ילדים בדואים מסכנים את חייהם בדרך לביה"ס, אבל למי אכפת

מרים אבו ג'ודה ז"ל הייתה בת 7 כשנדרסה למוות על-ידי רכב ההסעות שלה ללימודים. בכניסה לבית הספר של מרים לא היה כביש סלול או מעבר חציה. גם לא חניה לאוטובוסים או תחנת הסעות מסודרת. ומרים אינה לבד.

כמו מרים, עשרות אלפי ילדים בדואים מסכנים את חייהם מדי יום בדרכם לבית הספר. כ-40,000 ילדים מגיל 3 עד גיל 18 מוסעים מדי יום בדרכי עפר משובשות למסגרות לימוד מרוחקות. זאת כיוון שמשרד החינוך לא מספק להם מענה במקום. דמיינו לעצמכם מאות פעוטות, ילדים ונוער יורדים מאוטובוסים באמצע הכביש. נערים ואחיהם הקטנים בני שלוש קופצים על עגלת הטנדר כדי שיעזור להם לחצות את השביל הבלתי עביר על מנת שיעלו על האוטובוס בצד השני. כך אולי, אינשאללה, יצליחו להגיע לבית הספר בזמן.

בקיץ האחרון נדרס למוות ילד בן 6 בכפר ואדי א-נעם בתום יום פעילות הקיץ. כתוצאה מחוסר ליווי ופיקוח בהסעות, החל הילד ללכת לבדו לכיוון ביתו, וכעבור מס' דקות נדרס ונהרג. "ההורים מפחדים לשלוח את הילדים שלהם", אומר מחמד דנפירי, יו"ר ועד ההורים בכפר הלא-מוכר ואדי א-נעם. "מי ישלח את הילדים שלו? ילדים בני 3-4 בכלל אין לנו בגנים, כי ההורים מפחדים". הילד שנדרס הוא בן משפחה של דנפירי, וניכר שהנושא טרי וכואב: "דמיינו לעצמכם, בסוף כל יום לימודים יוצאים לרחבת העפר הזאת 2,500 תלמידים מגיל 4-16. זה כמו שוק. אנחנו שולחים מכתבים למשרד החינוך כל שבוע, ולא מקבלים תגובה".

בימים גשומים הדרכים הופכות בוציות ולא עבירות עבור הסעות בית הספר, כך שילדים רבים כלל לא יכולים להגיע ללימודים עד שאלה יבשו. אם זה לא מספיק, זמן הנסיעה של ילדה בדואית ליום הראשון של כיתה א' יכול להתארך ליותר משעה לכל כיוון למרחק של מס' ק"מ. הדרכים ארוכות, מתישות, מסוכנות ופוגעות ביכולת הלמידה של התלמידים.

במשך עשרות שנים יצרה מדיניות ממשלתית פערים עצומים בחינוך בין האוכלוסייה היהודית לבדואית בנגב (ראו פרסום של מרכז המידע של הכנסת: חינוך בחברה הבדואית – תמונת מצב). בתי ספר ללא חשמל ומים, מחסור בכיתות וציוד, ואחוזי נשירה גבוהים הם רק מעט מן מהחסמים שעומדים בפני ילד או ילדה בדואים המבקשים לזכות בעתיד טוב יותר. לכל הפחות, נוכל להבטיח שיגיעו לבית הספר מרוכזים, בריאים ושלמים.

ישאלו מה ניתן לעשות? רק לאחרונה פנה שר השיכון יואב גלנט בחגיגיות אל תושבי רהט: "אני קורא לכם תושבים יקרים, תמכו בשפיות, תמכו בשיתוף הפעולה ובדו קיום והתוצאות יהיו בהתאם". המועצות המקומיות כבר הגישו תכנית לפתח דלתו של אורי אריאל שר החקלאות – בעלות מזערית של 8 מיליון שקלים ניתן יהיה לסלול כבישים תקינים למסגרות החינוך וכך לקצר את זמני הנסיעה ולהבטיח את שלמות בריאותם של הילדים והוריהם. אם כך, מדוע משרד החקלאות מסרב לאשרה?

איב טנדלר – רכזת שטח ותקשורת, לוריא דלה – רכזת לובי מקומי ותקשורת ערבית בפורום דו-קיום בנגב לשיוויון אזרחי.

ממשרד החינוך נמסר בתגובה:

"סוגיית הסדרת הקרקעות בפזורה הבדואית הנה מורכבת ובתוך כך גם נושא הצבת התשתיות (לרבות סלילת כבישים, הצבת קווי חשמל, קווי מים וכו'). הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב היא שאמונה על נושא זה. בתוך כך יודגש  כי סלילת דרכי גישה אל מוסדות החינוך, וכן הצבת תשתיות אינה בתחום האחריות של משרד החינוך.

משרד החינוך פועל באופן נמרץ למען שיפור מערכת החינוך בישובים הבדואים בדרום ובפזורה הבדואית בהתאם לזאת, המשרד מסבסד באופן מלא את מערך ההיסעים בהיקף של מאות מיליוני שקלים כדי להנגיש את החינוך גם לתלמידי הפזורה והוא אף בונה ומציב יבילים בפזורה. יצוין כי במקומות רבים בפזורה הבדואית אין היתרים לבניית מוסדות ציבור, ועל כן משרד החינוך רשאי לתקצב הקמה או הצבה של מבני חינוך יבילים בהתאם לצרכים אותם מעלות הרשויות המקומיות, ובכפוף לחוקי הבנייה".

**

מוזמנים להצטרף לקמפיין "זזים" – לילדים הערבים בנגב מגיע להגיע בשלום לבית הספר!