מהצהרת בלפור ועד לטקס הזיכרון המשותף - תעתוע הסימטריה בשירות המפעל הציוני

כאשר ישראלים בעלי כוונות טובות מדברים על טקסים משותפים עם פלסטינים, הם מתעלמים גם מההקשר ההיסטורי שבו נולדה אשליית הסימטריה בשיח על הכיבוש וגם מההקשר הקולוניאלי שבתוכו הטקסים האלה מתקיימים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: מרסלו סבירסקי

בשנת 2014 לילך בן-דוד וחגי מטר פרסמו ב"שיחה מקומית" מאמרים בנושא טקס יום הזכרון של "תנועת לוחמים לשלום" ו"פורום משפחות שכולות". בשורות אלה אני מבקש לתרום לדיון הזה, אם כי יתכן שהכותבים שינו מאז את דעתם. אם כך, עמם הסליחה.

לשם כך אני נדרש ראשית למעט רקע היסטורי: עם הצהרת בלפור, היו אלה הבריטים אשר הפכו את הקערה על פיה ולראשונה בנובמבר 1917 חנכו שיח פוליטי שדיבר בשפה של שני צדדים שקולים בשאלת פלסטין. לפני כן, תחת שלטון עות'מני, הציונים אומנם כבר נתפשו כאיום, אבל גם הם לא ראו עצמם ככוח שקול ליליד הערבי. הצהרת בלפור הפכה לנקודת מפנה בעלת כוח טרנספורמטיבי של האירועים בפלסטין. ההצהרה אינה מדברת רק על כינונו של "בית לאומי" לעם היהודי; המסמך, בסך הכל בעל פסקה אחת מרכזית, ערוך באופן כזה שהאינטרס הציוני מוצג כמטרה ראשונית של השלטון הבריטי העתידי, בזמן שהערבים, לראשונה בהיסטוריה של הסכסוך הזה, נמחקים מהשיח על פלסטין: בהצהרה אין ערבים אלא "קהילות לא-יהודיות בפלסטין" (non-Jewish communities).

באותה שנה, הישוב היהודי מנה קרוב ל-10% מכלל האוכלוסייה בפלסטין, אבל זה לא מנע מהממשלה הבריטית להציג סיפור אחר. מקריאה בהצהרת בלפור ניתן להבין כאילו הציונים בפלסטין הם הרוב, או לפחות קהילה גדולה מספיק עד כי היא זוכה לעמוד בטבורו של המסמך, והיתר הם לא יותר מאשר קבוצות מיעוט מסביבה. ההבטחה הבריטית שבמסמך לשמור על הזכויות של "הקהילות הלא-יהודיות" בפלסטין רק מחדדת את הנקודה: זכויות אלה יושמרו, כך הובטח, כחלק מהפרויקט הכללי של תמיכה בריטית בבניית הבית הלאומי ליהודים.

חשוב לזכור שאומנם היוזמה לחיבור ההצהרה נולדה אצל הבריטים, אבל הטיוטה הראשונה נכתבה, לבקשת בלפור, על-ידי וולטר רוטשילד בכבודו ובעצמו. במחי-יד, עם הצגתו, המסמך הפך את היוצרות לגבי תפישת יחסי הכוחות הדמוגרפיים בפלסטין, התעלם מקיומם של הערבים כילידי הארץ אשר להם זכויות טבעיות, והכיר בזכויותיה של התנועה הציונית להמשיך בפרויקט הקולוניאלי שלה, למרות ובניגוד גמור למציאות שאת ניצניה ההרסניים החלו כבר הערבים, ובייחוד הפלאחים, להרגיש.

> החרדים הם קו ההגנה התקיף ביותר נגד הכוחנות הצבאית בישראל

פעילות שמתקיימת תחת הדגל של "משותף", אבל למעשה משתתפים בה רק ישראלים, או כמעט רק ישראלים. טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני (תומר ניוברג/פלאש90)

פעילות שמתקיימת תחת הדגל של "משותף", אבל למעשה משתתפים בה רק ישראלים, או כמעט רק ישראלים. טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני (תומר ניוברג/פלאש90)

חומרים קלאסיים של שמאל ציוני אשכנזי

ב-25 באפריל 1920, בועידת סן-רמו, "מדינות ההסכמה" החליטו, בין היתר, לכלול את הצהרת בלפור בכתב המנדט הבריטי על פלסטין. תכני ההצהרה הועתקו אל תוך כתב המנדט עצמו, אשר אושרר בחבר הלאומים בשנת 1922. קודם לכן, הבריטים הספיקו כבר להזמין את התנועה הציונית לשלוח נציגות לפלסטין שתתפקד כגוף מייעץ לממשלת המנדט במטרה ליישם את הצהרת בלפור, וב-1918 "ועד הצירים", בראשותו של חיים וייצמן, הגיע לארץ. במקביל, המנדט לא הכיר מעולם ב"ועד הערבי העליון". כך נולד השיח של "שני הצדדים" (parity discourse) בתוך הזירה הבינלאומית.

קללת הסימטריה-כביכול בין הצדדים מלווה אותנו מאז. היא החלה בהצגת המפעל הקולוניאלי הציוני כפרויקט לגיטימי שאין מנוס מימנו כשהישוב היהודי והתנועה הציונית העולמית יכלו רק לחלום על ניכוסה של פלסטין לעצמם; ואותה קללה תקפה גם בימינו, כשישראלים מוצאים לנכון לקדם התארגנויות על-פי המודל של "זה לצד זה" (שמכתיב התנהלות סביב מנטרות כוזבות כגון "הבנה הדדית", "הכרה וכיבוד הדדי של זכויות", "שני נרטיביים", ועוד) בזמן שהם נהנים מפירותיו של ניכוסה האלים של פלסטין אשר החל ונמשך דרך טיהורם האתני של הפלסטינים מאדמתם.

כל עת שהרקע הזה נעלם מהעשייה והשיח האקטיביסטי, אנחנו חוטאים בניסיון לנורמליזציה. כך גם אם הדבר מתרחש באופן לא-מודע, וגם אם הניסיון נובע מכוונות טובות. נכחתי פעם בטקס יום הזיכרון של "תנועת לוחמים לשלום" ו"פורום משפחות שכולות". לא זו בלבד שזו בעיקרה פעילות שמתקיימת במגרשם של הישראלים, אלא שמדובר בפעילות שמתקיימת תחת הדגל של "משותף", אבל למעשה משתתפים בה רק ישראלים (השנה אומנם הפלסטינים השותפים לא הורשו להיכנס), או כמעט רק ישראלים (כפי שהיה עד היום). פעילות כזו אינה יכולה להיחשב כפעילות משותפת. זאת ועוד, בטקס הכל מעוצב לענג עיניים ישראליות, אדייק, בעיקר אשכנזיות, חומרים קלאסיים של שמאל-ציוני.

מי מגדיר את ה'אנחנו'?

בהתייחסותו לטקס, חגי מטר הציע "להרחיב את היקף ה'אנחנו' כך שיכלול את כל מי שנהרגו במרחב הזה בדרכים שונות בשם המאבקים על עצמאות, שחרור, שליטה, גירוש, גזענות ועוד". אבל מאיפה מתחיל ה"אנחנו", כלומר, מי מגדיר את בסיסו הקהילתי של ה"אנחנו"? באיזה אופן הוא מורכב ומהם תנאיו של השיתוף הזה? בתנאים הקיימים אין "אנחנו" אלא כתרומה למאבק הפלסטיני לשחרור, ותחת התנאים שהנכבש קובע. זהו "אנחנו" אחר, שלא צומח כדי לשמר את יחסי הכוחות הקיימים אלא כדי לאתגר אותו.

לכן חגי מטר אינו צודק כשהוא מאמין ש"טקס יום הזיכרון היהודי-פלסטיני המשותף מציע את המקום הזה, הלא-שיפוטי, שמאפשר התייחדות עם הקורבנות באשר הם בני אדם ובלי קשר למעשיהם בחייהם". מטר אינו צודק פעמיים: ראשית, אין מקום שאיננו שיפוטי בסיטואציה קולוניאלית. תשאלו את הפלסטינים. שנית, דומה כי מיותר לציין שהקורבנות הם בני-אדם, אך אין אנו יכולים להתעלם מן העובדה שהפלסטינים משלמים מחיר על היותם נכבשים, בעוד שהישראלים משלמים את מחיר אדיקותם למשטר. בשום סיטואציה ותחת שום נסיבות, אין שום "ביחד" שבכוחו למחוק את המציאות הקולוניאלית.

ניתן, אומנם, לבחור בדרך אחרת. האלפים הנוכחים בטכסים הללו יכולים לנווט ולהמחיש את כוונותיהם הטובות בעוצמה רבה יותר אילו – דרך הורותם – היו מונעים מילדיהם לשרת בצבא. אילו היו שוקלים פעם שנייה אם לשלוח את ילדיהם למסעות לפולין. אילו היו מציעים לידיהם שלא לקחת חלק בפעילות הגדנ"עית בבתי הספר. ביכולתנו לתרום לסיומה של הציונות, אבל זמן לזכרון משותף יהיה, כפי שלילך בן-דויד הציעה, רק אחרי שהמשטר הציוני יחלוף מן העולם.

מרסלו סבירסקי הוא אקדמאי המתגורר באוסטרליה.

> לראשונה טקס הזיכרון המשותף בת"א התקיים ללא פלסטינים

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

כשנוקטים במדיניות של "אפלייה סטטיסטית" גם אנשים שהמדיניות לא מכוונת אליהם יתפסו לפעמים ברשת, כמו זוג ההומואים שביקשו לאכול סושי או מוקפץ במסעדת פרנג'ליקו בנצרת עלית. אילוסטרציה. (צילום: לירון אלמוג / פלאש 90)

פרנג'ליקו. סיפור על תרבות, מעמד ומגדר לא על הומופוביה

עסקים לא רוצים שגברים ערבים או מזרחים ממעמד נמוך ישבו אצלם. בגלל שאי אפשר להגיד: "ערסים החוצה", הם מוצאים דרכים מתוחכמות. במועדונים בת"א ובקיבוצים יש סלקטור. במסעדות בעולם הערבי קובעים ש"הכניסה לזוגות ומשפחות". הומופוביה זה לא

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf