חרם אקדמי: לא אפקטיבי ומתעלם מהאינטרסים של ארה"ב בכיבוש

מעל לאלף אנתרופולוגים אמריקאים חתמו על עצומה הקוראת לחרם אקדמי על ישראל. אולם סוג זה של אקטיביזם מחמיץ את המהות של הכיבוש: מערכת בינלאומית שמתוחזקת על ידי שלל אינטרסים חיצוניים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: גיל חיזי

האגודה האנתרופולוגית האמריקאית (AAA) תקיים את הכנס השנתי שלה בשבוע הבא בוושינגטון די.סי. בכנס השנה מתוכננים מספר מושבים שידונו בבעיה הישראלית-פלסטינית, בניסיון, בין השאר, לקדם את הסנקציות על מוסדות אקדמיים בישראל. נכון להיום, קרוב לאלף אנתרופולגים חתמו על העצומה למען חרם אקדמי וה-AAA תספק את הדיו עבור כל מי שירצה לתרום את חתימתו למען מטרה זו.

בכתבה זו לא אטען שחרם הוא אמצעי "אנטי דמוקרטי". הכיבוש הוא נושא בוער והתערבות בינלאומית הינה חשובה והכרחית. אולם סוג זה של אקטיביזם מחמיץ את המהות של הכיבוש – מערכת בינלאומית המתוחזקת על ידי שלל אינטרסים חיצוניים.

העצומה של ה-AAA מסבירה כיצד אוניברסיטאות בישראל משתתפות במלאכת הכיבוש. היא דורשת באופן מאוד כללי שישראל תחדל מלהטיל סגר על עזה, שפליטים פלסטינים יזכו ל"זכות השיבה" ושאזרחי ישראל הערבים ייהנו משיוויון זכויות מלא. בעת שמכתב אחד מאנתרופולוגים ישראלים הביע תמיכה במהלך זה, התגובה הרשמית של האגודה האנתרופולוגית הישראלית מבקרת את ניסיון החרם. מכתב התגובה מביע צער על כך שה-AAA, האגודה האנתרופולוגית הבכירה בעולם, מפעילה את כוחה כנגד אנתרופולוגים ישראלים ואת כך שהחרם מתעלם מ"מורכבות הקונפליקט".

אוניברסיטת תל אביב (צילום: ויקימדיה, דוויד שי, CC BY-SA 2.5)

אוניברסיטת תל אביב (צילום: ויקימדיה, דוויד שי, CC BY-SA 2.5)

תגובה נוספת מובעת בעצומה בינלאומית של אנתרופולוגים כנגד החרם. עצומה זו, בניגוד למכתב של האגודה הישראלית, מדגישה שהכיבוש חייב לבוא לקיצו במהרה ושלישראל אחריות עיקרית למצב הקיים. הביקורת שעצומה זו מביעה כנגד החרם נעוצה בטענה שסנקציות שכאלה עלולות לשרת את האינטרסים של ממשלת ישראל הימנית המעוניינת להשתיק קולות רדיקליים באקדמיה. אנתרופולוגיים המזוהים עם השמאל כמו דן רבינוביץ', עדנה לומסקי-פדר ואייל בן-ארי, כולם דמויות שהשקיעו את מיטב מחקרם בעשורים האחרונים לביקורת של הממסד בישראל, משתתפים ביוזמה זו.

בעוד שהמסר של העצומה כנגד החרם חשוב, גם הוא מפספס את הבעיה הגדולה ביותר של החרם. עצומת ה-BDS מציבה במרכז הבמה את הבעיה הפוליטית ואת אחריותם המוסרית של אנשי האקדמיה, אך מתעלמת משתי שאלות מהותיות: כיצד פועל (ומופעל) הכיבוש? אילו יוזמות הינן הכרחיות על-מנת לשנות את המצב ולשפר את תנאי החיים של הפלסטינים בשטחים הכבושים?

נראה שהאנתרופולוגיות ליסה רופל ואילנה פלדמן, שתיים מהמקדמות של יוזמת החרם של ה-AAA, מכירות בבעיה זו. במאמר אינטרנטי שהן פרסמו לאחרונה הן טוענות שמאחר שממשלת ארה"ב תומכת בישראל, אזרחי ארה"ב "אינם רק עדים לפשעי ישראל אלא שותפים לעבירה". אף על פי כן, הכלי אותו מאמצות רופל ופלדמן לשינוי המצב איכשהו נותר חרם שמבודד את ישראל.

חברי הקואליציה להחרמת סודה סטרים בשיקאגו, במהלך הפגנה באפריל 2014 (טס שפלן/אקטיבסטילס)

חברי הקואליציה להחרמת סודה סטרים בשיקאגו, במהלך הפגנה באפריל 2014 (טס שפלן/אקטיבסטילס)

ארה"ב אכן משקיעה מיליארדים בצבא הישראלי וחוסמת כל יוזמה פלסטינית להכרזת עצמאות באו"ם. גם מי שמדגיש את יכולת ההשפעה של הלובי היהודי בארה"ב מבין שהשנאה לאיסלאם בארה"ב ודאי אינה נובעת בהכרח מחיבה למגן הדוד. ועם זאת, אקדמאים נוטים להתעלם מכך שארה"ב אינה רק "תומכת" בישראל באופן אלטרואיסטי, אלא פועלת עם או דרך ישראל. אולי הגיע הזמן שהבית הלבן יהפוך לכתובת למחאות במקום עצומות שמתעלמות מהתמונה הגדולה. כמו כן, אולי כדאי שעמדתם של אקדמאיים בארה"ב לגביי מדיניות החוץ של ממשלתם תבחן בטרם האקדמיה בארה"ב מכוונת את כוחה הממסדי אל עבר הקהילות האקדמיות הקטנות בישראל.

פוסט שהועלה בבלוג האנתרופולוגי הפופולרי Savage Minds, שמביע תמיכה בחרם, מדייק בטענתו שרוב הטיעונים שהובעו כנגד החרם אינם מגיבים לגופו של העניין אלא מביעים התנגדות לעצם העיקרון של חרם. אולם נראה שתומכי החרם חוטאים באותה הטעות בדיוק: הם מקדשים את העיקרון של הבעת עמדה מוסרית-פוליטית כאנשי אקדמיה (וכאנתרופולוגיים) ונקיטת מהלך אקטיביסטי, בעת שהם שוכחים לבחון את התנאים שיוכלו בסופו של יום לקדם שינוי.

כיצד ניתן לצפות לשינוי פוליטי כל עוד לא מופעל לחץ בלתי מתפשר על ארה"ב – ועל בעלות ברית נוספות – לשנות את מדיניותן במזרח התיכון? בידוד ישראל במקרה זה משרת את האינטרסים של כל הכוחות המפעילים את הכיבוש: הימין הישראלי משתמש בבידוד כדי להציג עצמו כגוף היחיד שמגן על אינטרסיה של ישראל, והבידוד משחק לידיהן של המעצמות הזרות שמעדיפות שתרומתן לכיבוש תוותר באפילה. ההצגה של "השוטר הטוב והשוטר הרע" נמשכת כבר כמה עשורים, בעוד שהייאוש בקרב תושביהן של עזה והגדה המערבית גובר. הכיבוש לא יוכל לבוא לקיצו לפני שפעילים פוליטיים ופוליטיקאים יכירו באופן מלא באופיו הבינלאומי.

גיל חיזי הוא תלמיד דוקטורט באנתרופולוגיה באוניברסיטת סידני. למרות שזהו אינו המוקד של מחקרו הנוכחי, הוא מתעניין בבעיות החברתיות בישראל (וניתוחן האקדמי) עם דגש על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. רוב חייו גר בתל אביב, עם פרקים קצרים יותר בירושלים ונווה שלום. הכתבה פורסמה במקור באנגלית באתר 972+

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
שותפות היא צו השעה. זה מה שהבוחרים הערבים רוצים". עיסאווי פריג' ומוסי רז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

שותפות היא צו השעה. זה מה שהבוחרים הערבים רוצים". עיסאווי פריג' ומוסי רז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

"זה רק עניין של זמן, למרצ יהיה יו"ר משותף, יהודי-ערבי"

הבוחרים הערבים מוכנים לקבל את הציונות של מרצ, לשמאל היהודי המאבק נגד הדרת האזרחים הערבים ונגד הכיבוש חשוב יותר מכפייה דתית, ומרצ יכולה להיות החוט "שמחבר בין אחמד למשה". ראיון עם עיסאווי פריג' ומוסי רז שמאמינים שהתוו דרך חדשה למרצ ולשמאל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf