יומני האופנוע בפלסטין: זר במולדתך

מאת |

לפעמים הנסיעה בין הגבעות והפיתולים בגדה המערבית, גם אלו שאתה מכיר עשרות שנים מאז שנולדת, מרגישה כאילו שאתה חוצה יער אסור וחשוך לעבר הוגוורטס ויש הרבה יצורים מבעיתים לפניך

אחרי שעברנו את הפיתול הראשון השתחררה ממנה נשיפה, הלשון שלי רטטה וכך גם הגה המכונית בידיי. צעקתי לחבריי שישבו איתי ברכב: אני חולם על הפיתולים הספירליים האלה כבר עשרים שנה. העלייה הזאת לא עזבה את זכרוני ליום אחד. אני זוכר כל סיבוב בה, הם ארבעה, אתם מוזמנים לספור. ההרים הגבוהים ששומרים על השדה הירוק הם עשרה, אתם מוזמנים לספור אותם, והאוויר הנקי הזה, אני מכיר אותו. אני נושם ריח שליווה אותי כל החיים. המקום הזה הוא מקומי. (*)

פיתולי א-לובן (בסאם אלמוהור)

פיתולי א-לובן (בסאם אלמוהור)

אמיל חביבי כתב את השורות האלו על פיתולי א-לובן שבין רמאללה לשכם לפני 48 שנה, אחרי שישראל כבשה את הגדה המערבית. 48 שנים מאוחר יותר, אני מרגיש את מה שהרגיש הסופר הדגול. אני מרגיש קרבה אך גם זרות בזמן שאני עובר בפיתולי א-לובן הירוקים ובהרים שפוקחים עין על השדה הירוק שמתחת להם.

הדרך הזאת, שהייתה במשך מאות שנים דרך ראשית שחיברה בין ירושלים לשכם, הפכה זרה עבורנו ואנחנו הפכנו לאורחים בה אחרי שהמדינה הכובשת בנתה דרך עוקפת ומהירה העוקפת את הדרך היפה הזאת.

תמיד יש מי שצופה בך

זהו צחוק הגורל, איך שאתה נהיה זר במולדת שלך תוך זמן כל כך קצר, תוך פחות מחצי תקופת חיים. הדרך הזאת הייתה עד לפני 20 שנה דרך ראשית שעברו בה כל אמצעי התחבורה. אני חולם לעלות על אוטובוס ולנסוע בין הגבעות והפיתולים האלה. אני חוזר 35 שנים אחורה כשיצאתי בפעם הראשונה מהכפר הקטן שלי באזור ג'נין. אני זוכר את החזרה שלי מירושלים עם "אוטובוסי תמימי" תוך כדי שאני מסתכל, כולי מוקסם, על הנוף המרהיב שמתפתל ממעלה הגבעות ועד השדה למטה. זה היה בשנת 1982 כשביקרתי בירושלים לבד בפעם הראשונה. הייתי ילד אז והחלטתי לבקר בירושלים וככה הכרתי את הדרך שהובילה אותי לשם. נדהמתי כשאוטובוס טיפס והשתנק ופלט עשן שחור במעלה הגבעה. זאת הייתה הפעם הראשונה שעליתי לכזה גובה.

> בעיר הפלסטינית היהודית היחידה כולם מדברים עברית

פיתולי א-לובן (צילום מסך google earth)

פיתולי א-לובן (צילום מסך google earth)

מדי פעם, כשאני עובר באזור הזה, אני סוטה מהדרך כדי לחזור אחורה לזמן שעבר ולא ישוב עוד. אני חוזר למקום שהיה קסום בילדותי, אפילו אם זה לדקות הספורות שלוקח לעלות או לרדת את הדרך הזאת.

גם הפעם החברים שלי ואני החלטנו לעבור דרך הפיתולים הקסומים האלה. זאת הייתה הרגשה עילאית, הרגשה של חופש שנותן לך האופנוע ומתגלמת בדרך היפהפיה הזאת, עם העלייה החדה למעלה. אבל אי אפשר להתענג יותר מדי זמן על הדרך הזאת מאחר והיא לא ארוכה, רק 3000 מטר. ותמיד יש את מי שצופה בך, מפחד ומקנא, צופה ועוקב. הדרך הזאת איבדה את השמחה ואת האטרקטיביות שהגדירו אותה במשך השנים. עכשיו ההרגשה היא כאילו שאתה חוצה יער אסור וחשוך לעבר הוגוורטס ויש הרבה יצורים מבעיתים לפניך: אקרומטולה, וחבורת קנטאורים מפחידה, וחד קרן ולהקות הזאבים בעלי שלושה ראשים וענקים ועוד רבים אחרים.

אנחנו נוסעים והשומר של ההתנחלות שבמעלה ההר עוקב אחרינו. כבר בפיתול הראשון נגמר התענוג והמתח חוזר. מה לעשות? להמשיך לעקוב במראה אחרי תנועות הרכב מאחוריי ולצפות בהבעות פניו של הנהג? על מה הוא חושב? הוא עוקף אותנו אחרי אמצע הסיבוב השני, המתח קצת מתפוגג.

אני לוקח כמה נשימות אחרי שעצרתי את נשימתי בזמן שהוא נסע אחרי, חושב לעצמי שהוא בטח עקף אותנו כי הוא הבין שאנחנו עוברים פה רק בשביל ליהנות מהדרך הזאת כל עוד אנחנו חיים. אנחנו ממשיכים על האופנועים לעבר מה שנשאר מהסיבוב השלישי הקצר, אפילו חוזרים להינות קצת, אבל כנראה שהשומר לא חשב בדיוק את מה שדמיינתי כי כשאנחנו מתקרבים להתנחלות, ליד הסיבוב הרביעי, הוא מחכה לנו, יושב בתוך הכלוב שלו, מלווה אותנו במבטו בעיניים זהירות וחשדניות, "מה עושים כאן הזרים האויבים האלה?" אני מבין שהוא חושב לעצמו.

> כולם מדברים על אלאור אזריה, אף אחד לא מדבר על עבד אל-פתאח אל-שריף

(*) אמיל חביבי מתוך, "לבסוף.. פרח השקד", "שישיית ששת הימים". הוצאת הגליל, ארגון שחרור פלסטין, מנהלת התרבות והפרסום, מהדורה שלישית, 1984.

הפוסט פורסם במקור בערבית בבלוג של בסאם אלמוהור, ותורגם על ידי דימה דראוושה.

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

כבדואי בשורשיי אני נווד תמידי, מדריך טיולים מזדמן וצלם, תושב רמאללה. יופיו של הטבע מחזק את התלהבותי העמוקה מטיולים והליכות. בטבעי אני בוהמייני. בבלוג הזה אהגג על הליכותיי בפלסטין, על כל תפארתה, מורכבויותיה וקשייה. יש בי תשוקה חזקה לצילום, לדיוקנאות ולהבעות המגוונות המופיעות על פניהם של האנשים שאני פוגש בדרכי.

הבלוג מתפרסם במקביל בערבית כאן.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf