חשבון הנפש של אברהם בורג

בספרו "הנה ימים באים" מנהל אברהם בורג דיאלוג מורכב עם אביו, יוסף בורג, ועם הדור המייסד, מתנתק סופית מכבלי הציונות ומדבר גלויות על אופציית המדינה האחת. האתגר שלו, וגם שלנו, הוא פרידה מהאידאליזציה למערב ומהניכור למזה"ת

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: מיכאל ורשבסקי

כאשר פרסם אברהם בורג את ספרו "לנצח את היטלר", כתבתי במאמר ביקורת שהספר כולו הוא דיאלוג מוסווה עם אביו, הד"ר יוסף בורג, וכי יבוא יום והוא יצטרך לנהל את הדיאלוג הזה באופן גלוי. ואכן ספרו החדש "הנה ימים באים" (בהוצאת דביר) הינו דו-שיח גלוי בין אב ובנו, ומעין התרסה של בני הדור שלנו כנגד דור המייסדים. כמובן, התרסה מלאת כבוד והערכה, אך שאינה עושה הנחות לא על היעדים ולא על הדרך והאמצעים.

"הנה ימים באים" דיבר אלי מיד כי הוא אינו ביוגרפיה במובן הרגיל של המושג, אלא ביוגרפיה של תקופה, של דור, עדות מבפנים על הויה ישראלית ייחודית אך המעידה על הכלל; המדינה והחברה הישראליות, משנות החמישים ועד ימינו, דרך חייו של המחבר. כותב בורג בתחילת הספר: "באמת לא ניסיתי לכתוב אוטוביוגרפיה. עם כל הכבוד לקריירה הציבורית שלי, אני לא מספיק חשוב כדי להשחיל את כל ההיסטוריה התקופתית דרך קוף המחט שלי ככותב. כל שרציתי הוא למצוא בעצמי את המקומות הישראליים האבודים שבין האקטואליה להיסטוריה. זהו, אם כן, אך הרהור והבעה על אודות מה שראו עיני, חוויות חיי האישיות הן רק אמצעי עזר, המסייע לי לפענח כמה מחידות הקיום הישראליות". מילים אלה הן כמעט מילה במילה מה שכתבתי בהקדמה לספרי על הגבול  שיצא ב-2013 ואשר תואר פעמים רבות כאוטוביוגרפיה, למרות שהוא אינו אלא עדות על שלושה עשורים של פעילות פוליטית על הגבולות.

ואין זו התהודה היחידה שמעורר אצלי הספר: הנופים של ירושלים בשנות הששים, של רחביה, של בית הכנסת "בית הלל", של הפרופסורים עקיבא א. סימון וישעיהו ליבוביץ' המתהלכים ברחובותיה של השכונה – כל אלה מעוררים בליבי זיכרונות יקרים וחמים. ועוד דבר: באחת הביקורות על ספרי "על הגבול" נכתב כי מעבר לתוכנו הפוליטי, הספר הוא למעשה שיר אהבה לבת-זוגתי לאה. נדמה לי כי "הנה ימים באים" הוא קודם כל שיר אהבה לאן-ג'ואל (יעל), בת זוגתו של אברהם ואם ילדיו, שהיא גם ידידת נעורים שלי. (ואולי זה המקום לגלות כי בין אברהם בורג לביני יש קשרי ידידות הדוקים וגם קשרי משפחה. כמו כולם, נהגתי לקרוא לו עד לאחרונה "אברום". עד שקראתי בספרו, שאביו, הד"ר יוסף בורג, קרא לו תמיד "אברהם", והחלטתי שמעתה אלך בדרכו, עם התקווה שאין בהחלטה זאת יהירות פסולה).

> מאוכזבים מהציונות? יש גם דרך אחרת

אברהם בורג באירוע לכבוד ספרו "אבישג"בירושלים (צילום: Ridvan Yumlu Schiessl, פליקר CC BY-NC-ND 2.0)

אברהם בורג באירוע לכבוד ספרו "אבישג"בירושלים (צילום: Ridvan Yumlu Schiessl, פליקר CC BY-NC-ND 2.0)

סיפורו של דור

ועתה לגופו של הספר. ראשית, השפה. כמה ספרים, כולל אלה המכונים "ספרות יפה", נאלצים אנו לקרוא בעברית עילגת, עם שגיאות תחביר ושימוש לא-נכון של המילה, שלא לדבר על העברית השגורה בעיתונות הכתובה והמדוברת, כאילו די ברעיון, המעניין פחות או יותר, ואין עוד צורך להתאמץ במלאכת הכתיבה. טוב ללב ולנשמה לקרוא ספר בו ניכר המאמץ המושקע בחיפוש המילה המדויקת והתחביר הנכון; הקריאה מחליקה ממש לתוך הגרון, והמשפטים זורמים ישר אל השכל וגם ללב.

מעבר למילים, נוכחים בספר הנופים, ובראש וראשונה, נופי ירושלים מסוף שנות הששים ושנות השבעים. ירושלים של ילדותו של אברהם היא העיר שהתאהבתי בה במחצית שנות הששים, ובה החלטתי להתיישב לתמיד: עיר פרובינציאלית קטנה ומלוכלכת, הדומה יותר לשטעטל מאשר לעיר העברית עליה חלמו תיאודור הרצל ודוד בן-גוריון. כולם מכירים בה את כולם, וכולם קונים את העוגות בנווה ואת החומוס ב"מרבד הקסמים". אברהם אוהב את ירושלים אהבת נפש. הוא  טוען אמנם שירושלים שאהב מתה לעד, אך כולנו יודעים שגם מתחת לאכזבה הקשה ביותר, נותרת אהבה, גם אם מהולה בהרבה כעס.

בנופים המרהיבים של הרי ירושלים נוהגים אברהם ויעל לרוץ. בריצה, אומר לנו המחבר, הדברים מתיישרים להם פתאום בראש, וחלק מההחלטות הגורליות של חייו, קיבל תוך כדי ריצה. מכיוון שאני מנהל כאן דיאלוג עם אברהם, אציין שהריצה "לא עושה לי את זה" ומחייבת אותי להיות מרוכז במאמץ הגופני, כנראה בגלל שלהבדיל מאברהם ולדאבון ליבו, אני מעשן קומפולסיבי. לעומת זאת, ההליכה, במיוחד ההליכה במדבר הריק כביכול, היא עבורי החממה למחשבות ולהחלטות חשובות. לא פלא שהתיאור הקצר שמביא לנו אברהם על הליכתו במרחבי סיני מאחורי הגמל מדבר אלי כאילו הוא מתאר חוויה פרטית שלי.

> זחאלקה צודק: השמאל הציוני איננו בן ברית של הערבים

שיחה בין ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין, השר יוסף בורג והשר שמעון פרס, במליאת הכנסת בירושלים, 1973. (צילום: חנניה הרמן, לע"מ)

שיחה בין ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין, השר יוסף בורג והשר שמעון פרס, במליאת הכנסת בירושלים, 1973. (צילום: חנניה הרמן, לע"מ)

"הנה ימים באים" הוא ביוגרפיה של ישראל של אחרי מלחמת 1967, סיפורו של הדור שקיבל לידיו מדינה מידי האבות המייסדים, או ליתר דיוק, של החלק בדור הזה שקיבל אותה בכפית של כסף. לדור של אברהם בורג אין עוד קשר עם הגלות הטרום-מדינתית, וזהו חלק מהדו-שיח שהוא מקיים עם אביו. אם אברהם ירש מדוקטור יוסף בורג בטחון עצמי בוטה, הנראה לפעמים כהתנשאות, הרי שאצל אביו נשארו תמיד סממנים גלותיים וחיבור רגשי ואינטלקטואלי עמוק לדרזדן ולעולם היהודי של מרכז אירופה שנכחד. אברהם, לעומת זאת, שייך לדור הפוסט-גלותי, ואין פלא שהוא מתקשה לפעמים לרדת לעומקן של התהיות של אביו. לא קשה לנחש שמלבד פרשת השבוע, פער חוויתי זה מילא את השיחות שקיימו האב ובנו בשבתות, בדרך אל בית הכנסת ישורון וממנו.

אין פלא אפוא שאברהם מזוהה עם "שלום עכשיו", אותו מרד של הדור השני כנגד מה שנראה היה להם כקלקול התבשיל החם שקיבלו מהוריהם, קלקול אשר נעשה על-ידי הימין הבגיניסטי הנשען על החלקים בחברה שסבלו מהבוז וההדרה של האבות המייסדים. שנים רבות נלחמו אברהם וחבריו לנסות להחזיר עטרה לישנה, הן ברחוב והן במוסדות ממלכתיים, ללא הצלחה: כפי שהוא בעצמו מעיד, הגידול שאחז בגוף ובנפש של החברה ב-1967 היה ממאיר והמחלה התגלתה כסופנית.

בספטמבר 2003, משהתברר לו שאין תקומה, הודיע אברהם בורג, במאמר שפרסם ב"הארץ" תחת הכותרת "המהפכה הציונית מתה", שהוא מרים ידיים, ומעתה ייעשה לביתו. למזלנו, הוא לא היה בנוי לעולם העסקים, ומהר חזר לפעילות ציבורית, אם כי מחוץ למסגרות הרשמיות, ועם הרבה זמן פנוי לכתיבה.

שותפות במקום הפרדה

הכיפה הזעירה שהוא חובש על קרחתו היא סימן ההיכר של בורג. באחד הפרקים הוא מספר כיצד החליט יום אחד להיגמל מכיסוי הראש, "לזרוק את הכיפה" כפי שאומרים בחוגים הדתיים, כדי להבדל מהעדה הרעה בה גדל. החלטה זו הזכירה לי את אחת האחיות שלי שהחליטה, בעקבות רצח רבין, לזרוק את הפאה הנכרית שלה: "אינני רוצה עוד שום סימן חיצוני שיכול לזהות אותי עם רוצחי רבין" אמרה, אמרה ועשתה. ואף-על-פי-כן ממשיך אברהם, הטוען שאיננו עוד מה שמכנים בארץ "דתי", לחבוש כיפה על ראשו. אני תוהה אם ההתמדה הזאת היא פועל יוצא של אותה "טבעיות" עליה הוא כותב בהקשר לכיפה, אשר הופכת לחלק מגופו של מי שגדל בעולם הדתי, גם כשמזמן חדל לשמור מצוות.

חשבון הנפש הפוליטי של אברהם בורג מביא אותו, ביושר הראוי לציון כי הוא נדיר במחוזותינו, הרחק מאוד מההשקפות והערכים בהם דגל גם כשכבר היה לילד הסורר של המחנה הציוני: הוא לא רק מציין את הנכבה ומבין אותה כמות שהיא וללא עטיפות צדקניות, הוא גם מביע אמפתיה כנה עם קרבנותיה ועומד על מרכזיות שאלת הפליטים בכל פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. זהו ניתוק פוליטי חד מחבורת הביילינים שבישלו את תבשיל אוסלו שהיה נדון להחמיץ. זאת ועוד: בעמדה הפוכה ממש לזו של חבריו הפוליטיים לשעבר, הוא תוקף ללא פשרה את פילוסופית ההפרדה אשר עומדת בראש מניעיו של "מחנה השלום", ומדבר על חזון של שלום הבנוי על שותפות ודו-קיום.

להבדיל מהשמאל הציוני המצדד בפתרון שתי המדינות על מנת לא להגיע למדינה משותפת, בורג אינו נבהל מהאפשרות של מדינה דו-לאומית, בה הוא רואה אופציה אפשרית ולא בהכרח גרועה. אין ספק שעם עמדות כאלה, נותן אברהם בורג בספרו ובחייו גט-כריתות לשמאל הציוני וחובר לאלה שפעם תיאר כשמאל האנטי-ציוני הסהרורי. רבבות ישראלים ששלום עכשיו –  שאברהם היה ממקימיו –  ממשיך לשמש להם בית גם אם הוא איבד הרבה מקומותיו, גגו דולף ויסודותיו נסדקים, ימצאו את ספרו של בורג מאתגר.

ניתוק פוליטי חד מחבורת הביילינים שבישלו את תבשיל אוסלו. יוסי ביילין בפגישת הכנה לקראת הסכני אוסלו עם אבו מאזן

ניתוק פוליטי חד מחבורת הביילינים שבישלו את תבשיל אוסלו. יוסי ביילין בפגישת הכנה לקראת הסכני אוסלו עם אבו מאזן

למרות היכרותי עם המחבר ועם נושאי כתיבתו, הוא האיר לי סוגיות רבות מאוד, ואף הצליח לעורר בי לא מעט סימני שאלה. אך פטור בלא כלום אי אפשר: "הנה ימים באים" חושף גם מה שנראה לי כבעיה הגדולה ביותר בהשקפת עולמו – ולכן גם בפוליטיקה ובחזונו – של אברהם בורג: האידיאליזציה של אירופה, ועל כן הניכור שלו למזרח. לעניות דעתי, הוא חוטא כאן בשני חטאים: אירופה של אברהם, שמרכזה ברלין, דמיונית: אירופה הולידה את הקולוניאליזם, ועל אדמתה ומתוך תרבותה צמחה הברבריות הנאצית; הנאורות האירופית לה כותר אברהם כתרים, רוויה דם של עשרות מיליונים, ולא רק בעבר הרחוק. באשר לאירופה העכשווית, היא רחוקה מלהיות אותו גן-עדן של שוויון ושילוב בין-תרבותי, ודי להתבונן בהצלחות האחרונות של מפלגות הימין הקיצוני הגזעני, מהונגריה ועד צרפת.

זאת ועוד: דור האבות, דורו של דוקטור יוסף בורג, רצה להקים את הבית הלאומי ליהודים דווקא כאן, במזרח התיכון, ולא בבווריה או בטוסקנה. אם חפצי חיים אנו, אין לנו מנוס אלא לבנות את מקומנו בהרמוניה עם האזור הערבי, כי בקרבו אנו חיים. לא חלק מאירופה אנו כי אם חלק מהמזרח הערבי, ובו עלינו להשתלב, וכפי שאברהם בעצמו כותב, בצניעות ובכבוד לזולת. הניכור שחש אברהם בורג כלפי האזור הערבי ותרבותו, הוא הניכור של כולנו אשר, יותר מכל, מונע את השתלבותנו במרחב. זהו, בעיני, האתגר הגדול ביותר הניצב מול החברה הישראלית. ניתן לסכם את הסוגיה החשובה הזאת בנימה גנטית: יש באברהם קצת יותר מדי גנים מדרזדן, וקצת פחות מדי מהשורשים החברוניים.

רבים מתייחסים לאברהם בורג כאל אדם יהיר ואף שחצן, והוא בעצמו מודה בפה מלא בתכונות אלה. אבל בורג של "הנה ימים באים" הוא אדם אחר לגמרי, המסוגל לחשבון נפש ללא פשרות ולביקורת עצמית הנעדרת כל רמייה עצמית. מעמדה זו הוא יכול להעניק לנו ספר מרתק על עצמו ועל החברה שלנו.

מיכאל ורשבסקי הוא פעיל פוליטי וחברתי, יו"ר המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית.

> תאריך חדש בלוח השנה: היום הבינלאומי לזכויות הפלסטינים בישראל

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

הערכים הנכונים, הרשימה הנכונה. האם יהיה לו גם את האומץ? ניצן הורוביץ (מרים אלסטר / פלאש90)

החיבור בין לוי-אבקסיס ופרץ הוא הזדמנות הפז של מרצ

אחרי שעמיר פרץ בחר בפנייה חסרת תועלת למרכז, השמאל הישראלי זקוק לקול חד ואמיץ. למרצ יש את כל הנתונים להיות הקול הזה. השאלה אם הפעם תשכיל לממש את הפוטנציאל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf