יומני האופנוע בפלסטין: "למה אתה עוקב אחרי"?

מאת |

האופנוע השחור, הקסדה והבגדים הכהים שלי מושכים פעמים רבות מעקב צמוד. פעם אלו תושביו של כפר שברחובותיו אני חולף, ובפעם אחרת זהו ג'יפ צבאי שמגיח מאחורי

7 ביולי 2016

באל-מזרעה א-שרקייה הרחובות רחבים. בשביל להסתובב בכפר השקט הזה אני בוחר חופשות וחגים כדי שהרחובות יהיו ריקים, ויהיו שלי. אני נוסע לאט, מסתכל על הבתים הגדולים והוילות הגבוהות והיקרות והגינות המוריקות מול הוילות. אני לא לבד, אני מסתכל במראה האחורית הקטנה שלי ורואה רכב נוסע אחריי, רכב בצבע ארגמן מבריק שחלונותיו כהים והוא בעל לוחית זיהוי של מערכת הביטחון. אני מסתובב ברחוב הראשי ומשם לרחובות פחות ראשיים והאוטו עדיין נוסע אחריי. אני נוסע לאט, פונה ימינה ואז פונה שמאלה בסמטאות הקטנות של הכפר, אני אומר שלום לכמה ילדים שיושבים בפתח ביתם ומשם חוזר לרחוב הראשי.

אני עוצר מול חנות גדולה במרכז הכפר ומוריד את הקסדה. הרכב בצבע הארגמן המבריק נעצר עשרה מטר מאחוריי ויוצא ממנו גבר שעדיין לבוש בפיג'מה, בעל עור כהה, ראש מגולח, גבוה. הוא חצה את הכביש לאט לעבר החנות. "למה אתה עוקב אחריי?" שאלתי אותי, "אופנוע שחור ומוזר נוסע במרכז הכפר ומסתובב בסמטאות שלו. בעל האופנוע לבוש קסדה ומשקפיים גדולים, כפפות שחורות ומעיל ומכנסיים שחורים ונעליים שחורות. אי אפשר לראות ממך כלום ואתה מצפה שלא אעקוב אחריך?" הוא ענה בתסכול.

כן, זה מצבנו היום. זה מה שעשו לנו הכיבוש ארוך השנים והמתנחלים. הם גרמו לנו לחשוד בכל אדם זר שאנחנו לא מכירים. בפעם הבאה אני אלבש בגדים בהירים ואני אוריד את הקסדה השחורה שלי כל פעם שאני עובר בכפר, ואני אגיד שלום לכל מי שאני עובר לידו ברחוב, ואם יעקוב אחריי איש ביטחון אני אעצור אותו ואציג את עצמי.

> יומני האופנוע: אלף לילה ולילה בפלסטין

(צילום: חיה ריזק)

(צילום: חיה ריזק)

6 ביולי 2016

בקצה המזרחי של גבעות מרכז הגדה המערבית, בגובה 1200 מטר מנהר הירדן, נמצא כפר רמון עם הווילות בעלות הרעפים האדומים והמבנים הארכיטקטונים הכאוטיים, שלא מבטאים ארכיטקטורה ערבית אותנטית אלא לקוחים מכמה סגנונות: גגות הרעפים המערביים, הגגות הסיניים בעלי הקשתות ההפוכות שמגרשות שדים מהמזרח, הקשתות בחלונות והדלתות של הסגנון הערבי, ועמודים קורנתים יוונים. המהנדס ופא מרעי קורא למבנים בכפרים מודרניים "מבני חיקוי" (mimic architecture) – מבנים שלא מבוססים על תרבות או שיטה ארכיטקטונית מסוימת, והם בנויים לפי טעמו של הבנאי או המסגר או בעל הארמון.

אני עוצר את האופנוע ויורד כדי לצלם כמה תמונות של הכפר היפה הזה שחסר בו קצת ירוק וקצת מעיינות או אגם קטן כדי להפוך לעוד כפר שוויצרי בצפון הרי האלפים. מכונית קטנה עוצרת לידי ובתוכה נוהג בחור בתחילת שנות העשרים שלו, בעל תספורת מודרנית מרוחה בג'ל מבריק וזקן מוקפד. "אתה צריך עזרה?" הוא שואל אותי. הסתכלתי עליו כשהייתי עדיין עם הקסדה, התקרבתי לרכב והושטתי את ידי ללחוץ את ידו "כול עאם ואנת בח'יר (חג שמח). הכפר שלכם מאוד יפה". "אני לא חושב", הוא ענה בכאב. "חכה רגע, אני רוצה להוריד את הקסדה", אמרתי לו. הורדתי את הקסדה ותוך רגע הבחור לחץ על דוושת הגז ועף כמו קליע ונעלם מאחורי הפנייה כאילו הוא בורח מהשטן עצמו. אלוהים, מה עשיתי?

> יומני האופנוע: פחד, כתמי צבע והכנסת אורחים בגדה המערבית

(צילום: בסאם אלמוהור)

(צילום: בסאם אלמוהור)

8 באפריל 2014

כביש אלון 458 חוצה מרחבים גדולים במזרח הגדה מצפון לדרום, ממטולה לבקעת הירדן. הוא עובר בנופים מרהיבים של הרים, ואדיות ושדות. בנסיעה בכביש רואים סוגים שונים של עצים, של אקלים וחיות בר, ובו נעים בחופשיות חזירי בר גדולים ושחורים ואיילים וישנם גם מאהלים של בדואים. הדרך מתפתלת פיתולים צרים ומסוכנים מדי פעם ויש בה ירידות חדות. אי אפשר לנסוע שם מהר בכלל. זה הכביש האידיאלי לנסיעה באופנוע תוך כדי צפייה בנוף מסביב.

מאחורינו יש רכב ירוק בעל לוחית זיהוי צהובה שנוסע מאחורינו כבר חצי שעה כאילו הוא חלק מהלהקה, כאילו הוא רכב העזרה שלנו. במרחב קצת ישר בכביש הרכב עוצר, הנהג מדבר בטלפון שלו כל הזמן ואז הוא ממהר לעקוף אותנו. בפנייה הבאה מופיע רכב משטרה ישראלי ענק מאחורינו ונוסע מאחורינו עשר דקות באיטיות ואז הוא עוקף אותנו. העניין לא נגמר ואחרי כמה רגעים מגיח ג'יפ צבאי נוהם ונוסע מאחורינו גם כן. מה קורה כאן? מדובר רק בשלושה אופנועים קטנים בעלי לוחיות רישוי מקומיות שנוהגים אותם שלושה גברים מבוגרים שנוסעים בשלום בכבישי ארצם. האם חצינו את הגבולות הבינלאומיים?

הפוסט פורסם במקור בערבית בבלוג של בסאם אלמוהור, ותורגם על ידי דימה דראוושה.

> לך תוכיח שהפייסבוק שלך נפרץ: דיון במשפט המשוררת המואשמת בהסתה

(צילום: בסאם אלמוהור)

(צילום: בסאם אלמוהור)

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

כבדואי בשורשיי אני נווד תמידי, מדריך טיולים מזדמן וצלם, תושב רמאללה. יופיו של הטבע מחזק את התלהבותי העמוקה מטיולים והליכות. בטבעי אני בוהמייני. בבלוג הזה אהגג על הליכותיי בפלסטין, על כל תפארתה, מורכבויותיה וקשייה. יש בי תשוקה חזקה לצילום, לדיוקנאות ולהבעות המגוונות המופיעות על פניהם של האנשים שאני פוגש בדרכי.

הבלוג מתפרסם במקביל בערבית כאן.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf