למה הם עושים אירוע זיכרון למחבלים?

את השאלה הזו שואלים אינספור מגיבים לטקס יום הזיכרון המשותף. הבעיה היא שהשאלה מתעלמת מזהות המארגנים והנואמים, וגם מהאופי המדמם של הכיבוש כולו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מאז אתמול בערב (ועוד לפני כן) מותקפים מארגני טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני בהאשמות שהם עשו "אירוע זיכרון למחבלים". אנשי ימין קיצוני הגיעו למקום וירקו על בני משפחות שכולות, ובתגובות להתקפה שבו וחזרו ההכפשות.

אז צריך לעשות פה קצת סדר: קודם כל, הביקורת לא נכונה עובדתית מבחינת האירוע. ומעבר לכך, היא גם לא נכונה מהותית ופוליטית.

מארגני הטקס המשותף הם "לוחמים לשלום" ו"פורום משפחות שכולות" – שני ארגונים שבהם לוחמים לשעבר ומשפחות שכולות בהווה, ישראלים ופלסטינים, שבוחרים כולם בדרך של שותפות, אי-אלימות, התנגדות לכיבוש ולמשטר הצבאי בשטחים, ולפתרון של שלום בין העמים. בהקשר של היום הזיכרון, הם רוצים לבכות את המתים ולסלול דרך חדשה לחיים.

בני המשפחות שנאמו אתמול בטקס (הפלסטינים שבהם באמצעות וידאו, מרחוק, לאחר שמשרד הביטחון מנע מהם להכנס לתל אביב) היו רוני הירשנזון, ששכל את שני בניו בפיגוע ובהתאבדות, מיטל עופר, ששכלה את אביה בפיגוע, סיאם נווארה אבו נאדים, שבנו נורה למוות על ידי שוטר מג"ב, ומריאן סעדה, שאחותה נהרגה מירי חיילים.

> צפו: לראשונה טקס הזיכרון המשותף בת"א התקיים ללא פלסטינים

לאור ההאשמות שעפות באוויר, אולי שווה להרחיב ולהדגיש: נאדים נווארה היה נער שהשתתף בהפגנה בביתוניא, נורה בגבו מאש חיה כשלא סיכן איש, והחייל שהרג אותו עומד כיום לדין על עבירה שולית שהוא אינו צפוי לשבת עליה יום במאסר. כריסטין סעדה הייתה בת 12, וישבה בתוך המכונית של משפחתה כשחיילים ירו על הרכב והרגו אותה. בני המשפחה של נאדים וכריסטין השתתפו באירוע הזיכרון החלופי הזה, שנערך בבית ג'אלה:

בניגוד למה שמספרים לנו על "הצבא המוסרי בעולם", שלעולם לא יפגע בחפים מפשע, יש אינספור סיפורים כאלה. של פלסטינים שנורו למוות על ידי חיילים בלי הצדקה. ברחוב, בבית, במכונית, על הגג, בהפגנה לא אלימה, בשדה ליד ביתם כשהם רצים הרחק מהחיילים וחוטפים כדורים בעורף, בהפצצות שמחקו משפחות שלמות. ולמעט אלאור אזריה אחד – כמעט אף חייל אף פעם לא יושב בכלא, אף קצין שהורה על ביצוע הפעולה (או שירה בעצמו) לא מוצג כ"מחבל", והתדמית המושלמת של הצבא נשמרת איתנה בתודעה שלנו. אבל כל המקרים האלה קיימים, ולהרוגים האלה יש קרובי משפחה, וחלקם רוצים נקמה, וחלקם רוצים רק למנוע את המשך ההרג המיותר.

אלה העובדות לגבי מי שמארגנים את הטקס, ומי שמתאבלים בו, ולכן לא יכול להיות ספק בכלל שהביקורת שמוטחת במארגנים היא מופרכת. אבל זה לא סוף הסיפור.

למה? כי כן, יש גם מתים אחרים. יש פלסטינים שביצעו התקפות, שדקרו חיילים ושוטרים, שפוצצו אוטובוסים, שרצחו משפחות ועשו דברים מחרידים. וגם קרוביהם מתאבלים. וגם בני משפחתם יכולים להגיד שהם רוצים דרך אחרת. וכשמדברים על סוף לכיבוש ולאלימות מדברים גם על סוף לאלימות הזו. וכמו שאף אחד לא שואל מה עשו אותם חיילים שמתו בקרב, ואת מי הם אולי הרגו ולמה, ומה הם כחיילים של משטר כיבוש מסמלים עבור הפלסטינים, ופשוט מתאבלים עליהם – כך ביום האחד הזה, גם אין מקום לשאול את השאלה ההפוכה. זה יום שבו אפשר לבכות ביחד, לחזק את היכולת לראות אחד בשני בני אדם, ומשם לבנות את המסלול הלאה.

והמסלול הזה חוזר שוב ושוב לאותה נקודה. שכל עוד יש מליוני פלסטינים תחת שליטה ישראלית – תהיה התנגדות. וכל עוד שתהיה התנגדות – חלקה יהיה אלים. וכל עוד ישראל תרצה לדכא את ההתנגדות – היא תפעל באלימות בעצמה, ותפגע בעוד אנשים. וכולם יודעים שאין מנוס מהמעגל הזה אם לא שוברים את נקודת המוצא של הכיבוש. וזה מה שמנסים להזכיר לנו יוזמי טקס יום הזיכרון הזה. וזה מה שהיורקים והמקללים רוצים שנשכח. ואנחנו מסרבים לשכוח.

(וחוץ מזה, אם כבר מדברים על מחבלים, אני ממליץ בחום על הטור הזה של לילך בן דוד – שמסבירה למה המילה "מחבל" צריכה לעוף מהלקסיקון)

> יום העצמאות של בונקר ישראל

נשים בטקס יום הזיכרון המשותף, 2017, תל אביב (תומר ניוברג / פלאש90)

נשים בטקס יום הזיכרון המשותף, 2017, תל אביב (תומר ניוברג / פלאש90)

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"קרוב לוודאי שהשוטרים לא ירו כדור ספוג באופן מקרי לעבר הקהל, אלא כיוונו באופן ספציפי לעבר ראשו של ח״כ איימן עודה", נכתב בערר שהגיש הוועד נגד עינויים למח"ש. ח"כ עודה מייד אחרי הפציעה באום אל חיראן (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

"קרוב לוודאי שהשוטרים לא ירו כדור ספוג באופן מקרי לעבר הקהל, אלא כיוונו באופן ספציפי לעבר ראשו של ח״כ איימן עודה", נכתב בערר שהגיש הוועד נגד עינויים למח"ש. ח"כ עודה מייד אחרי הפציעה באום אל חיראן (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

"שוטרים כיוונו לראשו של איימן עודה, חקירת מח"ש היתה מחדל"

סרטונים שלא צפו בהם כראוי, שוטרים שלא נחקרו, נתונים לא תואמים. דו"ח שכתב קרימינולוג מומחה מצא ליקויים קשים בחקירת ירי כדור הספוג בח"כ איימן עודה באום אל-חיראן. הוועד נגד עינויים דורש לפתוח את החקירה מחדש. מח"ש: הערר נבחן

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf