החרדים הם קו ההגנה התקיף ביותר נגד הכוחנות הצבאית בישראל

מדי ערב יום הזיכרון הופכים החרדים לשק חבטות, אבל לא רק אז - לאורך כל השנה מנופפים ישראלים רבים לעומתם בעובדה שלא שירתו בצה"ל ודורשים מהם לשתוק. הגיע הזמן להפסיק לטפח זיכרון שמציף שנאה ומיליטריזם כוחני

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: הרב מנחם נאבת

לאחרונה, בחורי ישיבה שונים מספרים שכשהם משתתפים בימי הזיכרון לחיילי צה"ל הם נתקלים בתגובות של דחייה מצד המשפחות הנוכחות שם, רומזים להם שהם לא רצויים במקומות כאלה בשל כך שהם לא שרתו בצבא. מסתכלים עליהם בעין עקומה. אין זו תופעה יחידה במינה, ניתן יכול לספר על חוויות רבות מן הסוג הזה בחברה הישראלית, אף בנליות.

כאשר בחור ישיבה מוצא את עצמו משוחח עם אדם מן השורה על עניינים חברתיים כאלו ואחרים, הוא נקרא מיד להצטנף בקונכייתו בשל הכתם המוסרי הנורא הדבוק על מצחו, העובדה שהוא לא שרת בצבא, (על פי חוק). בחורי ישיבה חרדים רבים נתקלו למשל בתופעה בה הם עומדים בטרמפיאדה ואדם מסוים עוצר כדי להעלות טרמפיסטים תוך כדי הצהרה נוקבת שהוא לא מעלה לרכבו את הבחור שלא שרת בצבא. תופעות מן הסוג הזה רבות מאוד ונוכחות מאוד באווירה הישראלית.

> למה כילד חרדי שרפתי את דגל ישראל?

נבוכים מול המיליטריזם הישראלי. ילדים חרדים מול חייל בהתנחלות החרדית ביתר עילית (צילום: נתי שוחט, פלאש90)

נבוכים מול המיליטריזם הישראלי. ילדים חרדים מול חייל בהתנחלות החרדית ביתר עילית (צילום: נתי שוחט, פלאש90)

בחור הישיבה החרדי מוצג כמשתמט, כמי שחי על חשבון האחרים, כמי שנהנה לו על הספסלים המרופדים של הישיבה שעה שאחרים בגילו סוחבים אלונקות. הוא מוצג כעלוקה, וכפרזיט בלתי מוסרי. במקומות רבים מסתכלים עליו בעוינות, בהתרסה, בריחוק, מצטטים בפניו פסוקי תנ"ך רלוונטיים ופופולריים, (היחידים הידועים אצל הבורגנות הישראלית), וכמובן דברים מהרמב"ם שנמכרו בזול בוויינט ובוואלה, ומנציחים מבט של נוק אאוט היישר לפרצופו הנבוך.

שלוש דרכים להתמודד: להתעלם, להקצין או להצטרף למגנים

לאווירה הזאת מתווספת פעמים רבות, והרבה מאוד לאחרונה, (בעיקר באזורים שבהם מצביעים למפלגות שנאה מסוימות), איזשהו ניחוח אוטו-אנטישמי על היהודי הבטלן, המאכער, הפרזיט, זה שמוצץ את הכסף של כולם, חי על חשבון הכסף של כולם, ולא עושה שום דבר בחייו חוץ מלבלבל את המוח על שור שנגח פרה, (עוד אחד מהמשפטים המוכרים יותר בציבוריות הישראלית בכל מה שנוגע לקולטורה יהודית).

וישנה גם הטפה פופולרית מסוג אחר: כאשר פוגשים איזשהו בחור ישיבה חרדי מבלה את זמנו באיזה משחק באולינג, בטיול נחמד או באיזשהו בית קפה להתרעננות, מיד מתבוננים בו בחומרה ובמבט רושף אש, מכף רגל ועד ראש – זאת בשל ההנחה שאם "תורתו אומנותו" הוא אמור לשבת כל היום ליד גמרא ולא לזוז לרגע כדי לנשום מעט. אם יעז ליהנות כאחד האדם, לעשות משהו קטן למען עצמו, יצלבו אותו מיד במבטי קוצים חמורי סבר. די לרפרף מפעם לפעם על טוקבקים ועל תגובות לכתבות העוסקות בחרדים כדי להיחשף לשיח אנטישמי, גס רוח וסטראוטיפי, שיח שגם עובר בשקט, מתחת לרדאר, בלי לעורר הרבה התקוממויות והתנגדויות.

האווירה הזאת מזמינה תגובות שונות מבחורי ישיבה חרדיים. הראשונה היא התעלמות אלגנטית, אי התייחסות, אבל זו מחזיקה מעמד רק אצל בעלי חוט שדרה חסון. השנייה, שנעשית יותר ויותר פופולרית ככל שאנטישמיות מהזן הזה גוברת, היא פשוט הצטנפות יתר בקונכייה ופיתוח אידאולוגיות לוחמניות, מתבדלות, אידאולוגיות של שלילה, של לוחמנות כלפי המדינה ומוסדותיה, שיוף העקרונות האידאולוגיים הקיצוניים יותר שניתן למצוא בארסנל, עד כדי פיתוח של כתות המפגינות באופן נקלה על שטויות והבלים.

השלישית, זו קיימת בעיקר אצל חרדים 'ישראליים' יותר, כאלה המנסים להשתלב יותר, היא כזאת של כפיפות ראש וקומה, הצטנפות כקיפוד בתוך הצל של עצמם, בפני החילוני הרגזן המטיף להם על מוסר ועל יושרה. ויש כמובן את אלה שהחליטו לשרת בצבא, מהם כאלה שחשים אחווה שבטית עם בחורי הישיבה הקלאסיים, ומהם כאלה ש"מבינים את התופעה" הזאת ומצדיקים אותה ומסבירים בכל מקום עד כמה הצדק הוא עם אותן אימהות ששונאות חרדים בשל העובדה שהבן שלהם משרת בעזה. כל מי שלא היה בעזה, שישתוק. כל זה אומר שאידאולוגיית השנאה והמיליטריזם הישראלית הצליחה.

אני אומר כאן מיליטריזם, ואתעקש על כך. אינני מעוניין לרכך את הדברים ולדבר על דבר מה אמורפי יותר, ישראלי יותר. מדינת ישראל גידלה חברה מיליטריסטית. אינני מתכוון דווקא לחברה הרואה את הכל דרך קנה הרובה והתותח כמו במדינה פשיסטית, (גם כאלה לא חסר לנו), אני מדבר על מיליטריזם תרבותי, על משקפיים הרואות את כל החיוניות של החיים דרך המשקפת של הצבא. הצבא מהווה את יסוד ערכי הקיום במדינה. הכל מתכופף מתחת לחד המשמעיות של השרות הצבאי, הוא הופך להיות חזות הכל ומידת הכל. להיות אדם טוב הרי זה לשרת בצבא, להיות אדם שתורם למדינה הרי זה לשרת בצבא, להתלונן בנימה של צדק ומוסר ולהתמרמר על היותך "פראייר" המשרת כאשר יש כאלה שאינם. הצבא הוא הפָּנים של המדינה.

אף אחד לא ביקש ממי שאינו רופא לצאת מכנס הוקרה לרופאים בשל העובדה שהוא לא רופא; אף אחד לא ביקש מאדם המסתובב ברחוב ולא התנדב ב"יד שרה" או "עזר מציון" להצטנף בקונכייתו. אבל לגבי הצבא כן. אז נכון, ישנן שתי סיבות גדולות לכך: האחת, הצבא דורש הקרבה גדולה יותר וסיכון גדול יותר. השנייה, הצבא הוא צבא חובה. שתי הסיבות הללו מעמידות את הצבא בקדמת הבמה. אבל, נשאל בכנות, האם מי שלא מקריב את עצמו כמו אחר, אין לו זכות לגיטימית להיראות? והאם דינו של ג'ובניק שונה מדינו של חייל קרבי? ומה לגבי כתב צבאי?

ולגבי צבא החובה – החובה נובעת מן הצרכים שהמדינה חושבת להכרחיים. המדינה קבעה גם, מסיבות כאלה ואחרות (גם אם פוליטיות), שבחורי ישיבה פטורים משרות צבאי. האם העובדה שהמדינה מחייבת על פי חוק את כולם לשרת בשרות צבאי היא "כתם מוסרי" על זה שאינו משרת, ועוד על פי חוק? זאת דמגוגיה גדולה הנובעת מעובדה אחת: הצבא הוא אכן אבן היסוד והבניין של החברה והתרבות בישראל.

השיח המיליטריסטי מזהם את החברה הישראלית, והחרדים משלמים את המחיר

המבט של החברה הישראלית ממורכז על פי הצבא. ילדים קטנים גדלים באווירה של "מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי" ויאחזו גם הם בנשק, רובה וכומתה. הצבא הוא כרטיס הכניסה לישראליות. למי שלא שרת בצבא יש הרבה פחות סיכויים להתקבל לעבודה מעמיתו. זהו עולם שבו האתוס של הכוח, המלחמה, והזיכרון הקולקטיבי סביב החוויות הצהליו"ת, הן המכוננות. השיח הזה מזהם את החברה הישראלית. יש צדק רב באמירה שהצבא הוא "כור ההיתוך" של החברה הישראלית. כדי להיות ישראלי טוב עליך להתנסות בצבא. וממילא, החרדים, שבמקרה הם גם אותם פרימיטיביים העוסקים בטקסטים ארכאיים כמו גם גונבי הכספיים וסוחטי העטינים של המדינה, ממש במקרה, הם בחוץ. מדינת ישראל לא יכולה להכיל אותם.

וברגע הזה, עם כל הסימפתיה והאהדה שיש לנו לחיילים ולאלה שמקריבים את נפשם בכדי להגן עלינו, צריך גם להכיר בכך שהחברה הישראלית מוכיחה שוב ושוב עד כמה אנו זקוקים לאותם "חרדים משתמטים". הישיבות הן כיום מן המוסדות היחידים הרציניים המחזיקים חברה שאינה מושתתת על האתוס החד גוני של ציונות לוחמנית. הן משמרות פרספקטיבה אנטי מיליטריסטית יחידות במדינה שבה השיח על ביטחון ועל מקצוענות צבאית הוא השיח הראשוני. במדינה שבה המִקדשים אינם מִקדשים של ספרות, תורה, פילוסופיה או חכמה, אלא מקדשי צבא וביטחון, דמות חסונה ושרירית של בוגר סיירת מטכ"ל, ספרים על המוסד ועל השב"כ, ומגדלי בבל של הייטק וכסף, במדינה שבה מדעי הרוח עומדים על סף הכחדה, אנו זקוקים להרבה בחורי ישיבה שישמרו על נוכחותה של התורה בישראל.

ארגונים שונים המדברים על אחדות, ועל "פוליטיקה אחרת", פוליטיקה נקייה וכו', כאלה המדברים על אהבת החרדים "כי לא כולם כאלה", ו"יש מהם הרבה שמשרתים", הם חלק מהנגע. הם קוראים לחברה הישראלית להושיט יד לחרדים כי גם הם מעוניינים 'באמת' להצטרף אל הישראליות הטובה של הצבא, רק שמונעים מהם. גם לגזענות הזאת צריך לומר די. החרדים לא לגיטימיים רק בגלל שהם מנסים להתגייס ו"קומץ של פוליטיקאים ורבנים שולט עליהם". בחורי ישיבה אמורים להיות לגיטימיים במדינה מתוקנת כמו כל איש אחר, בלי שום רגשי נחיתות. נכון, כולם מעריכים את החיילים ואת ההגנה שהם מעניקים לנו, כולם מכבדים את זכרם, אבל העובדה שמישהו לא שכב על אלונקה איננה מערערת את הלגיטימיות שלו.

> מותו של הרב הישיש ממאה שערים שרצה לשים סוף לכיבוש

הפגנה נגד מאסרם של עריקים חרדים. ירושלים, 23 במרץ 2017 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

הפגנה נגד מאסרם של עריקים חרדים. ירושלים, 23 במרץ 2017 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

החברה הישראלית לא אמורה לומר בבורגנות מתחסדת "לא כל החרדים כאלה", ו"יש חרדים טובים", לא. לא אתם תקבעו מי טוב ומי לא. בשיח לגיטימי במדינה מתוקנת, בחורי ישיבה יכולים להשתתף באופן ער בציבוריות הישראלית ולדון כדבעי על עמדות ועל גישות. הם לא אמורים להיות העכבר המסכן שבצד, שיש כאלה שמלטפים ויש כאלה שמנסים לבעוט בו כי הוא "מזהם". ניתן לדון על תכנים, ניתן לדון באופן ענייני בשאלת השרות בצבאי, שרות החובה ושרות בני ישיבות, אבל הדמוניזציה של בני ישיבות היא כתם מוסרי על החברה הישראלית.

בשנים האחרונות אנו עדים למחזה מכוער ביותר. יום הזיכרון לחיילי צה"ל, יום שהיה אמור להיות יום התייחדות עם הכאב, עם האבדן והשכול, עם האבדות שיש לכל משפחה ומשפחה, הופך להיות ליום ההתרסה הבורגנית וליום שנאת החרדים המכונן מופעים של שיח אנטישמי מרהיב. אנו נתקלים שוב ושוב בכל אותם חכמים שמסבירים לנו היכן החרדים היו שעה שבניהם מתו, והיכן הם הפרזיטים אוכלי החינם שעה שהבן שלהם מחזיק ברובה. אין סימפתיה והערכה ליום זיכרון שהופך ליום של שנאה ואנטישמיות בשם הצבא והמיליטריזם הלאומי הפושה כאן.

על החברה הישראלית לכבד יותר את ימי הזיכרון שלה. במקום לטפח זיכרון המציף שנאה, דמוניזציה וערכי מלחמה מיליטריסטיים, עליה לשאוף לימי זיכרון שבתשתיתם עומדים ערכים של אצילות, ענווה, וכמובן "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

הרב מנחם נאבת מלמד וכותב על יהדות ופילוסופיה בבמות שונות.

> שעת השמד: העריקים החרדים שהחליטו לא להתייצב בלשכת הגיוס

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"אם הפעילים היהודים לא היו באים, היו מדברים איתנו עם גז מדמיע", אמרו הפלסטינים. חיילים מונעים מאנשי רבנים לזכויות אדם להמשיך בקטיף בכפר בורין (צילום: אורלי לוי)

"אם הפעילים היהודים לא היו באים, היו מדברים איתנו עם גז מדמיע", אמרו הפלסטינים. חיילים מונעים מאנשי רבנים לזכויות אדם להמשיך בקטיף בכפר בורין (צילום: אורלי נוי)

"זה החוק", אמר הקצין וסילק אותנו ממטע הזיתים של מוחמד

יום אחרי שטרוריסטים יהודים היכו במוטות ברזל רב בן 80 שבא לעזור לפלסטינים למסוק את זיתיהם ליד יצהר, יצאה משלחת מתוגברת של רבנים לזכויות אדם להמשיך במלאכה. הפעם החיילים הם שעצרו אותה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf