כך איבדו הערבים את האמון במחויבות היהודים לשוויון

ערבים נאלצים לשמוע את הגזענות של חבריהם לעבודה, ובשם הדו קיום להנהן בשקט ולהביא בקלאווה מהכפר. היהודים דורשים נאמנות למדינה היהודית, אבל מבהירים היטב שהם לא מוכנים לשקול מנגד להעניק שוויון

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: איאד שלאבנה

כ-15 שנים לפני האירועים שקרו השבוע, במאורעות אוקטובר 2000, נפל דבר בישראל. 13 מהמפגינים נורו למוות בידי שוטרים. אירועי אוקטובר העלו לדיון בציבור היהודי את סוגיית נאמנותם של הערבים בישראל למדינה היהודית. באותו הזמן בעבור הערבים בישראל מה שהחל באוקטובר 2000 – ונמשך גם היום בדמות קריאות ברשתות החברתיות לחרמות על בתי עסק ערבים במקרה הרע ושלילת אזרחות וטרנספר במקרה הרע יותר – מעמיד בסימן שאלה את מחויבותם של היהודים בישראל לערכי שוויון וחופש הביטוי לכל במדינה דמוקרטית.

הירי במפגינים אזרחי ישראל מהווה בעבור הערבים הוכחה. הוכחה לכך שממשלות ישראל, בתמיכת הציבור, לא יבחלו באמצעים כלפי האזרחים הערבים אם נושא ההפגנה אינו מתיישר עם המקום אותו מייעד הציבור לערבים בספקטרום החברתי. אם לא היה די בהוכחה כי המשטרה מסוגלת לירות ב-13 מפגינים ערבים באש חיה, בגבם בחלק מהמקרים, הגיעה ועדת אור במטרה לקיים ניראות של עשיית צדק עם העוולות – ודווקא הוסיפה חטא על פשע בכך שכשלה (אם בכלל רצתה) להצביע על אשמים במותם של המפגינים ולהביאם לדין.

הקולות הנשמעים מצד הציבור היהודי בין אוקטובר 2000 לאוקטובר 2015 הם זהים. בין הקריאה לחרם לקריאה לטרנספר עומדת בעיני היהודים "שאלת הנאמנות" של הערבים בישראל.

> מדריך הישרדות לפלסטיני בארץ הקודש

הפגנה בנצרת בתמיכה בפלסטיני ובאל-אקצא (עומר סמיר / אקטיבסטילס)

הפגנה בנצרת בתמיכה בפלסטינים בשטחים ובאל-אקצא (עומר סמיר / אקטיבסטילס)

חומוס בפאתי הכפר

את הלכי הרוח הללו הערבים בישראל כבר מכירים. הם לא חדשים ולא מוגבלים רק לאוהדי בית"ר או למנהיגי הציונות הדתית. בעיני היהודים, הערבים בישראל הם אזרחים על תנאי. לא קבוצת מיעוט, לא אוכלוסיה מקופחת, לא מעמד נמוך. אלא גיס חמישי שיש לנהוג בו ביד קשה כאשר הוא משמיע את קולו.

ערב אוקטובר 2000 נדמה היה לערבים בישראל, בעיקר נוכח ממשלת השמאל שכיהנה באותה תקופה, שישנו רוב דומם, שמאלני, כזה שמאמין ששוויון זכויות הוא עיקרון אלמנטרי וזכות מולדת במדינה דמוקרטית. באוקטובר 2000 נשבר האמון. לא האמון שנתנו היהודים בערבים, שכן אמון זה מעולם לא היה קיים: די לערבי בחוויה המשפילה בנמל התעופה, כשרק תחתונים לגופו, מול סלקטור בן 21, על מנת לדעת זאת. הערבים הם אשמים עד אשר תוכח חפותם. אבל האמון של הערבים הוא זה שנשבר.

הערבים בישראל מבחינים בחשד היהודי התמידי בהם גם מבלי לבוא במגע עם רשויות המדינה. באוקטובר 2000 חדלו הערבים מלהאמין במלים יפות על דו קיום. הם יודעים שדו הקיום מוגבל רק לזמנים בהם היהודים מנגבים חומוס, לא בכפרים חלילה, אלא רק בחוצותיהם. לא סתם מסעדת אל-באבור המפורסמת, כמו בתי עסק ערבים אחרים, נמצאת על כביש ואדי ערה ולא בלבה של אום אלפאחם: ישראלים הרי לא העיזו ולא יעיזו להיכנס פנימה. הפחד כבר מובנה, למרות שהסטטיסטיקה אומרת את ההיפך. ואם ייכנסו, הרי יתביישו, יתביישו שבמאה ה-21 כך נראות תשתיות בעיר בישראל.

הישראלים איבדו את האמון הערבי בהם כשביקשו, מכל רחבי הקשת הפוליטית, מי בשל גזענות ומי בשל התגלחות על זקנם של הערבים, להדיח את חברי הכנסת שבחרו הערבים, בזכות ולא בחסד, בטענה העלובה לפיה הם לא מייצגים את הציבור שבחר בהם כאשר הם מתבטאים נגד הכיבוש. אך בניגוד להתנשאות המובנית כלפי בחירתם של הערבים, בעניינים מדיניים חברי הכנסת הערבים דווקא בהחלט מייצגים את בוחריהם נאמנה. כשהם זועקים את כאבם של ילדי עזה, אחיהם, בני דודיהם, דם מדמם, הם מייצגים את הערבים בקול רם. ואילו בפטרנליזם מעמדי, אתני, לאומי, מחליטים הפוליטיקאים היהודים בעבור הערבים את הכללים לגבי מי ראוי שייצג אותם ומי לא. כאילו שהבחירה הערבית לא מספיק טובה. אנא הזכירו לנו מי נתנו שבעה מנדטים למפלגת הגמלאים "בשביל הקטע", או 19 מנדטים ליאיר לפיד ומפלגתו האליטיסטית לאחר הבלוף שנקרא "המחאה החברתית".

> לא מאוחר מדי בשביל למנוע עוד תרפ"ט

שוטרים עוצרים מפגין בנצרת במהלך הפגנת הזדהות עם הפלסטינים בירושלים ובשטחים (עומר סמיר / אקטיבסטילס)

שוטרים עוצרים מפגין בנצרת במהלך הפגנת הזדהות עם הפלסטינים בירושלים ובשטחים (עומר סמיר / אקטיבסטילס)

היהודים איבדו את האמון הערבי כשקראו להחרים את טקסי יום הנכבה. כאילו שההיסטוריה הפלסטינית כולה שקר ושלימודה מערער על זכות קיומה של המדינה, במקום להבין שאזכורה דווקא מחזק את המדינה. ההיסטוריה הפלסטינית לא נלמדת בבתי הספר הערביים, אלא מועברת מפה לאוזן, מאב לבנו, מסביהם של המפגינים היום, שהיו שם וחוו את הנכבה בעצמם. את ההיסטוריה הזו מנסים בישראל, בשם הנאמנות למדינה, לבער. והרי ממי למדו הערבים את חשיבות תיעוד ההיסטוריה? מיד ושם, מטקסי יום השואה, מהיינריך היינה, שעל שמו נקראים רחובות בישראל, זה שאמר שבמקום בו ישרפו ספרים עוד ישרפו בני אדם.

קרובים לניו יורק, קרובים לעזה

הישראלים איבדו את האמון הערבי כשהם דיברו על שלילת אזרחות כשערבים הפגינו לאות הזדהות עם כאבם של בני עמם, בני משפחותיהם. האם לאזרח ערבי בישראל לא כואב לראות כיצד הפצצות והפגזים שנקנו גם ממיסיו ומעמלו פוגעים בילדי עזה והגדה? האם הזכות להפגין נגד הכיבוש ומדיניות הממשלה שמורה אך ורק ליהודים שמאלנים?

הכיצד יבקשו היהודים מהערבים להתנער מאחיהם מעבר לגדר, מרחק קילומטרים בודדים מאיתנו, כשבו זמנית הם עצמם מביטים ביהודים, רצים אל בני דודיהם הרחוקים בניו יורק ובלוס אנג'לס ותובעים מהם לגלות אמפתיה כלפי כאבם במלחמות ובפיגועים? האם אמפתיה לחפים מפשע שנהרגים באזורנו היא בגדר מותרות השמורות לקבוצה אתנית אחת?

בשם ההסברה משתפים היהודים ברשתות החברתיות צילומים של ערבים מצביעים בבחירות, כאילו שזה לא דבר אלמנטרי שילידי המקום מצביעים. כשהציבור רוצה, הוא מתגאה בערבים שלו, משתמש באזרחותו הישראלית כמגן מפני הביקורת בעולם על האפרטהייד המתנהל בשטחים, וכשנרגעות הרוחות, מעלים נבחריו רעיונות לחוקי נאמנות, חילופי אוכלוסייה והתניית מימון לבתי ספר בגיוס לצבא.

כשמתפנה הציבור לדיונים על אופייה של המדינה ויסודותיה הדמוקרטיים, יטען שהשוויון הוא לא שאלה של אתניות, אלא של נאמנות למדינה, ושהרי אם יתגייסו הערבים לצבא או לשירות לאומי, ידעו אז היהודים שהערבים נאמנים ובעקבות זאת גם יזכו ליחס שוויוני. מעבר לבעיה בעצם התניית השוויון בשירות למדינה, חייבות להישאל כאן שאלות קשות לא פחות: האם אי פעם ירתה המשטרה אש חיה בהפגנה של חרדים שאינם מתגייסים לצבא, גם בהפגנות בהם הותקפו שוטרים? או מצד שני, האם התשתיות בישובים הדרוזים, בהם מתגייסים לצבא, ראויות להיקרא שוות לאלו בישובים יהודים?

האמון הערבי ביהודים אובד בשומעם במקומות העבודה המשותפים, דיונים מרתקים כמו השאלה אם יש לשטח את עזה או רק להפגיז אותה, ואם יש להכנס באמ-אמא שלהם או רק באמא שלהם. הערבים שומעים את הדיונים הללו וממלאים פיהם מים, לעתים מתביישים שאלו חבריהם לעבודה, אך לעתים גם מתביישים בעצמם, בשתיקתם הכפויה.

השתיקה הזו עליה שומרים הערבים בשם הדו קיום, זו שמלווה בהנהון מנומס ובסיכום שיחה מתרפס של "הקיצונים משני הצדדים הורסים לכולנו" בעודם מכבדים את חבריהם היהודים בעוד מגש בקלאווה מהכפר, מקעקעת את מקומם של הערבים בדיונים הפוליטים בישראל. הם מחוייבים להישאר "ערבים טובים", עם בקלאוות מתוקות וקפה עם הל, לא מתווכחים, רק מארחים ומחייכים. אלו גבולות השיח הערבי במקום עבודה עם קולגות או לקוחות יהודים, המלצות על חומוסיות ודיונים על בשר כבש. סותמים את הפה ומאפשרים ליהודי להרגיש רחום על כך שלא שלח את הערבים לסוריה או ירדן, שם אפילו מחשבות פוליטיות הן אסורות.

> פעילים נעצרו בניסיון למנוע הפגנות. העילה: קראו להביא בצל להפגנה

הפגנה של חד"ש בנצרת נגד ההסלמה (דוברות הרשימה המשותפת)

הפגנה של חד"ש בנצרת נגד ההסלמה, שבת (דוברות הרשימה המשותפת)

לו היו הערבים בישראל פליטים סורים או ירדנים, כנראה שהיו מעריכים את המחווה. אבל כבני המקום, שארית הפליטה של הנכבה, של מה שנשאר מהפלסטינים בגבולות 67', יודעים הם כי לו יזכירו את זהותם הפלסטינית על ידי הזדהות עם כאבה של אם שבנה נהרג מירי שוטרים בירושלים, מיד ידברו היהודים על חרם ועל עשיית החסד עם הערבים "שאנחנו מפרנסים".

אבן פינה לבניית אמון מחדש

בדיונים על שוויון זכויות יסבירו היהודים לערבים מדוע הם "לא בדיוק פלסטינים" אלא "קודם כל ישראלים", ואם יתעקשו הערבים על זהותם כמיעוט לאומי, אז בעבור היהודים מקומם של הערבים מעבר לגדר. שאלו את עצמכם: האם צאצאי האינדיאנים בארה"ב אינם רשאים להגדיר את עצמם כנבאחו או שירוקי, במקביל או אף לפני זהותם האמריקאית? האם סיפוריהם אסורים להפצה או ללימוד? האם ההיסטוריה והמורשת שלהם מערערת את יסודות קיומה הנוכחי של האומה האמריקאית?

דוגמאות אלו רק מעבירות לערבים מסר מובהק, לפיו אם ברצונם כמו היהודים להיות עם חופשי בארצם – עליהם לדעת שבארץ זו לפני העם החופשי קודמת נפש היהודי.

לציבור הערבי בישראל יש דעה גם לגבי סוגיית ירושלים ואל אקצא. למרות הנסיונות להציג את הסכסוך כבעל אופי דתי, בעבור ערבים שאינם דתיים מדובר לפחות בדיון על הכיבוש, על מעמדה של מזרח ירושלים. מאותה הסיבה שישנם חילוניים יהודים שמודעים לתקיעת היתד הסמלית שבעליית חברי כנסת מהימין למתחם אל אקצא, כך גם חילונים ערבים מבינים כי יש לעלייה אל המתחם השלכות פוליטיות על המדינה הפלסטינית העתידית וקעקוע הכיבוש כעובדה מוגמרת.

לציבור הערבי בישראל יש דעה בעניין. יש לו גם שותפים לדעה זו בקרב השמאל היהודי, זה שתומך בחלוקת ירושלים ובהקמת מדינה פלסטינית. מן הראוי שציבור יהודי זה ימצא לנכון הזדמנות לשלב ידיו עם הציבור הערבי בישראל ולהביע את דעתו בקול רם אל מול מעשי הימין באיזור. אולי ממקום זה יוכלו היהודים והערבים בישראל להניח אבן פינה לקראת בנייה מחודשת של האמון שנשבר.

איאד שלאבנה הוא בוגר תואר ראשון בניהול מאוניברסטית בן גוריון ובוגר תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת קולורדו, בולדר. עבד בשוק ההון בישראל ובמחקרי שוק בענפי הטלקום ומיזמים חברתיים בארה"ב. רץ למרחקים ארוכים, ומאמין שברחובות נמצאות שתי הפלאפליות הטובות בעולם.

> הקלפים עדיין בידי ישראל

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

הערכים הנכונים, הרשימה הנכונה. האם יהיה לו גם את האומץ? ניצן הורוביץ (מרים אלסטר / פלאש90)

החיבור בין לוי-אבקסיס ופרץ הוא הזדמנות הפז של מרצ

אחרי שעמיר פרץ בחר בפנייה חסרת תועלת למרכז, השמאל הישראלי זקוק לקול חד ואמיץ. למרצ יש את כל הנתונים להיות הקול הזה. השאלה אם הפעם תשכיל לממש את הפוטנציאל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf