כחלון ורגב, אתם קבלני הביצוע של ההגמוניה הלבנה

מאת |

צפיתי יחד עם שר האוצר בסרט על אום כולת'ום, מספר ימים אחרי אירוע המחאה נגד כוונתו לסגור את התאטרון היחיד שיוצר אמנות של פריפריה, על פריפריה ולפריפריה. ולמה? רק כי יהודים ופלסטינים עושים זאת יחד

כותבת אורחת: עדי גולן בכנפו

ביום חמישי האחרון ראיתי 1500 אנשים ונשים שמבינים שהיום ללכת לראות אמנות זה אקט פוליטי. לקהל שהגיע לתאטרון הערבי-עברי ביפו, ילדים, נוער ומבוגרים, נמאס לסתום את הפה מול הבריונות התרבותית של שרי הממשלה.

אך למרות הניצחון שלנו ביום חמישי, 48 שעות בלבד אחרי, ביום שבת, כשנכנסתי לסרט בפסטיבל חיפה ומול הפרצוף שלי עמד שר האוצר כחלון, האיש שבהינף עט עומד לשלול את התקציב של תאטרון יפו, קפאתי. לא הצלחתי לצעוק משהו, לא הצלחתי לצלם את עצמי מדקלמת איזה מניפסט רדיקלי ומעלה לפייס. פשוט שתקתי.

> מעל לאלף השתתפו בפסטיבל התמיכה בתיאטרון יפו

פסטיבל סולידריות עם התיאטרון הערבי-עברי ביפו (קרן מנור/אקטיבסטילס)

פסטיבל סולידריות עם התיאטרון הערבי-עברי ביפו (קרן מנור/אקטיבסטילס)

כחלון ואני ישבנו באותו אולם קולנוע, שנינו צפינו בסרט על אום כולת'ום של במאית איראנית שנאסרה עליה הכניסה לאירן כי האמנות שלה לא התאימה למשטר, שנינו צפינו ביצירה פמיניסטית פוליטית, שעם שינויים קלים בעלילה לא היו עוברים את שבטה של צנזורית התרבות מירי רגב.

תוכן לא לבן

אני ישבתי בשורה החמישית והוא בשורה האחרונה מצד ימין. כשירד החושך על האולם והסרט התחיל יכולתי רק לקוות ששיריה של אום כולת'ום יציפו לשנינו זיכרונות דומים של משפחה, בית וערביות. קיוויתי שזיכרונות מהילדות במעברה של אולגה תכניס לו קצת חמלה בלב למקום שנלחם על מרחב תרבותי בו שפת אמו מקבלת מקום ראוי.

אחרי הסרט הלכתי מובסת הביתה עם טעם מר של שתיקה. כחלון המשיך להיות כחלון, וקיבל מכתב זועם ממירי רגב, שהאיצה בו לקדם את שלילת התקציב של תאטרון יפו. במכתב כתבה מירי רגב לכחלון שבאירוע התמיכה ביפו שרית וינו-אלעד ואודי אלוני עברו כל גבול. הראשונה התעטפה בדגל, ואלוני קרא ל"שפה פלסטינית חופשית" – שני מקרים הו כה "חמורים" לישראל 2017. הרי זה ברור שלא ההתעטפות בדגל היא שמאיימת על רגב.

האיום האמיתי הוא מה שלא הופיע במכתב – רגב לא סיפרה לו שבתאטרון הזה מתרחש נס כל יום, שיש בו מקום להצגות עם נרטיב מזרחי בועט כמו בהצגה של חנה וזאנה "פרחה שם יפה", יש מקום לראפר מלוד שעושה צ׳כוב או לפייטן חרדי ששר פאריד מתחת לאותה קורת גג. רגב לא כתבה שבין הקירות השחורים של תאטרון יפו יש סופסוף מקום לתוכן לא לבן.

מירי רגב, שעושה שימוש ציני בפריפריה ומנסה לבודד אותה מערביותה, נכשלת פעם אחר פעם. היא רומסת את כל מה שעומד בדרכה אל יצירת הפריפריה המושלמת והמפגרת, הפריפריה ששונאת ערבים (גם אם במחיר שנאה עצמית) ואוהבת את מירי רגב. כל רגע שקהל מגיע לצרוך תוכן לא לבן, ולראות איך שדיכוי של אחד מחובר לדיכוי של השנייה, הוא רגע שבו שרת התרבות של מדינת ישראל מפסידה ובגדול. במילים אחרות, מירי רגב מחזירה אותנו לשלטון מפא"י – שם קרעו מעלינו את הערביות יום אחר יום.

וכשרגב מאיצה בשר האוצר להוריד את המסך על תאטרון יפו, הגיע תורו של כחלון להצטרף למסע ההשתקה. אכן, רגב עושה המון רעש ומשתדלת למשוך את האש – אבל כחלון, עם החיוך הלבן, הוא זה שחותם על הגזירה. הוא זה שיושב בשקט בכיסאות עור הצבי בזמן שחבריו מעבירים את "חוק הלאום", נעלם בדממה בזמן שהנכים נאנקים ברחובות, וישמור גם על שתיקה בקבינט הביטחוני כשתתחיל המלחמה הבאה.

> למה דווקא האמנות מוציאה את הימין הכל-יכול מהדעת?

החיוך הלבן והישיבה הממלכתית של כחלון בשורה האחרונה של אולם הקולנוע, נחבא בין הצללים, לא ישאירו את ידיו נקיות כשיחתום על הגזירות. שקר הפריפריה של רגב לוקה באותו עיוורון של השקר של מפא"י: הפלסטיני תמיד נותר שקוף.

ככה יצא ששני שרים מזרחים מובילים את סגירתו של אחד התאטראות היחידים שמביא תוכן של פריפריה על פריפריה ולפריפריה (כן; פלסטין, פלסטיניות ואסירים פוליטיים הם גם פריפריה) כזה שלא נראה באף תאטרון רפרטוארי. רגב וכחלון הם ההשתקה, הם היד שעל המפסק, הם אלו שמכבים את האור ומונעים גישה לתרבות מקהל יפואי, יהודי ופלסטיני, רק כי הם עושים זאת יחד. מאז ימי מפא"י – כחלון, רגב והממשלה שבה הם יושבים לקחו את הגזענות הציונית כמה צעדים קדימה. הם האנשים ששותקים מול ילדי תימן החטופים, סוגרים תאטראות ושומרים את האוכלוסיות המוחלשות מופרדות ועמוק בתחתית.

שנינו ישבנו באותו אולם קולנוע, שנינו שותפים באהבתנו לאום כולת'ום, ושנינו צפינו בסרט של אמנית שלא מצאה חן בעיני המשטר. שנינו ראינו מה רדיפה פוליטית יכולה לעשות, שנינו יודעים מה רדיפה פוליטית כבר עושה ממש כאן מחוץ לאולם הקולנוע, בתאטרון אל מידאן, פסטיבל עכו או בתאטרון אל חכוואתי, ועכשיו הגיע תורו של תאטרון יפו.

נהייתם קבלני הביצוע של ההגמוניה הלבנה, ועל זה – רק אלוהים יסלח לכם.

עדי גולן בכנפו היא אמנית אקטיביסטית, ואחת מיוזמות אירע התמיכה בתאטרון יפו.

> למרות איומי שרי האוצר והתרבות: אולם מלא באירוע התמיכה בדארין טאטור

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

זהו הערוץ הכללי של "שיחה מקומית", מקומם של מאמרי האורחות והאורחים שלנו, של יוזמות קבוצתיות באתר, לייב בלוגינג בארועים מיוחדים, הודעות מערכת ועוד.

נשמח לקבל הצעות לכתבות ומאמרים, תמונות וסרטונים. אפשר לקרוא את מדיניות הפרסום שלנו בעמוד האודות, ולשלוח לנו מיילים לכאן: info@mekomit.co.il

כתבות ומאמרים המתפרסמים בערוץ מייצגים את כותביהם בלבד, ולא את דעות חברות וחברי "שיחה מקומית" או את דעות העורכים.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf