טבעונות מעבר לגדר: האדם ובעלי החיים בדרך לשחרור מהכיבוש

מאת |

מאחורי חומה גבוהה ובין פלישה צבאית אחת לשנייה, מתנדבות באוניברסיטת אל-קודס פועלות להקמת הקפיטריה הטבעונית הראשונה בפלסטין ולמען קידום המודעות לזכויות בעלי חיים. משימה לא פשוטה במקום שבו האלימות נגד החלש היא שם המשחק

יש לי וידוי: אני, איך נגיד את זה, לא אוהבת חיות. כלב נודניק שמכשכש בזנב לידי לא מרגש אותי, וחתול חמוד ומפונק שמבקש חיבוק לא עושה לי את זה.

ניסיתי ללמוד את קוד ההתנהגות המקובלת בקרב משפחות מאמצות של חיות מחמד ותמיד נפלתי והצלחתי להעליב מישהו. לרוב יצאתי מהמבוכה עם הבדיחה ״נו אני ערבייה אתם יודעים, אצלנו כלב זה כלב ומשפחה זה משפחה״. אני גם לא צמחונית או טבעונית, אבל לא ממש אוהבת בשר ויכולה להסתדר יפה מאד בלעדיו ימים רבים.

קיבלתי פניה מקבוצת צעירות פלסטיניות שמנסות לפתוח קפיטריה טבעונית ראשונה בפלסטין באוניברסיטת אל קודס שבאבו דיס, ירושלים. הן מבקשות את עזרת הציבור כדי להשלים את החלום שמטרתו לסייע לחיות פלסטין לשרוד, לחנך את הצעירים לזכויות בעלי חיים, ולתמוך בסטודנטים מעוטי יכולת באוניברסיטה. המטרה היא להעסיק נשים חד הוריות מאבו דיס, שיבשלו במוצרים פלסטיניים מחקלאים פלסטיניים וללא מוצרים מישראל.

> "פינת שלום קטנה" – ספר בישול טבעוני מהמטבח הערבי

מי באמת עסוק עכשיו במצבם של בעלי החיים הפלסטיניים כאשר זכויות האדם הפלסטיני נרמסות בידי הכיבוש יומיום? קבוצת הפעילות בקמפוס אוניברסיטת אל-קוד

מי באמת עסוק עכשיו במצבם של בעלי החיים הפלסטיניים כאשר זכויות האדם הפלסטיני נרמסות בידי הכיבוש יומיום? קבוצת הפעילות בקמפוס אוניברסיטת אל-קודס

מעבר לגבולות הווייז

יותר מדי דברים טובים ברעיון הזה, אמרתי לעצמי. מי באמת עסוק עכשיו במצבם של בעלי החיים הפלסטיניים כאשר זכויות האדם הפלסטיני נרמסות בידי הכיבוש יומיום?

גייסתי למשימה את שרותי וייז ויצאתי לדרך לקמפוס אוניברסיטת אל-קודס. אחרי כשעה של עליות וירידות הקול באפליקציה הצהיר בביטחון "הגעת ליעד המבוקש". ירדתי מהרכב ומצאתי את עצמי מול גדר ביטחון גבוהה במיוחד. אין פה שום אוניברסיטה!

עצרתי נער ושאלתי ״איפה האוניברסיטה?"

"העברית?"

"לא, לא העברית. אל-קודס. כתוב בווייז שהיא פה".

הוא צחק בקול רם. "כן, כן היא פה מעבר לגדר הזו, יש לך מסוק? אם תמשיכי מכאן תגיעי להתנחלות ואין כניסה משם, את חייבת לעלות דרך אבו טור, להגיע לכביש עוקף מעלה אדומים-יריחו, להיכנס לשכונת עיזרייה ומשם להסתובב לאוניברסיטה. מה את לא חייה פה?"

העמדתי פנים שהבנתי את ההנחיות שלו ויצאתי לחפש את דרכי לקפיטריה הטבעונית הראשונה בפלסטין.

בדרך לא מוכרת מצאתי גבר זקן וכחוש שנשא הרבה שקיות ונראה על סף קריסה באמצע עלייה חדה. עצרתי לידו ושאלתי איפה האוניברסיטה. "לא לא העברית", הוספתי עוד לפני שהספיק לשאול.

"מסכנה, זה רחוק, מה הביא אותך לכאן?". בלי לשים לב מצאתי את הגבר הזה ממלא את חלל הרכב שלי בריח חד, תמהיל פירות וירקות וזיעה גברית. הוא הסביר לי איפה אני ואיך הגדר השתלטה על החיים שלהם והפכה כל דבר לרחוק, ואיך התחבורה הציבורית לא מגיעה לשום מקום. לבסוף הוא ירד מהרכב וכיוון אותי לכיכר שאמורה להוביל אותי למחסום אל זעיים ומשם אני אמורה לרדת ליריחו ולמצוא דרך ימינה לאבו דיס.

נפרדתי מהווייז האנושי הריחני ונסעתי בדרך לא נודעת. ניסיתי להתקשר למארח שלי, סאמח עריקאת, אחראי הפעילות ההתנדבותית של הסטודנטים, אבל אין קליטה כמובן. שאלתי אנשים בכל מקום עד שהגעתי סוף סוף לקמפוס.

לשבור את מעגל האלימות

מר עריקאת חיכה לי בשיא המבוכה, כאילו ידע מה עבר עלי בלי שאספר לו. "אני ממש מתנצל שהסתובבת כך, אני מאד מעריך שבאת, לא ציפיתי שתגיעי בסוף!". "גם אני לא", מלמלתי. נסיעה של שעתיים במקום 50 דקות. הלכנו יחד למבנה בו אמורה להיפתח הקפיטריה, ואחרינו הגיעו הנערות מראמללה עם המדריכים שלהם מעמותת "צער בעלי החיים בפלסטין". ארבע צעירות חייכניות ויפות ושלושה מדריכים ישבו מסביב לשולחן בחורשה קטנה מול הבניין.

אחמד סאפי, האחראי מהעמותה, נתן רקע על העבודה שלהם. מצאתי את עצמי מרותקת מכמות הידע שיש לו על בעלי החיים בפלסטין. בין היתר הוא סיפר על פרויקט הצלת בעלי החיים בגן החיות בחאן יונס שלא אכלו 52 ימים במהלך המלחמה על עזה, ועל מבצע הטיפול בחיות עובדות. המתנדבים הולכים לכפרים בהם עובדים חמורים וסוסים באדמה, בהובלות ועוד, ונותנים להם חיסון וטיפול ומסבירים לבעלים איך לטפל בחיות בדרכים מודרניות לא פוגעניות.

יש להם פרויקט הסברה לילדים על חיות מחמד והטיפול בהם. "צריך לשבור את מעגל האלימות", הוא אומר. "המטרה העיקרית שלנו היא להסביר לילדים שמה שהם רואים מהכיבוש והרציחות והפלישות לכפרים ולבתי ספר שלהם איננו מציאות טבעית. האלימות הזו יוצאת בסוף על חיות חפות מפשע, הילד חושב שזה מותר כי שם המשחק זה כוח, כל אחד מכאיב לחלש ממנו, והחיות הן יעד קל לאלימות. כלבי הרחוב והחתולים הם הקורבן".

היוקרה של סיר הבשר

שאם, מתנדבת במיזם: "אנחנו מראים להם במפגשים שכולנו יצורים חיים ויש לנו רגשות, גם החיות וגם בני אדם. כמו שאנחנו מפחדים מהטנק או החייל עם הרובה גם הם מפחדים. אנחנו ביחד תחת הכיבוש ולכן צריך לעזור לכל ייצור חי".

"זה כתוב גם בקוראן", מוסיפה ג'יווא.

אני שואלת אותן אם הן טבעוניות, ״ח׳ודאריאת״ בערבית, מהמילה אח׳דר, כלומר ירוק. מילה יפה דוקא, "אוכלי ירק", בתרגום חופשי.

סיהאם: "אני טבעונית בערך, אני כמעט ולא אוכלת בשר. מאז שנכנסתי לפרויקט התחלתי לשים לב שהטעם של הבשר לא כל כך טוב לי". דאנה: "אני כן צמחונית עכשיו, לאט לאט הפסקתי לאכול כל מה שנרצח, לא יכולה יותר לאכול משהו שהיה בחיים קודם". שאם אומרת שהיא לא מטיפה לאנשים, לא כופה שום דבר על המשפחה. "באוכל הפלסטיני יש כל כך הרבה ירקות, הם אוכלים בשר ואני תבולה ומג׳דרה, הכול טעים לי".

"הנשים הפלסטיניות ממש אלופות בבישול כל מה שצומח – חוביזה, מלוחייה, בקלה, במיה, סלק, תרד, אנחנו מבשלות הכל, אז אנחנו טבעוניות מלידה, לא?", אני שואלת.

"כן", עונה ג'יווא. "האוכל הפלסטיני מלא ירק, איך אפשר לפתוח קפיטריה בלי פלאפל? יש בחומוס ובעדשים כל מה שצריך מבחינת ברזל וחלבון, למה צריך שווארמה כדי להיות שבעים ובריאים?"

"אבל בשר נחשב היום למוצר שחייבים אותו בכל חתונה או ארוחה", אני מקשה. "תראו מה אכלו אנשים ברמדאן למשל. יש סעודה בבית ערבי בלי בשר? זה בושה הרי".

סאפי: "זה נכון, כי למדנו שבשר זה יוקרה. מה אכלו אבותינו כל השבוע? צמחים וירקות ויום אחד בשר, הם לא חלמו לאכול כל יום בשר. אוכלי בשר נחשבו עשירים ולכן הבשר השתלט לנו על התפריט. תעשיית העופות והצאן והבקר מפוצצת בהורמונים, למדנו גם אותה מישראל. גדול החקלאים הפלסטינים שגידל אלפי עופות סיפר איך למד בישראל פטנטים ודרכים להחליף את תערובת הגרעינים היקרה בתערובת מלאה בשאריות עוף, מעיים, הורמונים, אנטיביוטיקה וקצת גרעינים כדי לתת לתרנגולות להשמין ומהר ככל האפשר, ולהרוויח יותר. ממתי החקלאים הפלסטינים גידלו כך עופות? זה עניין של כסף. יהודים ופלסטינים רוצים להרוויח כמה שיותר".

שהיהודים ילחמו בכיבוש

"סיפרתם קודם שחשוב לכם להדגיש שאתם חלק מתנועת החרם נגד ישראל. אתם רוצים להיות טבעונים, אין בעיה. מה קשור החרם?"

"העמותה שלנו רואה בכיבוש את האסון העיקרי של האדם והחיה הפלסטיניים כאחד", עונה המדריך. "לא יכול להיות שחברה הולנדית מספקת לצבא הישראלי כלבי מלחמה שתוקפים את הנשים והילדים הפלסטינים במחסום ובחיפושים בבתים ואנחנו נשתוק. בסיוע של תנועת החרם התארגנו כדי להילחם למען כלבים הולנדים שמשרתים בצבא הישראלי, הם כלי מלחמה וזה ניצול פושע לחיות ופגיעה בפלסטינים. הצלחנו לעצור את העסקה.

"ההתנחלויות מוקפות כלבים תוקפניים במיוחד, תיעדנו את המתנחלים מאכילים את כלבי הבר ומאמנים אותם לתקוף פלסטינים שמתקרבים. השטח הפלסטיני הפך למזבלה לחיות ישראליות לא רצויות. יש תופעה שבאים ישראלים ונוטשים את הכלבים שלהם ליד כפרים פלסטינים".

"ומה עם תרופות, חיסונים, ציוד רפואי? אני מתארת לעצמי שהכול ישראלי, אל תגיד לי שהרשות תומכת בכם?"

סאפי: "באמת יש לנו בעיות עם כמה מרכיבים שישראל לא נותנת לנו לייבא או לייצר, אנחנו יכולים לקנות ממנה בלבד, וחלק מהחומרים הכימיים אסור להכניס לפלסטין בשם המלחמה בטרור. כך ישראל שולטת בתעשייה והיא יודעת מה נכנס ולמי מגיע הכסף. חלק מהתרופות למדנו להכין בעצמנו וחלק אנחנו מייבאים את המרכיבים המותרים מאנגליה ומערבבים פה בצורה ידנית, אבל זה בהחלט בשליטת ישראל. הרשות לא תומכת בנו. אולי אחוז אחד מתקציב הרשות מיועד לחקלאות אז את יכולה לדמיין כמה מזה יגיע לבעלי החיים.

מצד שני יש לנו הרבה תמיכה, למשל משרדים, ניידות עירייה, פקחים שעוזרים לנו בלכידת החיות, הכל בלי עלות לעמותה. אפילו השטח שמיועד למיזם הקפיטריה הענק, ששווה שבעים אלף דולר בשנה, הוענק מהדיקנאט לצעירות האלו בלי תמורה. אז ההנחה שלנו היא שלכל אחד יש מה לתרום. אל תגידו לנו בני אדם קודם וחיות אחר כך. אפשר גם וגם".

"תשמע", אני אומרת לו. "אני לא מומחית גדולה בעניין, אבל נדמה לי שהרבה ישראלים טבעוניים, ופעילים למען בעלי החיים הם גם נגד הכיבוש, לא?"

"האמת שזו תופעה מוכרת בעולם, פעילים למען הסביבה, אנשי שמאל, פעילים למען זכיות אדם דומים בערכים שלהם. זה לא אומר לשתף פעולה. יש להם מספיק עבודה, ליהודים הטובים האלו, להילחם בכיבוש, ולא צריך כרגע לאחד מאבקים. אנחנו מקבלים תמיכה של יחידים ולא ארגונים, כי ארגונים יש להם אינטרסים. עם כל הכבוד לצבא הירוק בעולם, ישראל תשתמש בנו כדי להסתיר פשעי הכיבוש והמלחמה שלה בשם הטבעוניות וצער בעלי חיים, אז לא תודה".

כששם המשחק הוא פגיעה בחלש ממך, בעלי החיים הופכים לפגיעים ביותר. מבט על החומה ממרומי קמפוס אוניברסיטת אל-קודס (סמאח סלאימה)

כששם המשחק הוא פגיעה בחלש ממך, בעלי החיים הופכים לפגיעים ביותר. מבט על החומה ממרומי קמפוס אוניברסיטת אל-קודס (סמאח סלאימה)

תאנים מעבר לחומה

חזרתי לצעירות לידי. "אז מה הצעד הבא שלכן? יש לכן בית ספר עוד מעט, אתן בנות16-17 לא? מי יתחזק כאן את העסק?"

"יש פה את הסטודנטים, ואת האחראי על הפעילות החברתית של הקמפוס. מצאנו אישה שתבשל, היא אמא פעילה בארגון נשים חד הוריות כאן, וזו תהיה פרנסתה. יש לנו ספקים שיביאו את חומרי הגלם, נשאר לשפץ את המקום ונעשה אירוע פתיחה. אל תשכחי שמזון טבעוני אמור לעלות פחות, ואם כולם מתנדבים אז הרווח ילך למלגות לסטודנטים נזקקים".

"לקחתן בחשבון שאולי אולי לא תצליחו לגייס את הכסף ברשת? יש לכן תכנית חלופית?"

ג׳ווא הזדעקה "אין כזה דבר, חייבות להצליח, מה פתאום להיכשל?! אנחנו נמשיך עד שזה יקרה!"

"מה את רוצה ללמוד, חביבתי, עם האנרגיות האלו?"

"רציתי להיות עיתונאית, אבל המדריך של בפרויקט אמר שלא כדאי, יש הרבה עיתונאים בפלסטין".

החיישנים הפמיניסטיים שלי התעוררו. "יקירתי, את נותנת לגבר להגיד לך מה לעשות בחיים? אם הוא לא הצליח כעיתונאי זה לא אמור לעצור אותך!״

הצעירות צהלו משמחה, ועד לסוף הפגישה כבר היו לנו לפי התכניות עורכת דין, עיתונאית, אשת הייטק, ומתרגמת. "אינשאללה", איחלתי להן, וכמובן התנדבתי לתת הרצאות ביום האישה והיום הבינלאומי למאבק באלימות מגדרית לטובת היחידה למעורבות חברתית פה.

בסוף הפגישה עלינו יחד למקום הגבוה בקמפוס כדי לראות מלמעלה את הגדר. אמרתי לצעירות שבאתי לחפש את המג׳דרה הפלסטינית ומצאתי את הגדר הישראלית. הסטודנטים שליוו אותנו הסבירו שהצבא נכנס כל הזמן ויורה. ביום רביעי האחרון פלשו לבניין הזה, עצרו סטודנט והלכו. אז איך אפשר להתנגד לחרם? אי אפשר, עניתי.

בדרך מצאתי שני סטודנטים מנסים לקטוף תאנים מעץ בגינה היפה של הפקולטה לרפואה ליד השער. עזבתי הכל לטובת שני תאנים יפות ושמנות שקלטתי מרחוק, וצעיר נחוש אחד קטף לי אותם. תאנים זה הכי טבעו-פלסטיני שאפשר, לא?

אכלתי את שתי התאנים הטעימות עם חיוך ותודה גדולה לכל הקבוצה המדהימה הזו. נפרדתי מהצעירות החכמות האמיצות האלו ויצאתי לדרך הביתה, ולשם שינוי לא עצרתי לקנות שווארמה לילדים משום מסעדה בדרך.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+. לתמיכה כספית ביוזמת הקפיטריה הטבעונית הפלסטינית – לחצו כאן.

> גל ההריסות בגדה: 53 פלסטינים איבדו את בתיהם מתחילת החודש

טעם התאנים מעבר לחומה

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אני אישה שאוהבת אנשים וסיפורי חיים של פשוטי העם כמוני. הם יהיו גיבורי הסיפורים שאכתוב. תשמעו ממני כאן הרבה ביקורת על התנהלות המדינה וגם פתרונות יצירתיים לבעיות של כולנו.

למדתי בחיים ולא לפי סדר כרונולוגי: תפירה, קרימינולוגיה, בישול, עבודה סוציאלית, מגדר, עיצוב אופנה, חינוך וניהול, רקמה וקצת משפטים עד שנרדמתי בכיתה יותר מדי פעמים. על החיבורים בין הדברים תקראו בעתיד.

אני מודה שהתגייסתי לצבא הכי עדין וגדול בעולם, שמנסה להוביל את המהפכה הכי ארוכה והשקטה ביותר בתולדות האנושות: המהפכה הנשית. וכצעד ראשון הקמתי את עמותת נע״ם – נשים ערביות במרכז בלוד, אותה אני מנהלת כמעט בהתנדבות.

לפני ארבעים שנה נולדתי למשפחת פליטים מסג׳רה בצפון (אילנייה היום), ורוב קרוביי במחנות פליטים בכל פינה בעולם. אני חולמת על יום שיהיה בו שלום, חלקם יחזרו, נבנה בית ויהיו לנו שכנים יהודים רגועים ונריב רק על השאלה של מי הכלב (הערבי או היהודי) שעשה את צרכיו ברחוב המשותף.

עד אז אני גרה בנווה שלום – וואחת אל סלאם ומגדלת שלושה בנים יחד עם זוגי (جوزي) עומר, ואין לנו כלב.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf