למה ערוץ 2 לא רואה את סבלם של ילדים פלסטינים?

מאת |

האם פרטיותו, פניו, שלומו, בריאותו, חייו וילדותו של פלסטיני, אינם כדין אלו של מקבילו הישראלי? פוסט אורח של "נוכח נפקד", שבחר לכתוב בעילום שם מחשש למקום עבודתו

לאחרונה, מאז הושק שיחה מקומית, רבים פונים אלי בשאלה כיצד אנו מפרסמים את הטקסטים הייחודיים שלנו – טקסטים שלא ניתן למצוא כמותם בעברית בשום מקום. התשובה לכך פשוטה: מעבר לכישרון הרב של הכותבים כאן (תעשו לעצמכם טובה ותציצו בבלוגים של כל אחד מהכותבים), שיחה מקומית נותן במה לנושאים ודעות חשובות שלא מקבלים במה במיינסטרים הישראלי.

> יש ערביי מחמד שיגידו רק מה שהישראלים רוצים לשמוע על החטיפה

כמובן שחלק גדול מהפונים הם פלסטינים, שמתחילים להבין שקורה כאן משהו חדש. אחד הכותבים שאני מכיר פנה אלי וביקש לפרסם את המאמר הבא. הבעיה היא, שאותו כותב חושש לסכן את מקום עבודתו, ולכן בחר להישאר בעילום שם. בימים בהם חנין זועבי היא קרן האור היחידה בחשיכה המסוייטת שהיא כנסת ישראל, קרן אור שהציונות מנסה לכבות כמעט בכל כוחה, חששו של כותב השורות הבאות מצער אמנם, אך מובן לגמרי.

מדי פעם אארח אצלי בערוץ כותבים פלסטינים – חלק לא יחששו להזהות בשמם וחלק יבחרו להישאר אלמונים, בתקווה שיום אחד אף פלסטיני לא יחשוש יותר להביע את דעתו בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

והנה הטקסט. תיהנו.

כתב: נוכח נפקד.

במרץ שנה שעברה, נפגעה התינוקת אדל ביטון בתאונת דרכים בה היה מעורב הרכב של משפחתה במסגרת אירוע של יידוי אבנים, בעת שנסע באחד מכבישי הגדה המערבית. יותר משנה לאחר המקרה המצער לילדה – שניצלה בזכות פרמדיק פלסטיני אזרח ישראל – שלום. עוד דרמה שמייצרת מציאות מורכבת של כיבוש וסכסוך מתמשך: ילדה יהודיה בעלת אזרחות ישראלית, שבאה ממשפחה מתנחלת בגדה המערבית, נפגעת מיידוי אבנים של פלסטינים, וניצלת בזכות מאמציו של פרמדיק ערבי אזרח ישראל תושב המשולש. פרייסלס.

מה שהיה צפוי שיקרה לא איחר לבוא. כוחות הביטחון הישראלים הפעילו מאמצים קדחתניים לאיתור החשודים במעשה, וכשאומרים מאמצים קדחתניים, המוח הציוני מתרגם זאת מייד למילה אחת: מעצרים. הרבה מעצרים.

בכדי להמחיש לישראלי הממוצע את קדושת עבודתו של צה"ל בשטח, צוות צילום של ערוץ 2 התלווה לפעילות של גדוד נחשון בכפר אל-ערוב. ב- 19 באפריל 2013 שודרה בתוכנית אולפן שישי של ערוץ 2 הכתבה, שתיעדה את התמודדות חיילי צה"ל בשטחי הגדה עם מעצר ילדים. החיילים תועדו כשהם מבצעים מעצרים של מבוקשים מסוכנים החשודים בידויי אבנים: ילדים, שחלקם בגילאי בית הספר היסודי וחטיבת הביניים.

הצלמים והכתב שליוו את החיילים פלשו, ביחד איתם, באישון לילה למרחב הפרטי של משפחות, נכנסו לחדרי ילדים בעוד הילדים ישנים, עם חבריהם או סתם בחיק משפחתם, ותיעדו באופן משפיל, פוגע ומחפיר ביותר את תהליך מעצר הילד, כולל תחנוניו של אחד מהם לא להיעצר עד שישלים את מבחנו ביום המחרת, בקשה שנענתה בסירוב.

נשאלת השאלה: האם דינו של ילד פלסטיני שנמצא תחת היד השלטת של משרד הביטחון, לאור הכיבוש השורר בשטחים, אינו כדינו של ילד ישראלי? האם פרטיותו, פניו, שלומו, בריאותו, חייו וילדותו, אינם כדין אלו של מקבילו הישראלי?

התשובה נקרתה על דרכנו יממה אחת בלבד לאחר שידור כתבת המעצרים, כאשר פורסמה בחדשות אותו ערוץ ממש, כתבה בנושא ילדים (ישראלים) שנפגעו מהפצת תמונות עירום שלהם ברשת החברתית. ההבדל עצום: כאן נשמרה פרטיותם מכל משמר, כולל טשטוש פניהם ועמעום קולם.

אחד מחבריי מיהר באותם ימים לשלוח תלונה לרשות השנייה ולמועצה לשלום הילד. הוא היה חייב לשחרר קצת קיטור, ומהרשות השנייה נמסר לו מספר ימים אחר כך זה המסר: קיבלנו את תלונתך, אך החוק הישראלי אינו חל על ילדים פלסטינים. כמה צפוי.

בנקודת הזמן ההיא כבר הבנתי: איש מהצד הישראלי לא הזדעזע מהיחס לילדים הפלסטינים שתועדו כשהם נעצרים. כמעט ולא נתקלתי במחאה על העניין מצד "הציבור", מצד נבחרי ציבור ערבים או מצד נבחרי ציבור בכלל, משהו במוסר הכפול של החברה הישראלית כבר פעל כאילו היה שעון שווייצרי, בתנודתיות מדויקת להפליא של עקרבי הצביעות והיעדר האנושיות.

התגובה הישראלית בעקבות היעדרות שלושת הנערים לא בוששה להגיע, כוחות הביטחון הישראלים מפעילים מאז מאמצים קדחתניים לאיתור החשודים במעשה. וכשאומרים מאמצים קדחתניים, המוח הציוני מתרגם זאת מייד למילה אחת: רצח. הרבה רצח.

ילדים פלסטינים נרצחו בדם קר, עשרות מהם נעצרו והיד של מבצע שובו אחים עוד נטויה. אך אל לנו להיתקף פליאה נוכח העובדה כי איש אינו נוקף אצבע על כך שהמציאות המטורפת של מליטריזציה, כיבוש ודיכוי, ממיטה על שני הצדדים אסון, שכן היא כבר יצאה מכלל שליטה.

מציאות זו היא אסון עבור נשים, ילדים, גברים וטף, ולא רק עבור משפחות המתנחלים באופן לא חוקי על אדמות הפלסטינים. מציאות זו, בניצוחם של כלי תקשורת ישראליים מובילים, ניצחה את שארית האנושיות של הישראלי הממוצע, כך שהוא בהכחשה והתעלמות כמעט מוחלטות לגבי הכאב העצום המתחולל לידו, והוא רואה רק צד אחד של המטבע: הצד הישראלי-צה"לי הצודק, תוך דמוניזציה ופסילה של הצד הפלסטיני על הסף.

זהו אותו ישראלי שהתיר לערוץ 2, לנעוץ לו את המסמר האחרון בארון הקבורה של טיפת האנושיות והמוסר שנותרה בו, עוד באפריל 2013.

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

בוגר האוניברסיטה העברית, בה התחיל את דרכו האקטיביסטית במסגרת התא הפוליטי של מפלגת בל״ד. בין מקימיה של קבוצת האקטיביסטים הפלסטינית ח׳וטווה, שהייתה פעילה נגד הריסות בתים ובעד הגברת המודעות הפוליטית, התרבותית והחברתית בקרב ערביי רמלה ולוד.

כתב לקהל בינלאומי בעיקר, וכעת כותב כאן. חייו המקצועיים נעים בין קריירות בתחום הפארמבציסטיקה לבין ההיי טק.

באחד מטיוליו בעולם, כתשובה לשאלה מדוע לא רואים מטיילים פלסטינים בעולם, טבע את התשובה האלמותית: That's because we're preOCCUPIED with other shit, ומאז הוא לא מפסיק לדבר על זה.

(במהלך קיץ 2015 שימש כיועץ הפרלמנטרי והתקשורתי של חברת הכנסת חנין זועבי. הדעות המוצגות בבלוג זה מייצגות אותו בלבד.)

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf