מי מסכן את חיי הילדים בהפגנות בנעלין?

אתרי חדשות בעברית וגם ראש הממשלה חגגו על סרטון מהכפר נעלין שבו אב קורא לשוטרי מג"ב לירות בבנו הקטן. את הילד ששוטרים כן הרגו ואת יתר קורבנות הדיכוי בכפר הם לא מזכירים, שלא לדבר על בקשת תגובה מהאב

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: יורם שורק

סוף סוף רווינו קצת נחת מהילדים של כולנו. אתר וואלה הביא בשבוע שעבר ממש מהשטח את ההוכחה הניצחת לאנושיות "שלנו" ולזלזול "שלהם" בחיי ילדיהם. כבר הכותרת שבחרו באתר הפופולרי לא משאירה מקום לספקות מי הטובים ומי הרעים, מי מייצג את הווילה ומי את הג'ונגל "תיעוד: האב קרא ללוחמים לירות בבנו – והם התקרבו וליטפו אותו".

בסרטון שבמוקד הכתבה נראה איוב סרור, תושב הכפר נעלין, מתקרב לעבר שוטרי מג"ב שהגיעו למקום כדי לדכא את ההפגנה השבועית בכפר, כשהוא נושא בידיו את בנו הפעוט בן השנתיים-שלוש וצועק לעבר החיילים "תירו בו". על פי הכתבה בעוד הילד "מיידה אבנים" בעידוד אביו. השוטרים דווקא נותנים לו "כיף" ומלטפים אותו.

מהתגובות לכתבה ניכר כי קוראי וואלה הבינו היטב את המסר "בתור אבא לשני פעוטות, לאב שמסכן במודע ובמחושב את ילדו פשוט לא מגיע לחיות" קובע מגיב 124. "חי" בתגובה 153 מבין את הפוטנציאל ההסברתי ומדרבן את צה"ל "להפיץ את הסרטון ביוטיוב עם תרגום בכל השפות".

הסרטון הערוך שהופץ (צילום: חסן דבוס)

נראה ש"חי" כיוון לדעת גדולים ממנו שכבר הספיקו למנף עוד את הסרטון. ידיעות אחרונות הביאו את הסיפור ובעיקר הבליטו את דברי רב־פקד בני מואטי, מפקד הפלוגה של מג”ב איו”ש ששהה במקום. "בסופו של דבר, לוחמי מג"ב והשוטרים מקצוענים מאוד בעבודתם ואינם נגררים לפרובוקציות מהסוג הזה. מעבר להיותנו שוטרים, אנחנו קודם כל בני אדם".

לחגיגה הצטרף גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שבסרטון באנגלית בעמוד הפייסבוק שלו סיפר שהמראות מהכפר נעלין זעזעו אותו עד עמקי נשמתו, ושמה שרואים כאן זה בדיוק מה שמזין את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים (זה, ולא משטר צבאי בן עשרות שנים, מערכות חוק נפרדות ליהודים ולפלסטינים, מצור, הריסות בתים וכן הלאה).

שני גופי התקשורת נמנעו כמובן מלהביא את תגובת האב עצמו או את תגובת מי מתושבי נעלין או משתתפי ההפגנה (תגובה כזאת ניתן למצוא פה, בתחתית הפוסט). כי מי בכלל צריך תגובות כשיש לנו "תיעוד מהשטח" של הברבריות הפלסטינית מול ההומניות שלנו?

יותר מסוכן בבית

ומה כבר יכלו לספר לנו אותם "מסכני הילדים מנעלין" אילו ביקש מישהו באחת מהמערכות להפגין אתיקה עיתונאית ולבקש תגובה?

למשל, על מה שקרה קודם, לפני הקטע הנראה בסרטון (שאגב, נלקח ונערך ללא אישורו של הצלם חסן דבוס, לדבריו). באותה הפגנה חיכו שוטרי מג"ב למפגינים רחוק מאוד מהחומה, קרוב לבתי הכפר, ושלמרות שלא הייתה אלימות מצד המפגינים – השוטרים כיוונו עליהם נשק באיום, מה שהוביל לתגובה הספונטנית של איוב סרור.

הם יכלו גם לספר על כך שההפגנה באה לציין את יום השנה השמיני למותו של ילד אחר, אחמד מוסא בן ה-10, שדווקא כן נורה למוות מאש חיה אחרי סיום הפגנה בכפר. שוטר מג"ב שהועמד לדין על הירי זוכה מ"גרימת מוות ברשלנות" והורשע רק ב"שימוש רשלני בנשק". עוד ארבעה מפגינים נורו למוות בכפר לאורך שנות ההפגנות בכפר.

> המציאות האלטרנטיבית של "ישראל היום"

הפגנה לזכר הילד אחמד מוסא מהכפר נעלין שנורה למוות על ידי שוטרי מג"ב, אוגוסט 2008 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הפגנה לזכר הילד אחמד מוסא מהכפר נעלין שנורה למוות על ידי שוטרי מג"ב, אוגוסט 2008 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

באתרי החדשות יכלו לספר עוד, למשל, על אמצעי הלחימה הפופולארי "רימון גז מוגדל טווח" המכונה בפי תושבי נעלין "טיל" (صاروخ סארוח). מדובר בקליע נשא גז מדמיע הנורה במהירות גבוהה, נפרד לשני חלקים באוויר ומגיע לטווח של מאות מטרים. ה"סארוח" עף גבוה והרחק מעל ראשי המפגינים אל מרכז הכפר ופוגע לא פעם דווקא במי שבחר להסתגר בבית. מירי זה נפגעו קשה ונזקקו לפינוי באמבולנס קשיש בן 87, בפברואר האחרון, וילד בן 3, במרץ האחרון – שניהם מרימוני גז שנחתו בחצרות הבתים. ואלה רק דוגמאות מהשנה האחרונה.

עורכי וואלה וידיעות אחרונות בוודאי לא יראו לקוראיהם את תמונת הילד המפונה בעקבות פגיעת גז מדמיע בביתו, אבל כדאי לזכור כי בגלל טקטיקת פיזור ההפגנות הנוכחית בה נוקט מג"ב הורים חסרי אחריות הם אולי דווקא אלו שמשאירים את ילדיהם בבית כשהם חשופים לפגיעת ה"סארוח".

עוד שיעור באחריות הורית העניקו "השוטרים שהם קודם כל בני אדם" לתושבי נעלין ב-20 במאי. באותו יום ג'יפ התקרב למרחק קצר מבתי הכפר וירה את הסארוח לעבר חלון סגור של בית מגורים. חמישה-שישה מטחים של רימוני גז מדמיע מוגדלי טווח שנורו דווקא מטווח קצר של 20-30 מטרים נדרשו כדי לחורר את התריסים ולתת לצה"ל לנצח – רימון גז נכנס לחדר וגרם לשריפה קטנה שכילתה בגדים וגרמה לילד כבן 10 שהיה בחדרו להשתנק עד אובדן הכרה כמעט.

הסרטון החדש בשירות ההסברה מנסה להראות לעולם שלילד פלסטיני בן 3 דווקא די בטוח בקרבת החיילים. אבל למכבי האש קצת פחות בטוח בקרבתם. פעמים רבות בחודשי הקיץ רימוני הגז הפוגעים בעשב היבש מציתים שריפות שאוחזות לעיתים גם בעצי הזית. אבל כבאים (במדים) ותושבים המתקרבים עם דליי מים או מחבטים לשריפות מסתכנים פעמים רבות בירי ספוג או כדורי מתכת מצופים גומי וכמובן עוד גז מדמיע.

נו, וכל זה מצדיק את ההתנהגות של איוב סרור? כנראה שלא. אני מקווה שאילו הייתי חווה את הביוגרפיה של איוב: אילו צבא זר היה גוזל את מקור הפרנסה ואת חופש התנועה שלי, אילו היה ג'יפ משטרתי דורס אותי ושובר את עצמות רגלי כשהייתי מוחה על גזילת הקרקע, ואילו היה בני הבכור נפצע קשה בראשו מ"סארוח" (כל הדברים שאכן קרו לסרור) הייתי מנסה למצוא דרכים אסתטיות ופוטוגניות יותר למחאה. אבל במקרה כזה קוראי וואלה וידיעות אחרונות לא היו שומעים עלי כשם שאין הם שומעים דבר על יתר תושבי נעלין.

יורם שורק משתתף בהפגנות השבועיות בנעלין

זהו סרטון התגובה של איוב סרור לנתניהו. בעניין הרגעים שהופצו באתרים בעברית ועל ידי ראש הממשלה אומר סרור כך:

הצבא לא ירה בנו ולא דיבר איתנו כשהוא ראה את התקשורת (במקום). זה היה רגע של חוסר אונים, ליד המצלמות והתקשורת. ראיתי את החיילם מכוונים את הנשק לעבר הילדים הקטנים, אז אמרתי להם 'אם אתם רוצים להרוג ילדים – הנה ילד קטן. הסרטון הראה רק קטע קטן מדבריי. הם היו צריכים להראות מה קרה לפני, ומה קרה אחרי.

> חיבוק הדב של הממסד מאיים על המאבק לשקיפות בפרשת ילדי תימן

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"להיפגש עם פלסטינים בספרות זה הרבה פחות מאיים". ערב ההשקה ל"בלשון כרותה" במכון ון ליר (צילום באדיבות הוצאת "מכתוב")

בלשון כרותה ובוטחת: הקובץ הגדול ביותר של פרוזה פלסטינית בעברית

האנתולוגיה "בלשון כרותה", המקבצת את יצירותיהם של 57 סופרים פלסטינים בעברית, מאתגרת הן את המבט האוריינטליסטי הישראלי והן את ההסתייגות הערבית מפני נורמליזציה תרבותית עם ישראל. "הבנתי שליהודים, דווקא ליהודים, אני צריכה לספר את הסיפור שלי"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf