ללמוד לקיים יחסי מין בהקשבה

הפיכת השיח הציבורי ביחס לאלימות מינית למשפטי גורמת לנו לפספס שאלות חשובות, כמו למשל: איך לחנך את הילדים שלנו לקיים אינטראקציה מינית טובה, והאם עונש מאסר מהווה פתרון מספק?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: שרון מייבסקי

שאלת ההסכמה סביב יחסי מין היא שאלה משפטית בעיקרה. השיחה הציבורית אודות מגוון נושאים, ורואים זאת באופן בולט ביחס לאלימות מינית, הפכה לשיחה משפטית. לכן גם המושגים שלנו אודות אינטראקציה בין גברים לנשים הפכו לג'אגלינג של מושגים מתחום החוק והסדר. אבל השיחה הזה מוגבלת, משום שמערכת המשפט לא באמת מסוגלת לתת את הסעד שהיתה רוצה לתת. המושג "משפט צדק" חשוב נורא, אבל בסופו של דבר הוא מוגבל כמו שהמערכת מוגבלת – בכוח אדם, בכסף, בזמן וכו'. זהו המצב, ונפגעות ונפגעים כבר יודעים כי פניה להליך משפטי לא אומרת כי מי שפגע בהם או בהן יתן את הדין.

השפה והמושגים המשפטיים גורמים לנו לפספס שאלה חשובה: כיצד אחנך את הילדות והילדים שלי לדבר הפשוט הזה לכאורה – אינטראקציה טובה בין גבר לאשה בהקשר אינטימי, בהקשר של יחסי מין. האם לחנך אותם להסכמה? זה חלקי מאוד בעיני. אני רוצה לחנך אותם לשמחה, לעניין, לסימנים שמעידים על ריקוד משותף, רצון חופשי. אני לא רוצה שהם יחכו ל"אי הסכמה".

אני רוצה שהם ילמדו מתוך רגישות עם עצמם ועם הזולת איך הגוף שממול מגיב, איך הנפש נענית, עוד לפני שיש מילים ברורות לנסח כמו "די", "לא", "אני לא מעוניינת", גם אם לוקח כמה שניות בין זה לזה ובעיקר אם המילים הללו בסופו של דבר לא מצליחות לצאת מן הפה. אני רוצה שהם ידעו שצריך להיות בסיס של רגישות והקשבה איתו מתחילות. ואם התעלמנו ממנו, במכוון, ואם התעלמתי מכך שמי שנמצאת מולי הודפת אותי, דוחה אותי מעליה, מנסה להתחמק, מסבה פניה שוב ושוב, אז משם כבר צריך לקחת אחריות על האטימות, ההתעלמות שמביאה לאלימות, לשליטה על בן אדם אחר וחילול הריבונות שלו או שלה.

> כשהמדינה בוחרת בצד של עברייני המין, הגיע הזמן לחדול מהפגנות מנומסות

האם מספיק לחנך למין בהסכמה? להקשבה לאמירת "לא"? (אילוסטרציה: Vincent Diamante, פליקר CC BY-SA 2.0)

האם מספיק לחנך למין בהסכמה? להקשבה לאמירת "לא"? (אילוסטרציה: Vincent Diamante, פליקר CC BY-SA 2.0)

הקשבה בעיני היא לא רק לגבי הסקס עצמו אלא גם לגבי העמדה מתוכה יוצאים הגבר והאשה למפגש ביניהם. ברמה הכי בסיסית, להתייחס לשאלה – האם זה "בסדר"?! ובכוונה אני לא משתמשת פה בשפה משפטית אלא במה שנראה לי בסיסי בין בני אדם. האם זה בסדר לשכב עם פקודה שלי, האם זה בסדר לשכב עם מישהי שלא עומדת על הרגליים מרוב שהיא שיכורה, האם זה בסדר לפלרטט עם תלמידה שלי, האם זה בסדר לגרום למישהי להתכווץ מבושה במקום העבודה שלי כשאני מעיר לה הערות מיניות על הלבוש שלה. ואחרי שאנחנו צועקות ומבהירות כבר עשרות בשנים שהכללים השתנו, אל תגידו שלא ידעתם כי משהו פעם היה לכאורה "בסדר".

הדרך לחזרה בתשובה

נושא הענישה הוא רגיש ומסובך. אבל בעיני, שאיני אחת הנפגעות אבל מזדהה ומבינה אותן, במקרה בוכריס כמו גם במקרים אחרים – כלא הוא לא חזות הכל. לא כי אני חושבת שכלא הוא עונש חמור מדי, לא צודק או לא ראוי, אלא כי אני חושבת שלטווח הארוך ההתייחסות לכליאה כפתרון בלעדי עלולה להותיר את השאלה החינוכית-חברתית ללא מענה.

אני מניחה שיש נשים שרוצות לראות את הפוגע שלהן בכלא, ושיש נשים שנפגעו ועונש מאסר לתוקף לא באמת מסמן עבורן את הפתרון הרצוי. התהליך שאני הייתי רוצה לראות הוא של פוגעים שלומדים לקחת אחריות, שעושים תשובה אמיתית (ולא, המכתב העלוב של בוכריס הוא לא דוגמא לתשובה). לא ברור לי אם כלא מצליח לעשות דבר כזה. ולפעמים התוצאה של מאסר היא הפוכה משום שהיא מחזקת את תחושת הקורבנות שעבריינים קונים לעצמם ברגע שהם נתפסים. שיקום אסירים, כפי שאפשר לנחש, הוא לא בראש סדרי העדיפויות של מדינת ישראל. אולי זה נובע מכך שאנו מרגישים כלפי אסירים שעשו דברים קשים, אלימים מאוד, כאילו שיקומם הוא הטבה עבורם ולא הטבה עבור החברה. כך אנו זוכים למעגל עבריינות בלתי נגמר. אנס נכנס לכלא, לא עובר שיקום, לא לוקח אחריות ויוצא בסופו של דבר חזרה לחברה כשרמת המסוכנות שלו לא ירדה באמת.

אז מה אני אומרת כאן, לא להכניס את הדרעק'ס לכלא? לא. אבל נראה לי שלכל ענישה, לכל עסקת טיעון, בוודאי כזאת שמאפשרת לתוקף לא להיכנס לכלא, צריך להיות חזון לסלילת דרך לתוקף לחזרה בתשובה. אמיתית. איך נדע מה זה אמיתית? יש מספיק שיטות וטיפולים ומחקרים קרימינולוגיים. תוקף צריך להגיד- חטאתי. תוקף צריך להגיד- לא ראיתי אשה מולי, ראיתי כלי, אובייקט למילוי הצרכים שלי. תוקף צריך להגיד- יש לי דרך ארוכה לעשות כדי לקבל מחילה. לבקש סליחה על שפגעתי, לא לשקר, לא להכחיש. בראש ובראשונה למען הנפגעות. אחר כך למען החברה. ובסוף, כי בכך הצלחנו לאפשר לבן אדם שפגע להכיר בגודל הפגיעה וההרס שחולל.

ואולי נסיים בשאלה העתיקה "איזהו גיבור?", ונעדכן את התשובה: גיבור הוא זה שלא מקבל הנחות, שלוקח אחריות על מעשיו. שמבין שהאופן בו הוא משתמש ומנצל את הילת הגבורה והסטטוס הצבאי שלו הוא המבחן האמיתי לגבי היותו אדם, שגבורתו נעלמת ברגע שבו הוא משתמש בזכויות ובשם שצבר לרעה, להשחית.

שרון מייבסקי היא יוצרת, תסריטאית, פעילה פמיניסטית דתיה.

> בעטו במבקש מקלט למוות במשך יותר משעה ולא יואשמו ברצח או בגזענות

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

מדוע כל כך בטוחים שהם מסוכנים? אילוסטרציה (Raul Lieberwirth, flickr, CC BY-NC-ND 2.0)

הנתונים מראים: מי שאובחן כחולה נפש לא מסוכן יותר מהאחרים

המרצות בכנס האגודה הישראלית לקרימינולגיה טענו שמי שאובחנו כחולי נפש מסוכנים יותר מאשר כלל הציבור. אני טענתי ההפך. ציפיתי לוויכוח, אבל הוא לא בא. כנראה הטענה הזו עדיין נועזת מדי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf