יומני לורד בישראל-פלסטין, פרק חמישה עשר: מועדון האהבה

פרק אחרון, ובו אנחנו עושים מוזיקה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

"יובל, מה מגבלת הזמן שלך?" שאל חאדר בצ'אט.

הייתה בהחלט מגבלת זמן. שרשרת הסיורים המודרכים של האביב עמדה להתחיל בתוך שבועיים. מרגע שזה יקרה, לא יהיה לי עוד זמן. "למה?"

"כי ראשה חוזרת רק ב-23 במרץ, והיא מאוד רוצה להשתתף".

"איפה היא עכשיו?"

"באמריקה, מתיידדת עם הדוד סם".

"אוקיי", כתבתי, "אדבר עם ירון. הדדליין שלנו הוא השביעי, אבל אני חושב שנמתח את זה בשבילה. שמע", הוספתי, "אני ממש ממש ממש נרגש שיצרתי קשר איתה ושהיא בעניין. היא אמנית אדירה".

> יומני לורד בישראל-פלסטין: כל פרקי הסדרה

ירון הסכים להמתין, הוא כל כך נינוח. רותי ואני טיילנו לביתו באותו יום רביעי לסשן של שירה. היא הופיעה עם בעלה אלון ואקורדיונו. יחדיו הם מהווים את צמד היידיש "הטעכניקליטיז". כששניהם נכנסו, הבנתי שלא ראיתי את שירה מאז תחילת הפרוייקט, לפני למעלה משלושה חודשים, ומי יודע כמה זמן לפני כן. היא עבדה כל אותה העת על אינספור יצירותיה.

"ממש התאהבתי בשיר הזה", אמרה הלורד-סקפטית לשעבר. היה נחמד לשמוע את זה. היא אפילו כינתה את Team "השיר שכולנו אוהבים". "זה בעצם שיר אייטיז", אמרה, "לכן כולנו אוהבים אותו".

מסתבר שטעתה. לא כולם בחדר אהבו את Team, משום שלא כולם הכירו אותו. ירון סירב בעקשנות להאזין להקלטות המקוריות שיצרו לורד וג'ואל ליטל, מחשש שיתפתה לחקות אותן. עלה בדעתי שהמפגש הראשון שלו עם Team יהיה ביידיש, לשונה הדועכת של יהדות אירופה, שפתם של סבי וסבתי ושל בני משפחותיהם שהומתו בגז, יידיש, הניב הגרמני הסמיך והמתוק ממנו נאפו מעשיות עם ויצירות מופת מודרניות, שפתם של ילדי מאה שערים, שכאילו גדלים בעידן אחר. Team, מאת לורד, ביידיש. זה היה די מצוין.

הערב הבא היה מצוין אף יותר. דיאנה גרן, זמרת הסופרן הרוסיה, הגיעה להקליט את "Yellow Flicker Beat". אני אוהב כל דבר רוסי שאינו פולטיקאי. ישראלים יוצאי חבר המדינות תמיד היו תת-הקבוצה המקומית אליה נקשרתי באופן מיידי במיוחד. לאורך השנים הקרינו לי חברי הפוסט-סובייטיים את "קיפוד בערפל", האכילו אותי שובה והשאילו לי את "מוסקבה-פטושקי". הם הפכו אותי לרוסופיל של ממש. הדבר הדומה ביותר לטירוף לורד אותו חוויתי בשנים האחרונות היה התאהבות מוחלטת בצ'ייקובסקי.

דיאנה הגיעה עם בעיה נהדרת, שאומרת משהו על הטמפרמנט הרוסי. שורת המפתח של השיר "ניצוץ כתום אדום צהוב / שמצית את פתיל לבי", היתה יפה מדי בעיניה. היא חשה שלמילה "אוגניה" ("אש", אותה בחר ולאדי במקום "ניצוץ"), מגיע יותר מרחב ושאלה אם נוכל למתוח את השורה כדי להדגיש אותה. העדפתי להשאר נאמן למקור והבטחתי לה שהלהט הפנימי שבה יעביר את כל היופי היטב.

אני זכיתי לנגן בגיטרה. לא סיפרתי כאן הרבה על ההיבט המוזיקלי של העבודה עם ירון, אבל יש באיש משהו ממיסטר מיאגי. הוא זורק מנדולינה בידך וגורם לך לנגן בה. הוא משליך מילה כמו "פרמאטה" ומחייב אותך לפצח את מובנה. אני כל כך הרבה יותר מוזיקאי היום משהייתי כשאכלנו יחדיו מלאווח בנובמבר.

גדר אחרונה

אחרי שכיבינו את המיקרופונים, הסיע ירון את דיאנה ואותי למרכז העיר. נרדמתי מבסוט והתעוררתי נרגש. השלמתי את הפער שנפער בכתיבה ובאיור, ואז טיילתי לי לחוף הים.

חלק מהחול נחפר במסגרת עבודות שיפוץ הטיילת. קטע החוף החפור היה מגודר. הנה ניצבה בפני הגדר המערבית ביותר בארץ מלאה גדרות, חומות וגבולות בלתי נראים. חלקם מפרידים בין מרחבים פיזיים, אחרים – בין אנשים. חלקם נכפים עלינו, אחרים אנחנו מאמצים, על חלקם ניתן לטפס, את חלקם ניתן לעקוף ואחרים הם בלתי חדירים, אבל אין לדעת זאת עד שמנסים, נכון?

מעבר למחסום הזה היו מטרים אחרונים של ארץ הקודש, מעבר להם ים עצום ומעבר לו – ראשה, מתיידדת עם הדוד סם. יהיה זה כבוד להמתין לה, למרות שלא צפיתי המתנה. בסופו של דבר, שום דבר לא התרחש כמו שצפיתי. שתי בחורות מזרחיות תרמו לפרוייקט את השיר הכי אירופאי שלו. השיר הפלסטיני ברוחו הפך לבלאדה רוסית, והשיר הערבי הוא בסופו של דבר זמזום סטלנים נינוח.

אם למדתי משהו על ארצי במסע הזה, זוהי העובדה שהיא לעולם אינה מה שאנחנו חושבים שראוי שתהיה. אנחנו רוצים שהיא תהיה ישראל, אבל היא לא בדיוק ישראל, או לא רק ישראל. אנחנו רוצים שהיא תהיה פלסטין, אבל היא גם לא רק זה. אנשים מגיעים לכאן עם אלוה מסויים בראש ונותרים הממומים ממספר בתי הפולחן המוקדשים לאמונות אחרות, או מוצאים את עצמם בטעות במועדון סאדו, או מקווים לרבוץ בחוף ונלכדים בשלג.

כשאנחנו מבינים שדברים אינם כפי שציפינו שיהיו, אנחנו באים אל החוף ומביטים הלאה, אל עולם, לעיתים קרובות מערבה, בתקווה לבשורות טובות שיחוללו שינוי. זוהי העמדה הטבעית שלנו, ומקום טוב לסיים בו את הסיפור הזה. אבל אני לא יכול לסיים אותו מבלי להביט מזרחה (אף שזה כמעט אותו מרחק כשמביטים דרום מערבה, בקשת רחבה), ולחלוק מספר מילים.

הד

אלה היקרה,

ישראלים אינם ידועים בנימוסיהם. אנחנו בעצמנו מתלוצצים על חוסר השימוש שלנו במילים "תודה", "בבקשה" ו-"סליחה".

אפילו עכשיו לא אשתמש בשלושתן. אין שום דבר שאוכל לבקש ממך, ולכן "בבקשה" תשאר מחוץ לעניין. "סליחה", לעומת זאת, כנראה מגיע לך לשמוע. אנשים ברחבי העולם מנופפים בשמך למטרותיהם השונות והמוזרות. זה חלק מהכוכבות, אבל בוודאי לא תמיד נעים. אם גרמתי לך אי נוחות, אני מתנצל.

ועכשיו ל-"תודה". האמנות במיטבה עושה אותנו מודעים למה שכבר היה שם. זאת שלך עשתה אותי מודע לחוויית הדור שלך, לארצך ולהרבה דברים שקשה יותר לבטאם, ושקשורים בחרוז, במקצב ובריקוד.

כשזקרתי ראש לתוך עולם ההערצה העכשווי, נעשיתי מודע גם לרכילות ולהבל. מצאתי כתיבה מצויינת על יצירתך, אבל גם המון עיסוק בחזות ובטריוויה. יוצא שניסיתי לאזן את זה במשהו שיש בו תוכן. ארצי מלאה בתוכן, היה עלי רק לכוון את הרמקול לעבר גבעותיה וללחוץ "פליי".

הגבעות השיבו הד. נעשיתי מודע יותר גם למה שהיה כאן מראש. לא ניתן להשאר ממוקדים במציאותה של הארץ הזאת וללחום את המלחמות הטובות (בניגוד לאלה העקובות מדם) ללא אמנות טובה ואותנטית. כזו היא האמנות שלך ושל שותפייך ליצירה. היא סייעה לי ולחברי לראות את הכל באור חדש, וריעננה אותנו לקראת מה שעוד בדרך. תודה, היינו זקוקים לזה.

בברכה,

יובל

img_img_3671

תודה רבה מגיעה גם לשלושת עורכי הסדרה הזאת במהדורתה העברית: יעל מרום, אורלי נוי וחגי מטר, ולכל מי שסייע לאורך הדרך, בין אם בנגינה בצ'לו או בהמלצה על תאמר. תודה רבה לכן, קוראות וקוראים יקרים, שהצטרפתן אלינו למסע הזה. השירים ממוקססים על ידי ירון בעוד שורות אלה נכתבות. אוסיף אותם כאן אחד אחד ברגע שיעלו, החל מרויאלז בצרפתית. האזנה נעימה, שתפו את דף הפרוייקט אם נאה הוא בעיניכם, ומי יתן וימשלו השלום והמוזיקה בכל אשר תלכו.

דף הפרויקט של יומני לורד בפייסבוק (אנגלית)

"Royals"" בצרפתית, בביצוע האחיות ג'משיד

" Yellow Flicker Beat" ברוסית, בביצוע דיאנה גרן

"Buzzcut Season" בעברית, בביצוע יובל בן עמי

"Team" ביידיש, בביצוע הטעכניקאליטיז

"Biting Down" בערבית, בביצוע רשא נחאס

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

ההיסטוריה הסודית של המאבק הפמיניסטי נגד הכיבוש

למה נשים לא כותבות ביוגרפיה? איך זה להיות "אויבת העם"? האם לאמהות יש תפקיד במאבק? בעקבות "נאילה והאינתיפאדה", יולי נובק יצאה לדבר עם זהבה גלאון, עו"ד לאה צמל והעיתונאית ענת סרגוסטי, מהנשים שעומדות עשרות שנים בחזית המאבק בכיבוש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf