כך הפך שיח זכויות האדם לכלי מניפולטיבי בשירות הימין

חיילי צה"ל הופכים לאוכלוסיה מוחלשת שצריך לחבק ולעודד. מפלגת הבית היהודי יוצאת למאבקים נגד הממשלה שהיא חברה בה. אנשי ימין מנסים לסגור תיאטראות לא נאמנים בשם זכויות האדם. הבלבול של הימין בעניין שיח זכויות האדם אינו מקרי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בעקבות סערת הכזב של "אם תרצו" באוניברסיטה העברית, מיהרה האוניברסיטה לפרסם מודעה בעיתונים, בה היא הכריזה: "סטודנטים במדים? ברוכים הבאים!" בשפה שמזכירה הרבה יותר מידי את הברכה "Refugees Welcome" שהתרגלנו לראות בשנים האחרונות על שלטים שמחזיקים פעילי זכויות אדם באזורים אליהם מגיעים פליטים. סיסמא שמבקשת להביע קבלה בניסיון להראות לפליטים שיש מי שרוצים אותם לעומת אלו הדורשים לגרשם ולשלול מהם מקלט וזכויות.

עושה רושם שהאוניברסיטה העברית התבלבלה וטעתה לחשוב שחיילי צה"ל הם אוכלוסיה שיש להזמינה לקחת חלק באופן מיוחד. ובכן, מגוחך שיש צורך להזכיר זאת, אבל חיילים במדים הם בהחלט לא אוכלוסיה מודרת או מוחלשת במדינת ישראל הכובשת, אלא בדיוק ההיפך. חיילים במדים זוכים לפריבילגיות רבות במדינת ישראל, ובייחוד באוניברסיטאות. הצבא נוכח בכל פן של החיים האזרחיים במדינה, ובעלי הכוח בחברה, מראש ממשלה ועד הייטקיסט הם בעלי תפקידים בצבא ויוצאי צבא.

בשנים האחרונות אנחנו רואות התעוררות גדולה של תנועות המנסות לשנות מציאות: תנועות נשים שנאבקות נגד אלימות מינית, התנועה לשחרור פלסטין שנאבקת עבור צדק וזכויות אדם, תנועות של איכות הסביבה, של זכויות בעלי חיים. המוני אנשים וקבוצות שמתנגדים ומתנגדות לפגיעה בזכויות בסיסיות, לאי שוויון וליחסי כח בלתי הוגנים.

קברניטי הכוח הפוליטי והכלכלי אינם עיוורים להשפעה העצומה של תנועות לצדק ושינוי על השיח. אקטיביזם זה סקסי, עוצמתי ומצטלם יפה. ולשאת בפיך שיח של זכויות אדם גורם לך להיראות כאדם או ארגון טוב, הגון וחיובי.

חיילים בתחנת אוטובוס בירושלים. לא ישלמו על הנסיעה בתחבורה הציבורית. תזכורת: הם לא שייכים למגזר חלש שסובל מאפליה. (יונתן זינדל / פלאש 90)

חיילים בתחנת אוטובוס בירושלים. לא ישלמו על הנסיעה בתחבורה הציבורית. תזכורת: הם לא שייכים למגזר חלש שסובל מאפליה. (יונתן זינדל / פלאש 90)

למעשה האוניברסיטה העברית אינה הגוף היחיד שהתבלבל. לא סתם אנחנו רואות חברות מסחריות משתמשות בשיח של שוויון וזכויות כדי לקדם מכירות ולהגדיל את שורת הרווח (על פי רוב, תוך ניצול אוכלוסיות מוחלשות ככוח עבודה זול ומשולל זכויות).

כולנו זוכרות את הסערה הציבורית סביב "איראן זה כאן?", הקמפיין של הודיס בהובלת בר רפאלי עטוית הניקאב. הקמפיין כביכול קרא לשחרור נשים מכבלים חברתיים (בדרך מתנשאת שמקטינה נשים מוסלמיות ומגדירה עבור נשים אחרות מהי החירות), אבל למעשה שיח החירות והשחרור שלו קרא לנשים לצאת מהמרחב הביתי ולסור לחנות הקרובה של המותג ולרכוש את הקולקציה החדשה.

בר רפאלי בהחלט אינה בודדה בטרנד הזה. שחקן הפוטבול קולין קפרניק עורר סערה בשנת 2016 כשהחליט להפסיק לעמוד בזמן השמעת ההמנון במשחקי הליגה האמריקאית במחאה אלימות משטרתית, אפליה ודיכוי השחורים במדינה. שנתיים מאוחר יותר הוא נבחר להיות הפרזנטור של חברת "נייקי". הספורטאי המרדן שאף אחד לא רצה להעסיק הפך לנכס שיווקי, דווקא בזכות שיח הזכויות והחירויות שהוא מייצג.

באותו אופן מנכס פועלות קבוצות כמו אם תרצו, פעילים כמו שי גליק שמזדהה כפעיל זכויות אדם ופועל לשלול תקציבים ממוסדות תרבות לא נאמנים, ואף שרים וראשי מדינות שמקדמים את האג'נדות שלהם תוך ניצול ציני של שיח זכויות אדם ושוויון. בואו ניקח למשל את מפלגת הבית היהודי, חברה בכירה בקואליציה האחרונה. זה לא הפריע לשרים שלה להוביל מחאה חברתית נגד השלטון שהם חלק ממנו. המודל נראה כמו תסריט של מאבקים חברתיים שאנחנו מכירות מהעשור האחרון: קריאה להתעוררות ציבורית, חסימת כבישים, הפגנה מול הכנסת ופנייה לתקשורת. במקרה זה, כמובן, קשה להתעלם מהגיחוך בשימוש שעושה מפלגה שיושבת בממשלה נגדה היא מוחה בכלים שפותחו כדי לאפשר למי שלא מחזיק בשלטון ובגישה לתקשורת, להביע דעה ומחאה.

מתבכיינים על דה לגיטימציה בזמן שהם עסוקים בהסתה מתמדת נגד ארגוני ופעילי זכויות אדם. מפגיני אם תרצו. (יונתן זינדל / פלאש 90)

מתבכיינים על דה לגיטימציה בזמן שהם עסוקים בהסתה מתמדת נגד ארגוני ופעילי זכויות אדם. מפגיני אם תרצו. (יונתן זינדל / פלאש 90)

השיח הזה משמש גם את משרד החוץ, המשרד לעניינים אסטרטגיים וארגונים שפועלים מטעמם או לצדם כדי להציג בפני העולם את מדינת ישראל כמודרת, מוחלשת ונרדפת, כאילו לא מדובר במדינה בעלת אמצעים, שעוסקת באופן שיטתי בגזל, הפרות זכויות אדם ופשעי מלחמה.

לדוגמא, הארגון A Wider Bridge, ארגון להט"בי אמריקאי-יהודי, שטוען שהוא פועל למען "שוויון בישראל ושוויון לישראל". אנשי ארגון זה מתמחים במיוחד במניפולציה צינית של השיח: כשנוח להם, מדינת ישראל היא גן עדן ללהט"ב, ובמקרים אחרים הם תומכים ומעודדים מאבקים של הקהילה בארץ מול המדינה (שכידוע, אינה בדיוק גן עדן ללהט"ב מבחינת חקיקה).למעשה, מדובר בניסיון לגייס תמיכה תמיכה ואהדה לישראל בקרב יהודי ולהט"בי ארה"ב תוך ניצול מאבקי הקהילה הגאה בארץ.

ארגון זה בוודאי אינו היחיד. לצדו ובאופן דומה פועלים גם שגרירים ושר החוץ וראש הממשלה. כשנוח להם הם מציגים את ישראל כנרדפת, קטנה וזקוקה לתמיכה. במקרים אחרים מדובר במעצמה צבאית-קיברנטית-כלכלית. ומאחורי הקלעים, הם מאיימים, משתמשים בכוח הכלכלי ובתעשיית הנשק כדי להשיג תמיכה בהמשך מדיניות הכיבוש והאפרטהייד, ולגיטימציה להתנכלות לפעילים וארגונים המנסים לחשוף את פשעי הכיבוש.

בטקטיקות אלו מצליחים ארגונים וגופים לחוקק חוקים נגד תמיכה בפעילות BDS במקומות שונים בארה"ב ובאירופה. הם הופכים את היוצרות והאמת. ממדינה כובשת ישראל הופכת לנרדפת בעיניהם, ואת הקמפיין הבלתי אלים של תנועת החרם הם מכנים "טרור", כאילו שאותיות ה-BDS עומדות להתפוצץ בכל רגע.

בחודש שעבר, למשל, נחשף בעיתון גרמני מכתב פניה מממשלת ישראל לממשלת גרמניה, מכתב שהוגש פיסית על ידי נתניהו למשלחת של מרקל, שדורש להפסיק את התמיכה הגרמנית בארגוני זכויות אדם, ארגונים המתנגדים לכיבוש, כלי תקשורת עצמאית ואף מוזיאון (ביניהם "קואליציית נשים לשלום" ו"שיחה מקומית"). במקרה זה ורבים אחרים, ישראל ממשיכה לנצל את ההיסטוריה של הגרמנים עם העם היהודי (וגם קשרים כלכליים וצוללות למיניהן), כדי לחזק ולהצדיק את המשך הניצול והדיכוי של העם הפלסטיני.

קווטרבק סן פרנסיסקו, קולין קפרניק (צילום: ברוק ווארד, פליקר CC BY-NC 2.0)

הקווטרבק קולין קפרניק – מלוחם זכויות אדם לפרזנטור של חברת ענק (צילום: ברוק ווארד, פליקר CC BY-NC 2.0)

מותו של הפוליטיקלי קורקט

זה באמת משמח ומרגש לראות שבשנים האחרונות שיח זכויות האדם מקבל מקום מרכזי ונפוץ יותר בשיח הציבורי, אך ניכר גם בלבול רב ביחס למושגים ולהקשר שבו הגיוני לעשות בהם שימוש. בלבול, אגב, זוהי מילה עדינה כדי לומר שנעשה שימוש מניפולטיבי במונחים האלו כדי להשיג תועלת.

התופעה הזאת מסתמכת על מספר שיטות של רידוד השיח וריקון שלו מתוכן:

האחת היא התעלמות מהקשר כללי רחב יותר, או אפילו ניסיון להעלים את אותו ההקשר. כמו בדוגמא שבה עסקינן בימים אלו, של חיילים שכביכול מודרים או מותקפים בתוך האוניברסיטה, כשלמעשה הם זוכרים לזכויות יתר מרחיקות לכת הן בתוך האוניברסיטאות והן בחברה הכללית בישראל. ולא רק זאת, אלא שהם אלו שמבצעים את פעולות שלילת הזכויות מאזרחים פלסטינים שחיים תחת כיבוש.

השניה היא התעלמות מיחסי כח. כך למשל, ישראל, שדורשת שוויון כאילו היא קטנה ונרדפת, מתעלמת מההקשר שבו במתחם שבין הירדן לים, ישראל היא זו המחזיקה במשאבים, בכח הצבאי והכלכלי, אל מול האוכלוסיה הפלסטינית.

ראינו בשבועות האחרונים, עם חשיפת ה"שתול" הפעיל "אם תרצו" בהפגנה של קבוצת השיבה בגבול עם עזה, כמה קל לחקות את שיח זכויות האדם. משיטוט בפרופיל הפייסבוק הפיקטיבי בו עשה שימוש, ניתן לזהות שימוש הן בסטריאוטיפים אודות אקטיביסטים למשל כשהתחזה לטבח טבעוני, והן שימוש בשיח של התנגדות לכיבוש ותמיכה במאבקים אחרים. אבל זה כל מה שזה היה, חיקוי.

מה שחסר שם, ומה שחסר לקבוצות הימין והפוליטיקאים המניפולטיביים וגם לחברות המסחריות שעושות שימוש נלוז בשיח הזה, זה ניתוח אמיתי של המצב, עקביות ומחויבות כנה ואמיתית לזכויות אדם ואישה.

"עמנואל ברוש" ותום ניסני, רכז פעילים ב"אם תרצו", מתעדים את המפגינים בתחנת דלק ליד גבול עזה, אחרי ש"ברוש" נחשף. ניסני הגיע למקום ההפגנה דקה אחרי שהחלה (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

שתול של אם תרצו לאחר שנחשף בהפגנת שמאל, לצד ותום ניסני, רכז פעילים של ארגון הימין (צילום: אורן זיו)

זה לא מאוד קשה לזהות פייק שיח שכזה כשרואות אותו, ובעיקר חשוב שלא נתבלבל גם אנחנו ונדע להגיב לו ברצינות הראויה לו ולא ליפול לרטוריקה המרוקנת מתוכן. למשל, האוניברסיטה העברית יכלה לפרסם מודעה בה היא מבטיחה לסטודנטיות פלסטיניות ולסגל ההוראה שהיא תעשה מאמצים לבלום את התנכלות חבורת "אם תרצו" ברחבי האוניברסיטה. במקום זאת, בחר נשיא האוניברסיטה להתראיין ולהדגיש את כמה שהאוניברסיטה העברית משתפת פעולה עם הצבא בתכניות לימוד ומחבקת תלמידים שהם חיילים. זהו ביטוי קלאסי למיליטריזציה של החברה האזרחית, כיאה למדינה שכבר שנים ברצף מדורגת במקום הראשון במדד המיליטריזם הגלובלי.

בתגובה, אגב, תום ניסני, ראש אגף הפעילים באם תרצו, זעק בפייסבוק וטען שנשיא האוניברסיטה עוסק בדה-לגיטימציה ואף הסתה נגד תנועת "אם תרצו", מילים שללא ספק הוא למד מארגוני זכויות אדם לגיטימיים שנרדפים על ידי ממשלת ישראל – מהלך שתנועת אם תרצו מהווה שותפה פעילה בו.

בשבועות האחרונים ראינו את התגלגלות פרשת הרצח של עאישה א-ראבי, והסערה סביב תנאי חקירת הנערים המואשמים במעורבות ברצח. כרגיל, הימין מיהר לאחוז בשיח זכויות אדם כדי לדבר על תנאי החקירה של הנערים אך כמובן לא על הרצח המדובר, וכמובן שלא על אלפי הקטינים הפלסטינים הנלקחים לחקירות ומעצרים ממושכים באופן חמור עוד יותר ומבלי תמיכה ציבורית שמשתווה לזו שנערים אלו זכו בה.

אנחנו בקהילת ארגוני זכויות האדם ממהרים לבדוק את עצמנו, ואת העקביות שלנו, וגם לענות לביקורת מבחוץ ולהצהיר חיש מהר כי אנחנו מתנגדים גם לתנאים שבו הוחזקו נערים אלו! שלא חלילה יאשימו אותנו, כרגיל, בשנאת יהודים או בכך שאנחנו אוהבים את הפלסטינים יותר. ובכן, הייתי מציעה שבמקרה זה דווקא נבדוק את העקביות של המתרעמים מימין ובתקשורת ונראה האם יתנגדו גם למעצרים מנהליים ולעינויים של עצירים פלסטיניים.

אופנת השיח הזאת עוד תחלוף, ובמובנים מסוימים היא באה והולכת, עם עליית השיח הטראמפיסטי של שימת ז*ן על "שיח הפוליטיקלי קורקט" והחצנה של שיח גזעני וסקסיסטי כמקור לאומץ וגאווה. אבל בכל מקרה, זכויות אדם, חירויות ושוויון אינן אופנה חולפת, וגם אינה מסיכה שניתן לעטות כדי להסתיר ולחפות על פשעים, ניצול ודיכוי. חשוב שנזכור זאת, וחשוב שלא ניתן לנסיונות האלו לרדד ולעוות את השיח, להגיע אלינו. עלינו להמשיך להיצמד לשיח אמיתי, לא מתפשר, שמאמין בצדקת דרכו, שמנתח באופן מעמיק וכן את המציאות סביבנו ובתוכנו, ופועל.

טניה רובינשטיין היא רכזת קואליציית נשים לשלום.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

כשנוקטים במדיניות של "אפלייה סטטיסטית" גם אנשים שהמדיניות לא מכוונת אליהם יתפסו לפעמים ברשת, כמו זוג ההומואים שביקשו לאכול סושי או מוקפץ במסעדת פרנג'ליקו בנצרת עלית. אילוסטרציה. (צילום: לירון אלמוג / פלאש 90)

פרנג'ליקו. סיפור על תרבות, מעמד ומגדר לא על הומופוביה

עסקים לא רוצים שגברים ערבים או מזרחים ממעמד נמוך ישבו אצלם. בגלל שאי אפשר להגיד: "ערסים החוצה", הם מוצאים דרכים מתוחכמות. במועדונים בת"א ובקיבוצים יש סלקטור. במסעדות בעולם הערבי קובעים ש"הכניסה לזוגות ומשפחות". הומופוביה זה לא

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf