שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

לצעוד ברחוב יפו בפעם הראשונה אחרי 22 שנות חיים בירושלים

מאת |

נולדתי בירושלים וגרתי בה כל חיי, אבל למערב העיר הגעתי לראשונה רק אחרי שהחלטתי ללמוד במוסד אקדמי ישראלי. החיים על התפר מורכבים ומבלבלים, אבל במחסום בדרך הביתה תמיד יהיה מי שיזכיר לי מי אני באמת ולאן אני שייך

כותב אורח: סולימאן מסוואדי, מחנה הפליטים שועפאט

שמי סולימאן, בן 22, יליד העיר העתיקה, ירושלים. למרות שהוא במרחק מאות מטרים בלבד, במשך מרבית חיי רחוב יפו היה עבורי כמו ארץ זרה, פיסה אירופאית. בילדותי המילה "יהודי" משמעותה הייתה או מג"בניק או יס"מניק. מערב ירושלים הייתה זירת פחד או מוות פוטנציאלי. קפה הפוך? זו בכלל המצאה שאינה קיימת. איך קפה יכול להיות הפוך?

חיי כילד מזרח-ירושלמי היו מתסכלים במידה לא מבוטלת. הוריי הקפידו שהמסלול היום-יומי שלי יתחיל מהבית אל בית-הספר שלמדתי בו, אל-אימאן, ויסתיים באותו יעד שממנו יצאתי, כלומר הבית. "אל תקנה מהדוכנים החשופים ברחוב ואל תדבר עם זרים, ואוי ואבוי לך אם תצא עם הילדים לזרוק אבנים על היהודים, אתה חביבי", זהו המשפט הקבוע שסבתא החדירה אל תוך ראשי כל שבוע, כמובן אחרי שהחביאה בכף ידי מטבע של חמישה שקלים ולחשה לי באוזן "אל תספר לאמא!"

זו הייתה גישתי כלפי היהודים: אנשים מפחידים, חשוכים וחמושים שגירשו אותנו בשנת 67' מאדמתנו וכעת הם ממוקדים רק בלשים קץ לחיינו. לראות גבר חרדי עושה את דרכו אל הכותל המערבי הייתה סיבה מספיק טובה כדי שאחליף את הרחוב ואבחר בדרך אחרת. אשר למתנחלים? אלה כבר סיפור אחר. היה מספיק בשבילי לראות מתנחלים בעיר העתיקה מלווים במאבטחים חמושים כדי להיכנס לחרדה ולהסתמר על מקומי, חסר כל תנועה.

זה מפתיע אתכם? נו, בחיאת, למה ציפיתם? לא דיברתי עברית לאורך חיי מלבד המשפט שאבי הכריח אותי לזכור, "אני גר בירושלים", משפט שהיה אמור לשכנע את לוחם המג"ב המתייצב בשער שכם שאני פשוט רוצה לחזור אל ביתי. למה ציפיתם? כשהעברית היחידה שהייתי שומע הייתה זו שבחדשות, זו של השוטר הנחוש שמחלק דוחות בשכונה, או זו של חובשי הכיפות הסרוגות המשתוללים בעיר העתיקה ביום "ירושלים המאוחדת"? "מאוחדת".

> האופוזיציה החרדית יצאה להפגין כדי לזכות מחדש בשליטה על המגזר

במחסום בדרך הביתה תמיד יהיה מי שיזכיר לי מי אני ולאן אני שייך. רחוב יפו בירושלים (הדס פרוש/פלאש90)

במחסום בדרך הביתה תמיד יהיה מי שיזכיר לי מי אני ולאן אני שייך. רחוב יפו בירושלים (הדס פרוש/פלאש90)

אתה נוצרי, נכון?

כעבור כמה שנים בצעד מפתיע החלטתי לחרוג ממנהג החברה המזרח-ירושלמית וללמוד במוסד אקדמי ישראלי. ובכן, לפני כשנה וחצי סיימתי את לימודי העברית במסגרת "מכינה קדם אקדמית למגזר הערבי", שמתקיימת כל שנה במכללת הדסה שבלב ירושלים. כן, את העברית שיש לי רכשתי בפחות משנה ואני גאה בכך! באותה שנה נאלצתי לאמץ סגנון חיים ישראלי למדי, אשכנזי מדי פעם. החלפתי את כוס הקפה השחור בקפה הפוך, ובמקום להצטייד בפיתה עם פלאפל כל בוקר, מצאתי את עצמי עומד בטור המרגיז של "ארומה", מזמין קפה ומאפה ומשתמש בשם שלמה כשם בדוי על מנת להסתיר את העובדה שאני ערבי, שלא יגלו את סודי. נאלצתי להחליף את מנהגי כי רציתי להרגיש חלק, זה לא נחמד בכלל להרגיש בודד.

כעת אני עושה תואר ראשון בפוליטיקה ותקשורת באותה מכללה ואני נורא מופתע; הייתי סבור כי ליהודים יש מחשבות נכונות וממוקדות יותר לגבי הערבים. הסתבר לי שלהיפך ממש, הם אינם מכירים אותנו כלל! בשל התנהגותי "החריגה" כוניתי לעיתים קרובות "ערבי משתכנז", "ערבי מתורבת" או "ערבי טוב". הרוב היהודי שנתקלתי בו היה ועדיין נועץ בי מבטים מוזרים כל פעם שהעזתי לדבר ערבית, כאילו לא ציפו שגבר שמתלבש כל יום בגדים חגיגיים ונושא על גבו מחשב נייד ומדבר באדיבות יהיה ערבי.

"סולימאן, אתה ממש לא נראה ערבי," היה המשפט המרכזי ששמעתי שוב ושוב, שלא לדבר על משפטים כגון "לא ידעתי שאתה ערבי", "אתה שונה משאר הערבים שאני מכיר", "תגיד, סולי, אתה חצי-חצי?" וכמובן, השאלה הקלאסית: "אתה נוצרי, נכון?". מהר מאוד הבנתי שליהודים אין שום מושג מה זה ערבי. מבחינתם, הערבי הוא אותו בדואי שרוכב על חמור וגר בפחון, לובש גלביה ומסתובב עם מקל ביד, וזה במקרה הטוב. ובמקרה הרע, אותו ילד מוזנח שמסתובב ברחובות עם ג'ינס צמוד, טי-שירת מקומטת, שקית שחורה ביד ומדי פעם סכין מוסתרת בתוך החולצה. לערבי ישנן עוד צורות בדמיונם של היהודים, הערבי יכול להיות המלצר שמכין חומוס טעים, המנקה של הבית, או גוי של שבת שבא ומדליק את החשמל בבית במידה ונכבה.

לפעמים אני מרגיש שזהותי כבר הלכה לאיבוד בין כל הזהויות שאני נאלץ לאמץ בכל יום מחדש. מבחינת הערבים, הפכתי להיות בוגד-כופר-ציוני מנוול שתומך בצבא הכיבוש,  וכל מה שמעניין אותו זה למצוא חן בעיני בנות יהודיות. בעיני היהודים, מצד שני, אני תמיד אשאר "הערבי", לעולם לא חלק מהחברה הישראלית. זה שלעולם לא יהיה שייך, לא משנה כמה הוא יתאמץ, או, בלשון שלכם, "ישתכנז". אבל גם בימים הכי מבולבלים שלי, בערב, בדרך חזרה למחנה הפליטים שועפאט שבו אני גר, השוטרים במחסום שבכניסה למחנה יזכירו לי מיד לאיזה צד אני שייך.

סולימאן מסוואדי הוא סטודנט לפוליטיקה ותקשורת, בן 22, פעיל דו-קיום ירושלמי.

> כך תגרום להמון שמאלנים טובים לשתף פוסט ימני מובהק

זהו הערוץ הכללי של "שיחה מקומית", מקומם של מאמרי האורחות והאורחים שלנו, של יוזמות קבוצתיות באתר, לייב בלוגינג בארועים מיוחדים, הודעות מערכת ועוד.

נשמח לקבל הצעות לכתבות ומאמרים, תמונות וסרטונים. אפשר לקרוא את מדיניות הפרסום שלנו בעמוד האודות, ולשלוח לנו מיילים לכאן: info@mekomit.co.il

כתבות ומאמרים המתפרסמים בערוץ מייצגים את כותביהם בלבד, ולא את דעות חברות וחברי "שיחה מקומית" או את דעות העורכים.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

הניוזלטר השבועי של שיחה מקומית מביא את מיטב הכתבות והטורים שלנו עד המייל שלך. להרשמה לחצו כאן
silencej89sjf