60 שנים לטבח: איך לדבר עם תלמידים על מה שקרה בכפר קאסם

איך מגיעים חיילים לכפר ורוצחים 49 אזרחים חפים מפשע? במלאת 60 לטבח כפר קאסם אנחנו חייבים לשאול את עצמנו מה הוביל לזה ואיך ניתן למנוע את הטבח הבא. לא מספיק לדבר על פקודה בלתי חוקית בעליל

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מחר (שבת), 29 באוקטובר, נציין 60 שנים לטבח כפר קאסם. בפוסט הזה מטרתי להציע כמה מחשבות מתודולוגיות, ולקרוא לאנשי חינוך, הוראה והדרכה לאזכר את טבח כפר קאסם מול תלמידים וחניכים בכל המסגרות. מעבר לכל הפרטים ההיסטוריים, ומעל לכל הבעת זעזוע וצער, הכרחי לברר מה מעורר הטבח אצל כל אחת ואחד מאיתנו כיום, ומהיום והלאה.

תקציר

זה אינו פוסט היסטורי, אלא מתודולוגי, ואני ממליץ למתעניינים להקשיב ביוטיוב להרצאתו של רוביק רוזנטל, או לקרוא בספרו "כפר קאסם: אירועים ומיתוס", כדי להבין יותר בפירוט מה קרה שם. בכמה מילים: לאחר מלחמת העצמאות-אלנכבא-1948 השליטה מדינת ישראל משטר צבאי על תושביה הערבים. בין היתר הוגבל חופש התנועה שלהם, והם היו בעוצר קבוע מדי לילה משעה תשע. ב-29 באוקטובר 1956 הוחלט בגזרת השרון המזרחי להקדים את שעת העוצר לחמש אחר הצהריים.

הפקודה פורסמה רק בשעות אחר הצהריים, שעה שמאות ערבים היו במקומות עבודתם, מחוץ ליישוביהם, ולא יכלו לדעת על השינוי. למרות זאת ניתנה פקודה מפורשת לירות על מנת להרוג בכל מי שיפר את העוצר. מפקד המחסום בכניסה לכפר קאסם הבין את הפקודה כלשונה. עובדים שחזרו עם ערב ליישוב נתבקשו לרדת מכלי הרכב, והם נורו בידי חיילי המחלקה. לנוכח דיווחי הקשר על ממדי הטבח ("קשה לסופרם") ניתנה הפקודה לחדול מהירי. זה היה מאוחר מדי עבור 49 מתושבי כפר קאסם שנרצחו, מתוכם 9 נשים ו-15 ילדים וילדות מתחת גיל 16.

> טבח קיביה: מאין בא הנוער שא חש מעצור לבצע את הזוועה?

חיילים ותושבים במשטר הצבאי, כפר קאסם, 1949 (אוסף התצלומים הלאומי)

בואו נדבר על הבוז לערבים. חיילים ותושבים במשטר הצבאי, כפר קאסם, 1949 (אוסף התצלומים הלאומי)

לצערנו, זהו מקרה "פשוט" להתייחסות

בשבוע שעבר פרסמתי כאן פוסט אודות טבח קיביה. כתיבה של פוסט כזה, כמו גם קריאה בו, היא משימה מאתגרת. אנחנו נדרשים להתנתק, ככל שניתן, מהתפיסות המושרשות בתודעתנו, ולקרוא את הדברים כביכול נכתבו אודות מלחמה בין שני שבטים בלתי מוכרים בכוכב לכת אחר.

קיביה בהחלט מאתגרת מאוד, שכן לצד נקודת המבט הפלסטינית, בהחלט קיימת נקודת מבט ישראלית נבדלת. באמת היו חללים רבים גם בצד היהודי באותן שנים, ובאמת חיילינו עשו גם מעשי גבורה, ובאמת המציאות של שנות החמישים היא אחרת מבחינת הבגרות והבשלות של המדינה, ועוד כל שאר ההסברים והמגננות, שתוכלו לקרוא בתגובות שקוראים כתבו לפוסט הקודם.

דווקא משום כך, טבח כפר קאסם הוא הרבה יותר פשוט (סליחה על השימוש במילה הזאת). פשוט במובן זה, שהרוע והזוועה הם כה גדולים ועצומים, שאין עוד אפשרות לנסות להסוותם בהכחשות ובסיבובי תודעה. אנחנו נותרים חשופים אל מול האמת הנוראה: כן! זה אנשים מהצד שלנו, שאספו לצד הכביש גברים, נשים וילדים תמימים, וירו בהם למוות. עד כדי כך פשוט ונורא.

אחד מהחיילים אמר בראיון לעיתון "העיר" (10.10.86): "היינו כמו הגרמנים, הם עצרו משאיות, הורידו את האנשים וירו בהם. כך אנחנו. אין הבדל. מילאנו פקודה כמו שחייל גרמני מילא פקודה בזמן המלחמה שהורו לו לטבוח ביהודים". אתם מבינים מדוע אין מקום להסתתר?

אל תסתפקו בדיון אודות הפקודה הבלתי חוקית בעליל

במקרים רבים מורים ומדריכים מתייחסים לטבח כפר קאסם בהקשר של הפקודה הבלתי חוקית בעליל. הסיבה לכך היא שבמשפט הנאשמים בטבח קבע השופט בנימין הלוי, לראשונה, הגדרות חשובות ביותר לגבי מהי פקודה בלתי חוקית בעליל, ומה אמורים החיילים לעשות לנוכח פקודה שכזאת. זה באמת חשוב.

עם זאת, הדיון בנושא זה הוא מאוד מוגבל מבחינה חינוכית. השיחה אודות חובת החיילים להפר את הפקודה ממקדת את הדיון בחיילים ובמפקדים הזוטרים, ומטילה את מלוא האחריות עליהם. בכך אנחנו מנקים מאחריות, או לפחות מתעלמים מאחריותם של המפקדים הבכירים, ההנהגה האזרחית של המדינה, החברה הישראלית בכללותה, וכמובן אנחנו בתוכה.

זאת ועוד: התנהגותם של החיילים היורים היא כה חריגה וקיצונית, שהיא תשחרר תלמידים רבים מעימות עצמי ובירור של השקפת עולמם ושל עמדותיהם. הם יביעו זעזוע וגנאי, ובזה יפטרו את עצמם מעיסוק ברבדים העמוקים של הטבח. הם עלולים להסתגר במסקנה שזה קרה מזמן, במציאות אחרת, על ידי אנשים רעים, וזה בכלל לא קשור אלינו (כל אחת ואחד לעצמו).

> תחקיר צה"ל: ירי של 35 כדורים באישה שכבר שוכבת על הקרקע הוא לא מידתי

ראובן ריבלין מניח זר באנדרטה לזכר נרצחי כפר קאסם, (מארק ניימן, לע"מ) 2014

ראובן ריבלין מניח זר באנדרטה לזכר נרצחי כפר קאסם, (מארק ניימן, לע"מ) 2014

השד בבקבוק

גינוי הטובחים היא עמדה ברורה מדי ופשוטה מדי. הם אכן לא היו אמורים למלא את הפקודה שקיבלו. אולם, משהו שהוא גדול מהם (וגדול גם מאיתנו) איפשר להם לעשות זאת. את השד הזה צריך להוציא מהבקבוק במהלך השיעור.

בעניין זה כתב נתן אלתרמן בעקבות הטבח:

לא תיִתכן חברת אנוש, לא ייתכן ציבור בר-הכרה
שלא יהום לעת מקרה כזה ולא ישאל (בלי הצטרכות למטיפי מוסר)
כיצד קרה מה שקרה ואיך יכול היה לקרות מה שקרה
ואיך ומה חייב הוא לעשות כדי שלא תקרה כזאת מחר.

יש לנו הרבה שדים בהרבה בקבוקים, ואני לא מתיימר לקבוע שדיון בנושא אחד הוא חשוב יותר מאחר. שכל אחת ואחד יידרשו לטבח כפר קאסם בהקשר הנוגע להם. מתוך העיסוק בתכנים בשבועות האחרונים, אני יכול להציע מה עלה בדעתי, כדבר שהוא ברקע הדברים, ואיפשר לטבח לקרות.

הבוז לערבי

ב-12 בדצמבר 1956, לאחר כחודש וחצי של ניסיונות הסתרה והכחשה, מסר בן גוריון הודעה בכנסת. הוא פתח בדברים הבאים: "ביום 29 באוקטובר 1956, כשהתגברה פעולת הפדאיון והתחיל מבצע סיני, הוכרז עוצר בכמה כפרים בגבול המזרחי, לשם שמירת חיי הכפריים". אתם שומעים את הבוז? אזכור פעולת הפדאיון (שכלל לא התגברה) נועד כדי להעביר את האחריות על הפלסטינים. הם אשמים בזה שהוטל עליהם עוצר. ובוודאי שהעוצר גם לא נועד לשמור על חיי הערבים, הרי בדיוק להפך – העוצר הביא למותם. ולמה "כפריים"? כי כאלה הם בעינינו.

במהלך תדריך למפקדים לקראת הטלת העוצר שאל אחד הקצינים: "ומה עם החוזרים מהעבודה?", מפקד הגדוד ציטט בתשובתו את מפקד החטיבה, יששכר שדמי, שאמר: "אללה ירחמו". אתם שומעים את הציניות? ברכת נחמה על המתים, מתוך התרבות הערבית, משמשת לביטוי גזר דין המוות. שדמי, אגב, זוכה במשפט מאחריות לטבח. הוא הורשע בחריגה מסמכות מנהלתית כלשהי, ונקנס בעשר פרוטות, שהם גרוש אחד. גם הנאשמים האחרים קיבלו עונשי מאסר קלים יחסית, וכולם עד האחרון זכו לחנינה, ושוחררו בתוך שלוש שנים. בתודעה הפלסטינית נרשם שחייהם של 49 הנרצחים שווים לגרוש אחד. זה הבוז שאני מדבר עליו.

ב-20 בנובמבר 1957 נערכה ברחבת בית הספר בכפר קאסם סולחה. זה היה בהמלצת הוועדה לברור תביעות תושבי כפר קאסם, שקבעה פיצוי כספי למשפחות החללים. הוועדה המליצה "בפני שני הצדדים לקיים טקס סולחה בתוך כפר קאסם בהתאם למסורת הערבית המקובלת. והוצאות הסולחה תחולנה על הממשלה. […] הוועדה רואה בזאת שהתקרית חוסלה".

אתם קוראים את ההתנשאות? מי היו בדיוק "שני הצדדים", כאשר ועדה במעמד צד אחד, הצד השליט והפוגע, קובעת עבור הנפגע כי יתקיים הטקס. יומני כרמל (החדשות המוסרטות של אז) הביאו לידיעת הציבור את דבר הטקס. כך אמר הקריין: "הסולחה נערכה בהתאם לכל גינוני הטקס המזרחי, מאכל ומשקה לא חסרו. בכך יש לראות את הסיום לתקרית המצערת שאירעה ב 29 באוקטובר 1956".

כפריים, טקס מזרחי… העיקר שאוכל לא חסר, על חשבון הממשלה, לנוכח "התקרית המצערת". את הזלזול הזה תפסו יפה בתוכנית היהודים באים. זה לא מצחיק להבין שאנחנו הם אלה המוצגים שם:

אין חובה לסכם

בדיונים ערכיים כגון אלה, לא חייב המורה לשאת נאום סיכום. אם הצלחנו בשיעור להגיע לכך שתלמידים הרהרו בנושא, ואולי אף הביעו עמדה או רגש, די בזה. בשונה מהאמור לעיל, לא צריך להגיע אל "סיום התקרית המצערת". אדרבה, הצער צריך ללוות אותנו הלאה, לפחות אחת לשנה ביום האזכור. זה לא דבר שיודעים או מבינים, ובזה די. במקום זאת זה אמור לעורר בנו מפעם לפעם מחשבה מחדש, לגבי מה אני חייב לעשות, כדי שזה לא יקרה מחר.

ועוד משהו: בכתיבת הפוסט נעזרתי בעבודתה של רותם רפאלי, שהובילה פיתוח של מערך שיעור על אודות טבח כפר קאסם, בהזמנת המכון הישראלי לדמוקרטיה. לפיתוח היו שותפים נעם אבן, סאמר בדווי מכפר קאסם ווליד טהה, מנהל מחלקת החינוך בעיר, ואנוכי. המערך מיועד למחנכים ומדריכים של תלמידי תיכון ומעלה, והוא יהיה זמין להורדה (במהלך השבוע הקרוב), בעברית ובערבית, באתר האינטרנט של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

> לאחד את השמאל, עכשיו

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

ההיסטוריה הסודית של המאבק הפמיניסטי נגד הכיבוש

למה נשים לא כותבות ביוגרפיה? איך זה להיות "אויבת העם"? האם לאמהות יש תפקיד במאבק? בעקבות "נאילה והאינתיפאדה", יולי נובק יצאה לדבר עם זהבה גלאון, עו"ד לאה צמל והעיתונאית ענת סרגוסטי, מהנשים שעומדות עשרות שנים בחזית המאבק בכיבוש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf