מה שיהודים לא מבינים על יחסי כוח בינם לבין פלסטינים

אם כל הערבים שאתם מכירים מסכימים עם מה שאתם אומרים, מותחים ביקורת על ערבים אחרים ורוצים רק "שיהיה שקט", כדאי שתשאלו את עצמכם מה זה אומר עליכם

מאת:
השאירו תגובה
א א א

המשפט "אני מכיר לא מעט ערבים שלא מסכימים איתך", הוא משפט ששמעתי לא מעט בחיי. ואני ממש לא היחיד. הרבה פלסטינים המשמיעים את דעתם בגלוי, ללא חשש, ומעלים טיעונים פוליטיים שלא בדיוק עושים ליהודים נעים באוזן, שומעים אותו כתגובה.

נתחיל בכך שבמשפט בתחילת הפסקה הקודמת אכן יש משהו נכון. החברה הפלסטינית, בשונה מאיך שישראלים רבים תופסים או רוצים לראות אותה, היא לא חברה הומוגנית. להיפך; החברה הפלסטינית היא חברה מורכבת, מסובכת, עם מגוון דעות ואידיאולוגיות מנוגדות. זהו אך טבעי שלא נסכים אחד עם השני.

אלא שברגע שיהודים שלא ממש מעורים בנבכי החברה הערבית אומרים משפט כזה, קשה שלא לחוש במעט זלזול וגזענות. למה? כי בדרך כלל אותו ערבי "שלא חושב כמוני" הוא המוסכניק או מוכר הפיתות השכונתי. במלים אחרות, קיימים בינו לבין הלקוח היהודי שלו יחסי כוח ותלות כלכלית ההכרחיים לקיומו של הראשון.

וכאן צריך לשאול את אותם ישראלים שמביאים את "דעתו" של הפלסטיני התורן כסוג של הוכחה ניצחת כנגד כל טיעון המערער על הנרטיב הציוני שפלסטיני מעז להשמיע: למה אתם לא מכירים ערבים שדווקא כן חושבים כמוני, ומביאים לי ערבי התלוי בכם כדי להפריך את דעתי?

> אל תחששו לומר: מאסנו ביחסי הכוח המעוותים בישראל

הנה ערבים ביפו שלא חושבים כמו רוב הישראלים, ואותם לא מראיינים (אקטיבסטילס)

מהו פלורליזם אמיתי

הדוגמה הטובה ביותר לכך היא בזמן מתיחות בין ערבים ויהודים, אז מגיעה הריצה המביכה של עיתונאים ישראלים לראיין בעלי עסקים ערבים, על-פי רוב ביפו. הם תוקעים מצלמות בפניהם של העובדים במסעדות הריקות, ומבקשים מהם להתיחס לאירועי השעה. נכון, מדובר גם בעצלנות עיתונאית שקופה (יפו היא במרחק יריקה מהאולפנים בתל אביב) והזדמנות מצויינת לאכול חומוס לאחר הצילומים מבלי לחכות בתור, אבל מדוע רק מעטים מדי מקרב העיתונאים הישראלים עושים את עבודתם ומראיינים מומחים או קולות אחרים המייצגים את האוכלוסיה הפלסטינית בזמן מתיחות, כאלה שלא חוששים לפגיעה במקום פרנסתם?

כי ברור למראיינים איזה תשובות הם יקבלו מבעל העסק הערבי התלוי ביהודים: בדרך כלל, אלו יהיו תשובות מפויסות, והן לא יערערו על ההגמוניה הציונית השלטת. כפועל יוצא, הן גם משרתות מטרה אחרת: יותר ויותר ראיונות מפויסים (ואם התמזל מזלו של העיתונאי אפילו ממש חנפניים או ציוניים לגמרי) של ערבים ידגימו לערבים אחרים וליהודים הצופים בבית כיצד על הערבי לענות כששואלים אותו שאלות נפיצות על פוליטיקה. תהיה לא מזיק ותגנה ערבים אחרים, ואז אולי תצליח להתפרנס כאן. זאת העמדה שהעיתונאים היהודים שומעים תדיר גם מפי העמיתים הערבים הבודדים שלהם שהצליחו לעשות לעצמם מקום בתקשורת הישראלית: מפויסים, חנפניים לא פעם, והעיקר – לא מעיזים להרגיז.

בניגוד למה שחושבים, ויכוחים אמיתיים ולא מזויפים בין ערבים ליהודים הם לא תופעה שכיחה בחברה הישראלית, או לפחות הם לא שכיחים כפי שהם אמורים להיות בחברה בריאה. ערבים רבים מדי מעדיפים לשתוק או להבליג אל מול התבטאויות גזעניות של ישראלים מחשש להיפגע בעצמם, ובמקרים רבים גם מתוך יאוש. ערבים רבים גם חושבים לעצמם "מה הטעם", ופשוט ממשיכים הלאה. חלק גדול מהישראלים רואה בשתיקה סימן להסכמה, והדבר מהווה מבחינתם אור ירוק ואשרור לדבריהם הגזעניים, תוך התעלמות טוטאלית ממבני הכוח הקיימים בדמוקרטיה היחידה על הפלנטה.

חמורה מהשתיקה היא ההסכמה עם דבריו של הגזען, שלפעמים היא בכלל הסכמה מזויפת. הרי בעל החומוסיה, הפנצ'ריה או עובד ההיי טק הפלסטיני, מחשש לפגיעה בפרנסתו, עלול לעתים להראות נטייה להסכים עם לקוחו, עמיתו או מנהלו היהודי. הרי בכל מקרה, גם אם מדובר בעמית לעבודה המשמיע דברים פוליטיים פוגעניים, נציג המיעוט הערבי במקום העבודה יחשוב כמה פעמים לפני שיפתח את הפה בתגובה. הוא יודע שאם ירחיק לכת ויעז לסתור את דברי היהודי או, רחמנא ליצלן, ממש להתוכח איתו, הוא עלול לסבול מהתנכלות במקום פרנסתו. אחרי הכל, אנחנו חיים במדינה שבה עצם היכולת של עובד ערבי לדבר בשפתו במקום העבודה היהודי נמצאת תחת מתקפה.

"אני מכיר/ה ערבים שלא מסכימים איתך", הוא משפט לגיטימי כשלעצמו. מתי הוא לא לגיטימי? כשאתם לא מכירים ערבים שדווקא לא מסכימים אתכם. יש לנו חדשות בשבילכם: בדרך כלל, יש יותר ערבים כאלה. הם פשוט מפחדים להגיד לכם את זה. ולא, זה לא פלורליסטי להביא כעדות תומכת את דעתו של אדם התלוי בכם ביחסי כוח מעוותים לשם פרנסתו. המעשה הפלורליסטי הוא דווקא לחפש לשמוע ערבים שלא אומרים לכם את מה שישקיט לכם את המצפון.

> ארגוני זכויות אדם: ישראל עצרה 1,319 פלסטינים בינואר ופברואר השנה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
שותפות היא צו השעה. זה מה שהבוחרים הערבים רוצים". עיסאווי פריג' ומוסי רז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

שותפות היא צו השעה. זה מה שהבוחרים הערבים רוצים". עיסאווי פריג' ומוסי רז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

"זה רק עניין של זמן, למרצ יהיה יו"ר משותף, יהודי-ערבי"

הבוחרים הערבים מוכנים לקבל את הציונות של מרצ, לשמאל היהודי המאבק נגד הדרת האזרחים הערבים ונגד הכיבוש חשוב יותר מכפייה דתית, ומרצ יכולה להיות החוט "שמחבר בין אחמד למשה". ראיון עם עיסאווי פריג' ומוסי רז שמאמינים שהתוו דרך חדשה למרצ ולשמאל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf