לצייר תמונה של משחק שהפך ברגע מדהים אחד למציאות

החיילת עדן אברג'יל העלתה לפייסבוק תמונה של עצמה מחייכת ליד עצורים פלסטינים. טדי קולק תיאר את הריסת הבתים בשכונת המוגרבים בצבעים יפים. שני סיפורים שונים אך קשורים, שהתגלגלו ליצירתו של האמן דוד ריב

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בימים אלה יצא לאור בלונדון ספר חדש על השתקפות המציאות הפוליטית בישראל ובשטחים בתרבות ובאמנות. את הספר כתבו האמן, הצלם והפעיל הפוליטי דוד ריב והאקדמאי הבריטי סיימון פולקנר.

כמה מהמאמרים בספר עוסקים ביצירתו של דוד ריב עצמו.  בחרנו להביא כאן תרגום של שניים מהמאמרים הקצרים האלה, לצד היצירות שבהן הם עוסקים.


כותב אורח: דוד ריב

ביום שישי ה-20 לאוגוסט, 2010, הייתי בהפגנה בכפר בלעין וצילמתי אותה בווידאו. כמה ימים לפני כן רעשה התקשורת סביב פרשת עדן אברג'יל – חיילת שהעלתה לפייסבוק תמונות של עצמה לצד פלסטינים עצורים, כפותים, שעיניהם מכוסות, ושלא הבינה למה אנשים מצאו פסול בהתנהגותה. נראה היה לה שמדובר בפעולה נורמלית לגמרי.

סיפור עדן אברג'יל נבחר בתור הנושא של ההפגנה השבועית בבלעין, וחמישה מהמפגינים התייצבו למרגלות החיילים, שמנעו מאיתנו מלהתקרב לגדר, ושיחקו את התפקיד של העצורים עם הידיים באזיקונים והעיניים מכוסות בבד.

מישהו זרק אבן. החיילים תפסו אחת מהמפגינות, צעירה נורבגית, וגררו אותה איתם לקול התנגדויותיה, כשהיא כבר ארוזה ומוכנה מראש בתפקיד העצורה הכפותה באזיקונים, כך שנחסך מהם לאזוק אותה.

הקצין האחראי בשטח התרגז שצילמתי אותו זורק רימון גז מדמיע ועושה את הדברים שקצינים עושים כשהם בבלעין. "קחו גם אותו", הוא אמר, והם לקחו אותי איתם אל מעבר לשער בחומה, למקום בו החיילים הו ערוכים ליד חומת בטון קטנה. הם ניסו לאזוק גם אותי פעמיים, אבל משהו לא עבד להם עם האזיקים ובסוף הם ויתרו.

מולנו היה חייל שקיבל טיפול רפואי. זה היה החייל שנפגע מהאבן שגרמה לצבא לפזר את ההפגנה. ירד לו דם מהפה והם חבשו את הזרוע שלו בקפידה. לקח להם נצח לטפל בו, ואז בחור גדול ממדים ניגש אלי ואמר: "אתה כל כך רוצה שלום וצדק, איך אתה מרגיש עם מה שקרה לו?" אמרתי שאני מצטער בשביל החייל, אבל שאין לי מה להגיד מעבר לזה. הוא שוב שאל ואני שוב עניתי אותו הדבר. אז שאלתי איך קוראים לו והוא אמר שבגלל שלא הייתי נחמד אליו הוא לא יגיד לי.

הם העבירו אותי לג'יפ ובו כמה חיילים ושם ישבתי וחיכיתי עם הצעירה הנורבגית. היה כל כך חם בפנים שהנהג חטף סחרחורת והם נאלצו להחליף אותו. בחלק האחורי של הג'יפ המזגן לא עבד אבל הם נתנו לנו מים קרים.

נסענו קצת ממקום למקום, ושוב חיכינו ושוב נסענו, וכך במשך שעה או שעתיים עד שלבסוף הגענו לתחנת משטרה בפאתי ירושלים. הם שאלו אותי הרבה שאלות ואני לא עניתי להם ובסוף שחררו אותי לאחר שחתמתי על התחייבות שלא אחזור לבלעין או לנעלין למשך שבועיים. את הצעירה הנורבגית שחררו והורו לה לחזור לחקירה ביום ראשון, כשיהיה במקום מתרגם. מישהו הגיע מירושלים ואסף אותנו מהתחנה.

> בלעין חביבתי: עשר שנות מאבק דרך עדשת המצלמה

דוד ריב, ציור פייסבוק, 2010. לחצו להגדלה

דוד ריב, "ציור פייסבוק", 2010. לחצו להגדלה

למחרת דגמתי וערכתי את הצילומים שלי מההפגנה והעליתי אותם ליו-טיוב. ביום שאחרי זה לקחתי פריים אחד מהסרטון הזה, הקרנתי אותו על קנבס וציירתי ציור על בסיס התמונה.

מה שעניין אותי בתמונה הזאת ובסיטואציה שבה צולמה היה משחק התפקידים הזה, והשבריריות שבו: המפגינים שמשחקים את דמות העצורים, שעומדים להיעצר על ידי החיילים ששיחקו את דמות עצמם בכך שעמדו שם, והצלם שנעצר עמם; הסיטואציה המשחקית שהפכה אמיתית פתאום; האלימות הסמלית שהפכה אמיתית פתאום; פריים הווידאו המבוים שהפך לציור "תיעודי". אבסורד ברור, בכל מקרה.


כותב אורח: סיימון פולקנר

הציור "נקי" של דוד ריב מציג מלים. כדי ליצור את הציור הוא הקליד בוורד קטע מספרו של טדי קולק באנגלית מ-1978, For Jerusalem: ("בשביל ירושלים"), והשמיט את החלוקה לפסקאות. אז הוא הקרין את הטקסט על קנבס וצייר כל מילה, אות-אות.

"נקי" הוא ציור שמורכב מטקסט, אבל הוא בו זמנית גם ציור של טקסט, כמו שהציורים של דוד שצומחים מתוך דימויים מצולמים הם גם ציורים של הדימויים האלה.

כשנתקלתי לראשונה ביצירה הזאת היא בלבלה אותי. כשביקרתי אותו בסטודיו שלו בפברואר 2007 שאלתי את דוד אם כל מה שצריך כדי ליצור ציור הוא לכסות קנבס במלים. הוא אישר לי שבהחלט כן, אבל אני נשארתי קצת סקפטי.

נראה לי שהציור הזה הוא האנטי-תזה של מה שציור אמור להיות, במונחים מקובלים. "נקי" דומה לכל ציור אחר בכך שניתן לראות אותו במכה אחת, כיחידה אחת. אבל החוויה הזאת של היצירה כשלמות ציורית מופרעת על ידי הרמיזה שהמתבונן צריך גם ממש לקרוא את הטקסט כדי להבין מה משמעות היצירה.

דוד ריב, "נקי", 1999. לחצו להגדלה

דוד ריב, "נקי", 1999. לחצו להגדלה

כשבוחנים את המלים מקרוב ניתן לראות שיש איכות ציורית לאופן שבו הן הונחו על הקנבס, ואף על פי כן – אי אפשר לתאר את הציור ככזה שמשתמש בסימנים המקובלים של הבעה ציורית. למרות שהוא מלא במלים, הציור נראה לוקה בחסר. הוא נראה כמעיין ציור מינימלי, אבל גם ככזה שנעדרת ממנו המופשטות במונוכרום, מהסוג שאפיין את רוברט ריימן באמצע המאה העשרים. "נקי" כאילו מתקיים בחלל ביניים: זהו גם טקסט שאפשר לקרוא, וגם ציור של טקסט. גם תיאור מילולי שמעלה דימויים בראשו של הצופה/קורא, וגם דימוי ויזואלי של הטקסט הזה.

הטקסט שמופיע בציור הוא דיווח על הריסת שכונת המוגרבים הפלסטינית בעיר העתיקה לאחר כיבוש ירושלים המזרחית ביוני 1967. מטרת ההריסה הייתה לייצר רחבה פתוחה למרגלות הכותל המערבי, שתאפשר למתפללים יהודים להתאסף במקום במספרים גדולים. ההריסה הובילה לעקירתן של יותר ממאה משפחות, וסך הכל בסביבות כאלף איש.

הדרך של טדי קולק לעסוק בתוצאות ההריסה הכוחנית הזאת היא להדגיש את הכמיהה הדתית של העם היהודי, ולתאר את ההריסה כמשהו שמיטיב עם האנשים שאיבדו את בתיהם, שאותם הוא מתאר כשיכונים מתפוררים.

"נקי" לוקח את הקטע החבוי הזה בספרו של קולק ומציג אותו לראווה כדי להדגיש כמה דברים: ראשית, שהריסת שכונת המוגרבים הייתה פעולה שכוננה את הכיבוש הישראלי כדבר נצחי, ושנית, שמאחורי כל ניסיון של בעלי תפקידים לתאר את הכיבוש כהומאני או נאור עומדת הכוחניות.

בהתאם לזה דוד אמר לי שהוא הבחין שקולק "תמיד מצוטט בתור המודל של פוליטיקאי ישראלי עם כוונות טובות, שעשה כל מה שהוא יכול כדי להפוך את ירושלים למקום שגם ליהודים וגם לערבים טוב לחיות בו. אבל הפעולה הזאת שהוא מתאר בספר היא כל כך כוחנית וכל כך בזה לתרבות של האחר. הגישה החדשה כלפי קולק כיום מזהה אותו יותר בתור מי שהניח את היסודות להגדרת הערבים כתושבים דרג ב'". העניין פה הוא לא קולק כאדם, אלא נקודת המבט הפוליטית שהוא מייצג, שהיא גם "פטרנליסטית" וגם "מנסה לחפות על המון נזק שנעשה", כמו שדוד אומר.

להראות את מה שלא נמצא

הניסיון לחפות ולהסתיר כוחנות נוכח גם בטקסט המצויר עצמו, באופן שבו קולק מתאר את הרס שכונת המוגרבים כהכרח וכפעולה מיטיבה כלפי התושבים עצמם, וגם באופן שבו הוא משתמש במילה "נקי" במשפט: "תוך יומיים העבודה הושלמה – גמור, נקי". השימוש במילה הזאת מרמז שההריסה הייתה מעיין פעולת טיהור. אבל ב-1999, השנה שבה הציור נוצר, שהיא אותה השנה בה הקהילייה הבינלאומית אמצה את המונח "טיהור אתני" כדי לתאר את העקירה האלימה של אנשים מבתיהם בשל מוצאם, למילה "נקי" הייתה משמעות קצת אחרת. מה שיוצא מזה הוא שההסתרה ומה שמוסתר דרים ביחד באותה מילה, שנבחרה כשם של הציור.

בספר שכתבה הצביעה סימון ריקה על כך ששכונת המוגרבים לא רק נמחקה פיזית, אלא גם נמחקה מהזיכרון התרבותי, בעיקר בעולם התיירות. מדריכים תיירים ישראלים בכותל לא מזכירים את השכונה שהייתה במקום בעבר, והיא גם לא מופיעה על גלויות ואיורים של העיר העתיקה. ככלל, רחבת הכותל מוצגת כמשהו שהיה שם מאז ומתמיד.

במצב כזה לאמן הוויזואלי יש מספר שיטות שונות שבהן הוא יכול להיעזר כדי להחזיר את שכונת המוגרבים למידה כזו או אחרת של נראות, ביחס למה שיש עכשיו במקום שבו פעם עמדה. שיטה אחת יכולה להיות לצייר את השכונה כפי שהייתה לפני 1967. שיטה אחרת יכולה להיות ציור של הריסתה, ושיטה אחרת – הנגדה בין מראה השכונה לבין מראה רחבת הכותל המערבי. דוד בחר בגישה חלופית לכל אלה, כשהוא בחר לצייר טקסט במקום לצייר תמונה. כך כצופים אנחנו מובלים להתמודדות עם שכונת המוגברים והריסתה באמצעות המלים של קולק, והדמיון שהן יוצרות אצלנו.

העובדה שהציור נעדר מאפיין ציורי מצביעה על כך שכשאנחנו מדברים על שכונת המוגרבים אנחנו מדברים על היעדר. ההיעדר הזה הודגש כשדוד הציג את "נקי" לצד שתי תמונות שצילם ברחבת הכותך בתערוכה שכותרתה "מראית עין: הבלתי נראה במציאות הישראלית", שהוצגה במוזיאון ישראל בירושלים ב-1999. התמונות האלה המחישו את המובן המאליו, את המרחב התיירותי והדתי של הכיכר, בעוד שהטקסט המצויר לידם הצביע על אופן היווצרות המרחב הזה באמצעות הרס.

המינימליות של הציור, כטקסט מצויר, מובילה אותנו לחפש את התמונה שאינה נמצאת בו. בה בעת הציור נותן לנו טקסט שבאמצעותו אפשר לחשוב על התמונות של רחבת הכותל – התמונות שכן שיש לנו. כדי להשתמש כך בטקסט צריך לקרוא בין השורות של טדי קולק. הציור מתמודד עם הנושא בצורה עקיפה, גם בגלל שהוא ציור של טקסט וגם בגלל שהטקסט מייצג את הנסיונות להלבין את החורבן של שכונת המוגרבים.

שני המאמרים התפרסמו במקור באנגלית בספר Between States, שיצא השנה בהוצאת Black Dog בלונדון. הם תורגמו לעברית על ידי חגי מטר

> הולך בתלם: הכותל המערבי כרחבת מצעדים צבאית

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
חלק מכמעט 200 משתתפי השיחה בין ישראל לעזה. (צילום מסך באדיבות "זזים")

חלק מכמעט 200 משתתפי השיחה בין ישראל לעזה. (צילום מסך באדיבות "זזים")

לקראת הבחירות: מאות ישראלים בשיחה ישירה עם תושבים בעזה

בשיחה נדירה אונליין לקחו חלק פעילים חברתיים מעזה שסיפרו על החיים תחת מצור, יצאו נגד שיח ההפרדה והאלימות וקראו לשיתוף פעולה אזרחי ובניית גשרים. "תצביעו למי שיפסיק את מרחץ הדמים", הם ביקשו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf