מבין כמה פרקים. אולם התכניות, בדרך כלל, הן מפורטות מאוד, ומשאירות מעט מאוד מקום ליוזמה של המורים. אחד הכלים המקבעים את ההוראה הם ספרי הלימוד. הילדים מחזיקים בספר, אשר בו כתוב מה המורה תסביר להם בכיתה, ואפילו באיזה סדר. בספרים יש גם שאלות, כשיעורי בית ולסיכום הנלמד, ומכאן שהמורים חייבים לכלול את התשובות לשאלות האלה, בתכנים הנלמדים.

גם המבחנים החיצוניים כמו המיצ"ב והבגרות, מצמצמים למינימום את מידת העצמאות של המורים. משרד החינוך מפרסם בדרך כלל איזה תכנים יכללו במבחן, ובדרך זאת הוא מחייב את המורים ללמד תכנים אלה, ולא אחרים, במהלך השיעורים.

בחירה לתלמידים

ילדים צעירים, ביסודי ובחטיבת הביניים, אינם בוחרים דבר, ברוב בתי הספר. הם נדרשים "ללמוד" במרחב מוגדר לחלוטין: המועד, המקום, קבוצת הילדים, המורה, התוכן ודרכי הלמידה – כל המשתנים האלה נקבעים ברוב המקרים מעליהם. בחלק ניכר מבתי הספר ילדים גם אינם בוחרים מה ללבוש בבוקר, כיוון שהם מחויבים לתלבושת אחידה.

בכיתות התיכון יש מידה של בחירה באמצעות המגמות. בחירה זו מוגבלת, שכן ילד לא יכול לבחור כל מה שעולה על דעתו, אלא רק במגמות שבית הספר מפעיל, ובהיקפים המותאמים לדרישות בחינות הבגרות.

אז למי הכבוד?

"בחירה", אם כך, אינה מאפיינת את מערכת החינוך בישראל, ולכן אין גם בה גם כבוד. ז'אן זאק רוסו כתב, בספר אמיל, אודות המורה: "צא וראה שכבודך לא בך הוא, אלא בחניכך". כלומר שכבוד המורה מתעצם מתוך ההערכה שחולקים לו תלמידיו, ולא הוא עצמו או הממונים עליו. ואיך יכבדו הילדים את מוריהם, בשעה שהם (המורים, לא כולם, לא תמיד) שוללים מהילדים את כבודם? וכך גם הדבר ביחסי מנהלים מול מורים, וביחסי משרד החינוך מול המנהלים. מי שאינו מכבד את עצמאותו של הדרג מתחתיו, מחליש את כבודו שלו עצמו.

לשם מה? מה טוב יוצא ממנגנוני השליטה והפיקוח במערכת החינוך? סתם צורך בשליטה, אשר מסווה בהבטחות שווא. רוסו כתב בעניין זה: "מה עלינו לחשוב על חינוך פראי זה, המקריב את ההווה לשם עתיד לא בטוח, הכובל את הילד בכבלים שונים ומתחיל לעשותו אומלל, כדי להכינו בעתיד הרחוק לאיזה אושר, שאין איש יודע כוונתו". ביטול האושר בהווה בהבטחת שווא לאושר בעתיד.

> "הפלסטיני רוצה לצאת מהגטו עכשיו": ניר ברעם בראיון על סרטו החדש

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

בלוג ביקורת החינוך מאת ד"ר גיל גרטל: מרצה, יועץ וחוקר עצמאי.

ספרים שפרסמתי: "בית או ספר – חינוך ממלכתי כנגד חינוך הורים" (הצוות הדידקטי, 2015), ספר פופולרי אודות תולדות החינוך הממלכתי ודחיקת מעמדה המחנך של המשפחה; "דרך הטבע – הפדגוגיה הטבעית והטיול החינוכי" (ספרית פועלים, 2010), ספר עיון על התפתחות מחשבת החינוך הטבעי; "עין משוטטים – ראשית הטיולים בתנועות הנוער 1912 – 1942" (מת"ן, 2016).

מגן חובה ועד סיום תיכון לא הבנתי מה רוצים ממני. אובחנתי כ"פוטנציאל לא מנוצל", ומאז אני חדור נקם, על השעמום הנורא שנגזר עליי בנעוריי. בגיל 24 השלמתי בגרות בשלושה חודשים, ומאז אני לא רק לומד, אלא גם נהנה מזה. המסר המרכזי, מפי קומניוס, הסבא של החינוך: "בואו נהייה כמו השמש בשמים, המאירה מחממת ומחייה את כל הארץ, כך שכל אשר יכול לחיות, לפרוח ולשגשג, יוכל לממש זאת".

תודה לכן ולכם על כל התייחסות, תגובה ושיתוף.

לעמוד הכותב
נושאים קשורים
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf