הנשיא הסודאני מדכא ורוצח, והשליטים המוסלמים עומדים מנגד

סודאן היא מדינה אפריקאית, אך המשטר בחר בצד הערבי. מאז, רוצחות הממשלות המונים בשם האסלאם והאינטרסים הפוליטיים של העולם הערבי. מדוע שותקים המנהיגים המוסלמים נוכח הרג מוסלמים בסודאן?

א א א

נכתב בשיתוף עם אנואר סולימאן

עם החרפת היחסים בין מדינות העולם הערבי לבין קטאר על רקע תמיכת האחרונה בתנועת "האחים המוסלמים", מוצא את עצמו הנשיא הסודאני, עומר אל-בשיר, בפני דילמה לא פשוטה. בשנת 2016, לאחר ניתוק היחסים בין ערב הסעודית לאיראן, סודאן הצטרפה למדינות המוסלמיות הסוניות שהלכו בעקבות ערב הסעודית. מטרתו של אל-בשיר הייתה הסרת הסנקציות האמריקאיות מעל סודאן, שמירה על משטרו והימנעות ממעצר על ידי בית הדין הבינלאומי.

בגלל הסיבות הללו הוא הימר על יחסיו עם המעצמה הסעודית המקורבת לארצות הברית. כעת, הוא מסתכן מצד אחד באבדן התמיכה של קטאר במשטרו האסלאמיסטי ומצד שני בערעור היחסים המורכבים ממילא עם ארצות הברית, אותם הוא התכוון לשפר. בתוך כל זאת, הוא ממשיך להרוג בעמי האזורים דרפור, הרי הנובה והנילוס הכחול, שמרביתם מוסלמים, על רקע שתיקתו המבישה של העולם המוסלמי.

כדי להבין את שקורה כעת בסודאן, צריך להבין את הרקע ההיסטורי המסובך של המדינה: המרחב הסודאני המודרני מורכב משילוב של אוכלוסיות רבות ומגוונות, כאלו שמזדהות כערביות ואחרות שתרבותן איננה ערבית – חלקם מוסלמים וחלקם בעלי דתות אפריקאיות מסורתיות. השלטון הקולוניאלי הבריטי-מצרי ששלט בסודאן משנת 1899 כפה איחוד טריטוריאלי על המושבה הגדולה, אך ניהל את אזוריו בצורה נפרדת, במיוחד את הצפון – המוסלמי ברובו לעומת הדרום הלא-מוסלמי – שם פעלו הבריטים לנצר את האוכלוסייה. בסודאן הצפונית הם חיזקו את האליטות הפוליטיות הערביות במרכז והדירו את אזורי הפריפריה, שם חיו מוסלמים ובעלי דתות מסורתיות שאינם ערבים.

היסטוריה של דיכוי: דת, לאום וצבע עור

בשנת 1956 קיבלה סודאן את עצמאותה מהבריטים, שלמעשה העניקו אותה לאליטות הפוליטיות הערביות-מוסלמיות בצפון, כשהם מתעלמים מדרישותיהם של בני הדרום, האפריקאים הנוצרים, למדינה נפרדת. מאז, פעלו ממשלות סודאן לכפייה של התרבות הערבית על שאר אוכלוסיות הארץ, לאסלום של בני דתות אחרות ולכפיית אורח חיים דתי מסוים גם על האוכלוסיות המוסלמיות. במקביל, הזניחו הממשלות לאורך השנים את אזורי הפריפריה מבחינה כלכלית ותרמו לעוני ולתנאי מחייה קשים בהם.

ההתנגדות לשלטון הסודאני בלטה מראשיתה בדרום, שיצא במאבק מזוין כבר בשנת 1955, והתפתחה בהדרגה גם באזורים נוספים. בשנת 1983 הצטרפו בני הנובה וקבוצות מהנילוס הכחול לתנועת ההתנגדות הדרומית החדשה שקמה בשנות השמונים, שפעלה באותה תקופה למען חירות, דמוקרטיה, פיתוח ושוויון. המלחמה הסתיימה בשנת 2005 עם חתימת הסכם שלום בין התנועה לבין ממשלת סודאן, והתוצאה הייתה יציאת דרום סודאן לעצמאות בשנת 2011. אזורי הרי הנובה והנילוס הכחול, שנמצאים קרוב לגבול בין המדינות ונשארו חלק מהצפון, נותרו חסרי הגנה מפני אלימות ונישול מקרקעות בידי נציגי המשטר, ובשנת 2011 התחדשה בהם הלחימה.

בשנת 2003 החלה המלחמה בחבל דרפור שבמערב סודאן, כאשר קבוצות מורדים דרשו מהממשלה לפעול נגד נישול ממשאבים, חוסר פיתוח והדרה תרבותית ופוליטית. בעקבות הדרישות הללו, החלה הממשלה של הנשיא עומר אל-בשיר לעצור את ההתנגדות באמצעות פגיעה בעמים המקומיים – הוא נקט במדיניות של אדמה חרוכה ונתן הוראה למיליציות שבשירותו לתקוף, לאנוס ולהרוג. מיליונים הפכו לעקורים בתוך ארצם ובכל רחבי העולם. עד היום הממשלה ממשיכה בפעולות אלימות וחסרות רחמים להרס האזור, אנשיו ותרבותו. למרות דיונים והחלטות במועצת הביטחון של האו"ם וצווי מעצר נגד הנשיא ובכירים נוספים שהוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, מבצעי הפשעים עדיין חופשיים.

במלחמה בין הזהויות הערבית והאפריקנית של סודאן המשטר בחר בצד הערבי, והשתמש בתמיכה של מדינות ערביות ומוסלמיות במלחמתו בדרום-סודאנים ה"כופרים". מנגד, לאורך השנים כנסיות, מיסיונים וארגונים נוצריים בארצות הברית ובמדינות אחרות תמכו וסייעו רבות למאבק של אזור דרום סודאן מבחינה חומרית, בתמיכה רוחנית ובפרויקטים של פיתוח. השסעים בסודאן היו תמיד יותר מרק צפון מול דרום ואסלאם מול נצרות – כשבוחנים את המרקם הדתי של יושבי חבל דרפור לדוגמה, שרובם ככולם מוסלמים, צריך לשאול היכן המוסלמים בעולם באירועי הרצח ההמוניים בסודאן? לא רק שהם שותקים לנוכח ההרג, אלא הם גם תומכים בממשלת סודאן ומסייעים לה במלחמה בדרפור.

אז איפה מנהיגי המאמינים המוסלמים כאשר בני דתם נטבחים?

דוגמה לכך היא התמיכה ארוכת השנים של מדינות כמו איראן, ערב הסעודית וקטאר במשטר הסודאני. אותן מדינות חזקות לקחו חלק בקידום האג'נדה של כפייה דתית ותרבותית בסודאן ובמימון מלחמותיה ופשעיה באזרחים. גם כאשר מדינות כמו קטאר קיבלו על עצמן את האחריות לתווך בהסכמי שלום ובפתרון לדרפור, הן עשו זאת באופן שנועד לשרת את המשטר. התוצאות היו המשך מדיניות הטיהור האתני של אוכלוסיות אפריקאיות בדרפור, הכוללת הרג והברחה של תושבים מקומיים מאדמותיהם והחלפתם בתושבים ערבים.

כעת, בזמן שהנשיא הסודאני מתלבט בין התומכים שלו, שיריבים בינם לבין עצמם, אני מבקש לשאול שאלות מוסריות נוספות על התמיכה של מדינות מוסלמיות בסודאן שהורגת את אזרחיה. בקוראן כתוב שהמוסלמים כולם אחים. האם בגלל הצבע השחור שלנו המוסלמים במדינות ערב לא עוזרים לנו? בקוראן גם כתוב שאם ראית פשע, אתה צריך לעצור אותו. אל-בשיר, הנשיא והאחראי על העם הסודאני, הורג מוסלמים שחורים, ואיש אינו עוצר אותו.

> דו"ח של האו"ם: חברות נשק ישראליות מתדלקות את המלחמה בדרום סודאן

אל-בשיר (שוב) בצומת דרכים אזורית (הקריקטורה באדיבות עומר דפעאללה)

אל-בשיר (שוב) בצומת דרכים אזורית (הקריקטורה באדיבות עומר דפעאללה)

אני שואל את הדתיים המוסלמים – לא שמעתם את קולות הילדים הבוכים כאשר נשרפו על ידי שלטון "האחים המוסלמים"? לא שמעתם את קולות האלמנות והזקנים? בזירה הבינלאומית, האחריות הגדולה היא על האו"ם. אך מבחינה אתית, האחריות הראשונה היא על המוסלמים בכל העולם, שרואים את רצח העם שמבצעים מוסלמים אחרים, ואינם מתערבים. היכן הצדק שכתוב בקוראן? היכן העקרונות שלכם?

אני גדלתי במשפחה מוסלמית, לא כל-כך אדוקה אבל מאמינה. אחרי רצח העם שקרה בדרפור התחלתי לשאול את עצמי אם מה שכתוב בקוראן זה נכון. אל-בשיר אמר שאלוהים הביא אותו לשלטון כדי להוציא אנשים מחושך לאור. בגלל זה איני יכול שלא לטעון שהדת המוסלמית עצמה משפיעה על מעשיו של אל-בשיר.

לעם המסכן שלי בדרפור, ולעמים האחרים שסובלים בסודאן, אני אומר: אנחנו לא נסתמך על נס מן השמים וכוח עליון כדי לנצח במאבק, וגם לא על המדינות הערביות והמוסלמיות הבלתי-אמינות. אנחנו צריכים למצוא את הכוח הפנימי שלנו בשביל לנצח, ואז נחזיר את החיוך לפני ילדינו ונבנה מדינה המבוססת על שלום, אהבה וצדק בין אנשים.

אנואר סולימאן הוא פליט מדארפור השוהה בישראל. 

> ישראל מקדמת סיוע צבאי לאחת הממשלות האלימות והמושחתות בעולם

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
ילדים מגיעים ללימודים בבית הספר בח'אן אחמר הבוקר. מחר בית הספר עשוי להיהרס (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

ילדים מגיעים ללימודים בבית הספר בח'אן אחמר הבוקר. מחר בית הספר עשוי להיהרס (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

בח'אן אל אחמר מאמינים: מחר יהיה יום ההרס

לפי מקורות שונים, מחר לפנות בוקר מבצע הריסת ח'אן אל אחמר אמור לצאת לדרך. הפעילים הפלסטינים והישראלים מבטיחים מאבק לא אלים. האתר החלופי ליד אל עזרייה כבר מוכן, אבל התושבים אומרים: לא נעבור

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf