כך עברתי דירה מתל אביב לבית לחם, חלק ב': עד החתונה

בחלק הראשון הגיעה העיתונאית היהודיה מאיה גוארניירי למסקנה שאינה יכולה להמשיך לגור בישראל; כי האהבה אינה יכולה לעמוד בהפרדה של חומת בטון בגובה שמונה מטרים. אבל אז היא גילתה שההתמודדות עם החברה הפלסטינית כיהודיה והחיים עם מצוקות הכיבוש אינם קלים יותר

מאת:
השאירו תגובה
א א א

לקריאת הפרק הראשון

כותבת: מאיה גוארניירי

כבר החלטתי שאני רוצה את הדירה. אבל בעלת הבית שלי עוד לא החליטה אם היא רוצה אותי.

עלינו למעלה וישבנו בסלון שלה. הוא היה פעם מרפסת, שנסגרה בחלונות זכוכית וממנה נשקף נוף ההרים הסובבים את בית לחם. הייתה זו פיסת נוף נדירה שלא נהרסה על ידי הכיבוש. לא נראו בה לא חומה, לא מחסומים, לא בסיסי צבא, ולא התנחלויות.

כשהתיישבה על כורסה מולי, הושיטה לי בעלת הבית שלי סוכרייה קטנה, קשה, עטופה בנייר. היא התנצלה שאינה מציעה לי קפה. התחוור לי עד כמה נחוץ לה להשכיר את קומת הקרקע.

"את אינך הראשונה שבאה לראות את הדירה", פתחה, והוסיפה שהיא דחתה את המועמד הקודם כי חשדה שהוא יהודי. בשום אופן היא לא תשכיר ליהודי.

היא נעצה בי מבט שעבר מעין אחת לשנייה, כאילו שהיא מנסה לקרוא מה יש מאחוריהן. הבנתי שהיא מחכה לתגובה כלשהי. חייכתי.

"האושר חשוב מהכסף", המשיכה, בהסבירה שחשוב לה למצוא את האדם הנכון לדירה. הבית חשוב לה, לא רק בגלל שהיא גדלה בו אלא גם בגלל שהוא היה עד לכל כך הרבה מההיסטוריה של בית לחם.

אבן הפינה הונחה בשנת 1808 כאשר מישהו בנה חדרון נפרד ליד הבאר. בהמשך נבנו עוד כמה בתים בני חדר בודד, בחצי סהר סביב הבאר שיצרו חצר פתוחה. בשנים הראשונות של המאה העשרים הפכו את מקבץ החדרים לבית אחד גדול. החצר נסגרה והקומה השנייה נוספה. הונחו רצפות חדשות מקושטות באריחים מצוירים האופייניים ללבאנט – זכר לשנים שבהן נסעו רכבות בין בירות ודמשק לבין ירושלים ויפו.

אבל תקופה זו לא האריכה ימים. המזרח התיכון נפרס לפרוסות, ובכלל זה פלסטין. במהלך הנכבה עזבה משפחתה של בעלת הבית שלי את יפו בחוסר כל. אביה איבד את העסק שלו. הם איבדו את כספם, ביתם ורכושם. מאחר שהיו נוצרים, ברחו לבית לחם, שם היו להם שורשים וקרובי משפחה. כעבור שנים אחדות, בראשית שנות ה-50', עברה המשפחה לקומת הקרקע של בית זה: משפחה אמידה לשעבר, בת שבע נפשות, נדחקה לתוך שני חדרים.

אך הבית התרוקן כאשר בזה אחר זה עזבו אחיה כדי לחפש פרנסה בניכר: המצב הכלכלי בגדה המערבית לא היה מזהיר, והכיבוש רק החמיר אותו. במידה רבה הודות להכנסות שאחיה שלחו חזרה לפלסטין חסכה המשפחה מספיק כסף כדי לרכוש את כל הבית. במשך הזמן הלכה בעלת הבית שלי בעקבותיו של בעל הבית הקודם, כשעברה להתגורר בקומה העליונה והשכירה את זו התחתונה. בהתחלה היו רבים מדייריה סטודנטים שהגיעו מערים וכפרים פלסטינים אחרים כדי ללמוד באוניברסיטת בית לחם. אך ככל שהעמיק הכיבוש – תהליך שהתעצם בעקבות הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית – הפעילות הכלכלית בגדה כמעט ושותקה והדיירים הפלסטינים נעשו פחות ופחות אמינים.

בתקופה הקשה של האינתיפאדה השנייה, כשבית לחם הייתה תחת מצור, התמלאה הקומה התחתונה בסטודנטים שנתקעו שם אך לא יכלו לשלם שכר דירה. לאחר מכן החליטה בעלת הבית שלי להשכיר רק לאג'אנב, זרים. היא התחילה לדקלם את רשימת הדיירים האחרונים, כשהיא חולקת באוזניי את שמותיהם, מקצועותיהם, מאין באו ולמה עזבו את פלסטין. רוב דייריה עבדו בעבודות קצרות מועד ומפנקות מטעם עמותות שונות. לא סיפרתי לבעלת הבית שלי שלי לא הייתה הכנסה של זרה; שהמשכורת שלי נקבעה לפי סולם המשכורות של הרשות הפלסטינית ושהשתכרתי אותו הדבר כמו פרופסור פלסטיני. זאת הייתה סיבה נוספת שהיה עלי לעזוב את ירושלים – לא יכולתי להרשות לעצמי לחיות בה עם משכורת של הגדה המערבית.

> כך עברתי דירה מתל אביב לבית לחם: כל חלקי הסדרה

חומת ההפרדה בבית לחם (אקטיבסטילס)

חומת ההפרדה בבית לחם (אקטיבסטילס)

"אני חייבת לשאול אותך", אמרה. "מה דתך?"

"אני לא רואה למה זה שייך".

"מה דתך?" התעקשה.

"אני חילונית", אמרתי.

"כי אני, למשל, קתולית".

"יופי".

"ואני מפלסטין", המשיכה. "מאין את?"

"אמריקה", אמרתי.

"אף אחד לא ממש מאמריקה -" התחילה.

"- חוץ מהאמריקאים הילידים", קטעתי אותה. "את יודעת, האינדיאנים".

"אבל את בוודאי לא אינדיאנית", חייכה. "אז מאין הגיעו אבותייך?"

"אבותיי?" מאז שהייתי צעירה, תשובתי לשאלות כאלה תמיד הייתה "אני יהודייה". אבל היה ברור שהפעם לא יכולתי לענות כך. פתחתי את הסוכרייה, תחבתי אותה לפי, והחלקתי את העטיפה על ברכי. דמיינתי לעצמי את המרובע שלפני כמפה: בדמיוני ציירתי את המסלול המעגלי שעשו אבותיי הספרדים והאשכנזים.

הבנתי שהיא מחכה לתשובה. אבל חשתי שכל הארצות שבהן עברו אבותיי טעונות. כשעברתי על הרשימה בדמיוני, השתכנעתי יותר ויותר שאיזכור מי מהן בשמה יחשוף את זהותי היהודית.

"אבותיי, את יודעת, הגיעו מפה ומשם. מכל מיני מקומות. אני מאוד מעורבת".

היא הציצה בעטיפה שעל ברכי. קימטתי אותה לכדור ובאצבעותי לחצתי אותו לתוך כף ידי.

"חלק מבני משפחתי הגיעו מאיטליה", אמרתי. "גוארניירי". למרות שבדרך כלל זה הרגיז אותי, באותו הרגע שמחתי על שריד זה מנישואיי הראשונים – שם משפחה איטלקי. אמנם שונה מזה שנשאו אבותיי האיטלקים מצד אימי, אך בכל זאת איטלקי.

"עכשיו לי יש שאלה בשבילך", אמרתי. "בעלי הולך לבלות אתי חלק מימות השבוע. זה מקובל עלייך?"

יש בעלי בתים פלסטינים שאוסרים על דיירות לארח גברים. היה עדיף לבדוק מראש. בן זוגי ואני החלטנו גם לומר שאנחנו נשואים, היות שלא מקובל בפלסטין לנהל בגלוי מערכת יחסים זוגית ללא נישואין.

"הוא באמת בעלך?" שאלה בעלת הבית שלי. "או החבר שלך?"

"טוב, אנחנו מתכוונים להתחתן", עניתי, כשבראשי אני מוסיפה בסוף המשפט, אם משפחתו תסכים.

"אז הוא החבר שלך".

"אייווה, כן", עניתי, בערבית.

"כמה חברים יש לך?"

גם הפמינסטית וגם האישה המיושנת, המתגוררות בקרבי יחדיו באי-נוחות, התקוממו למשמע השאלה. אבל ידעתי שעלי לענות עליה. "רק אחד", אמרתי.

"אל חלק מהנשים הזרות באים גברים שונים מדי יום", אמרה בעלת הבית שלי, מנענעת בראשה. "לא אסכים לכך. השכנים ידברו. אבל אם זה רק חבר אחד, והיחסים ביניכם רציניים, אז אהלן וסהלן, בבקשה".  עברתי את הראיון בהצלחה.

הדירה תהיה שלי אם ארצה בה ובתנאי שאשאר בה לפחות שנה. האם אני יכולה להבטיח לה זאת? כמה זמן אני כבר כאן? מה מצב הוויזה שלי?

אמרתי לבעלת הבית שלי שזה עתה חתמתי על חוזה לשנתיים באוניברסיטה ושאני לא מאד מודאגת מהעניינים הביורוקרטיים.

"את יודעת שהיהודים לא אוהבים זרים. ארבע, חמש שנים, וכבר לא תהיה לך ויזה", היא קינחה כף יד אחת בשנייה. "את גמורה".

הנהנתי.

"כמה זמן את כבר בפלסטין?"

"למעלה משש שנים", עניתי, כשאני מלקה את עצמי שאיני שקרנית טובה יותר, ומוסיפה במהירות שעבדתי עד כה כעיתונאית.

בכך נראה היה שסקרנותה באה על סיפוקה. אבל בחודשים הבאים היא עשתה אחד ועוד אחד. ובהמשך, במהלך מלחמת 2014 – לאחר שכבר גרנו יחד באותו הבית יותר משנה, לאחר שאורח חשב אותנו בטעות לאם ובת, כשהוא מעיר על הדמיון בתווי הפנים שלנו, בקומתנו ובצבעינו, ולאחר שהרגשנו איך ביתנו המשותף רועד כשטילים פגעו בקרקע – נכנסה בעלת הבית שלי לדירתי ושאלה: "את יהודייה?"

מחסומים צרובים בתודעה

בשל הנסיעה היומית שלי מבית לחם לאבו דיס היה עלי לעבור במחסום "הקונטיינר". עמוק בשטח הגדה המערבית, זהו אחד המחסומים המפרידים בין אזור פלסטיני אחד למשנהו ובכך שוללים את הטיעון הישראלי שמטרת המחסומים היא ביטחונית. מטרתם היא שליטה באוכלוסייה, ומחסום הקונטיינר הוא דוגמה מצוינת: הוא ניצב באמצע הכביש היחידי המחבר בין רמאללה ובית לחם, כלומר, בין מרכז הגדה לדרומה. כשהצבא סוגר את הקונטיינר – והוא אכן עושה כך לעיתים נדירות, כגון בזמן המבצע הישראלי בעזה ב-2012 – הוא קוטע למעשה את הגדה לשניים, ומפריד את מרכזה מדרומה.

המחסומים גם הופכים את הכיבוש ליעיל יותר. ביכולתם של מספר קטן יחסית של חיילים לשלוט באוכלוסייה גדולה כאשר תנועתה של אוכלוסייה זו מואטת, כשהיא מנותבת דרך מחסומים בשעה שהיא מוקפת בנשק. זאת מפני שלאחר שאתה עובר בהם שוב אינך שוכח את מה שמאחוריך.

> הולך בתלם: מסע בזמן בבית לחם

מחסום צבאי שחוצץ בין חלקים שונים בגדה (אקטיבסטילס)

מחסום צבאי פנימי שחוצץ בין חלקים שונים בגדה (אקטיבסטילס)

אתה נושא את התמונות אתך: הרובים, מראה מדי החאקי, צליל הצמיגים הקופצים על מחסום הדוקרנים. הם דומים לאותם דוקרנים שמוצאים בחניונים, ושאינך שם לב אליהם כלל כשאתה עובר עליהם. אלא שכאן אתה מרגיש אותם – קה-דוק, קה-דוק – הצליל החד של מתכת על מתכת, כמו דריכת נשק, כמו מנעול שנסגר סביבך. ממושבך אתה מדמיין את שיני המתכת החדות מאחריך ומתחתיך, ואתה יודע שאין לך אופציה להיכנס לרוורס ולחזור לכביש הפתוח. עכשיו אתה נעול בתוך המחסום ואתה מוקף.

אתה נושא את התמונות אתך: הלילה שבו היית במונית שירות וראית איך קושרים אדם ומכסים את עיניו בשולי הדרך, מכוניתו הריקה לידו, דלת הנהג עוד פתוחה. קולות ההשתנקות הכבושה העוברים בין נוסעי המונית.

גם לאחר שעברת, אתה מרגיש כאילו אתה מוקף תמיד ברובים ובהשתנקויות. המראות והקולות עשויים לחזור אליך בכל עת, בלי כל סיבה טובה. אולי בזמן שאת אוכלת צהריים עם עמיתה, או עוזרת לסטודנטית לכתוב טיוטה של החיבור שלה, אולי אפילו כשאת צוחקת, פתאום את שומעת את הקה-דוק, קה-דוק של הצמיגים המתגלגלים על הדוקרנים, את שומעת את ההשתנקויות. את רואה זרועות נמתחות מאחורי גבות, ידיים כפותות, כיסוי עיניים.

אין צורך לשלוח עוד חיילים לגדה המערבית כשהם ממילא כבר חיים עמוק בתוך התודעה של כולם.

מונית מאולתרת

במשך הזמן נראו לי המחסומים הפנימיים מפחידים הרבה יותר מזה שעברתי דרכו כשגרתי בירושלים, מסיבה אחת פשוטה נוספת: בגדה המערבית, הכול יכול לקרות. בכל מקום. בכל זמן. במיוחד במחסומים.

ידעתי זאת תאורטית לפני שעברתי לבית לחם. אבל לא הבנתי זאת עד הסוף – בכל לבי, בכל נפשי, ובכל מאודי – עד לאחר צהרים לוהט אחד בשלהי הקיץ.

הייתי בדרך לרמאללה לחתונה של תלמידה לשעבר. לא הייתי צריכה ללכת. הייתי חולה למעלה משבוע עם דלקת קיבה נוראית. לא יכולתי להכניס דבר לגופי בלי לפלוט אותו והתקיימתי כבר עשרה ימים על לא יותר ממרק עוף, פיתה ומים. כל דבר שאכלתי גרם לי מיד לעוויתות במערכת העיכול וכאבים נוראים. בקושי יכולתי אפילו לשתות.

לא הייתי צריכה ללכת, אבל זו לא הייתה תלמידה רגילה. היא הייתה אחת מהכי חכמות, הכי חרוצות, הכי מוסריות. היא הייתה בעת ובעונה אחת דעתנית ופתוחה. היא הייתה גם אדוקה באמונתה, לא בצורה דוגמטית אלא במובן הרוחני. האמונה המוחלטת שלה באלוהים נתנה לה שלווה פנימית ואת הביטחון העצמי השמור לאנשים נאורים.

למרות שהייתה בת 19 בלבד, ראיתי באותה תלמידה לשעבר מופת לחיקוי. כשהיא מסרה לי ביד הזמנה לחתונתה, כה נגע הדבר ללבי והחמיא לי שדמעות עלו בעיניי. אמרתי לה שאגיע ויהי מה.

היא כתבה לי מייל כמה ימים לפני החתונה כדי לתאם אתי איך לגרום למשפחתה השמרנית לאפשר לבן זוגי, מוחמד, להתלוות אלי. לא היה מקובל להביא חבר לחתונה. אין מושג כזה "חברות" בגדה המערבית. והיא לא יכלה להגיד להם שאנחנו נשואים. היא הייתה צריכה להגיד שאנחנו מאורסים.

זה מקובל עלייך? היא כתבה.

מוחמד ואני החלטנו שכן.

אני כה מאושרת שתהיי נוכחת ביומי הגדול! היא ענתה.

לא משנה כמה חולה הייתי, התכוונתי לעמוד בדברתי.

מותשת ומיובשת, ייבשתי את עצמי עוד יותר בכוונה לפני הנסיעה במונית השירות לרמאללה. אחרת פחדתי שיהיה לי התקף שלשול בדרך. חשבתי שאשלים את הנוזלים שלי כבר בחתונה, ושם גם יהיו שירותים.

לא היה מתאים לנסוע בתחבורה ציבורית בשמלת ערב ועקבים, אז שמתי את השמלה והנעליים בשקית קניות והנחתי אותה ליד הדלת. למרות מצבי והחום הלוהט של שלהי הקיץ התלבשתי כפי שמקובל בגדה המערבית. בשרוולים ארוכים וג'ינס, פניתי לתחנת האוטובוסים.

ראשי כבר הלם כשהשירות לקח את הסיבוב האחרון מעל לוואדי נאר והתקרב למחסום הקונטיינר. למרות שבדרך כלל החיילים היו מנפנפים למוניות לעבור או שהתעלמו מהן לגמרי, הייתי לחוצה. אם היו בודקים תעודות זהות, יכלו לעצור אותי. היה כל כך ברור שמחסום הקונטיינר הוא מחוץ לתחום לישראלים – כלומר, חוץ מהחיילים שאיישו את המחסום – שאפילו לא היה שלט שאמר שהוא מחוץ לתחום.

מעצר היה מאיים על החיים שבניתי לעצמי בשטחים. ובטוח שלא הייתי מצליחה להגיע לחתונה אילו נעצרתי.

> הרב אלי בן דהן, המינוי הגרוסטקי של ממשלת נתניהו הרביעית

מונית פלסטינית חוצה מחסום צבאי בגדה המערבית (אקטיבסטילס)

מונית פלסטינית חוצה מחסום צבאי בגדה המערבית (אקטיבסטילס)

אבל החיילים אפילו לא הסתכלו עלינו כשנכנסנו למחסום. עברנו בקונטיינר ללא קושי. וכשהשירות קפץ מעל למערכת השנייה של הדוקרנים, קה-דוק, קה-דוק, נרגעתי – ואז הבנתי שהשארתי את השקית עם השמלה והנעליים ליד הדלת בבית.

לא יכלתי להגיע לחתונה בג'ינס. אבל אילו חזרתי לבית לחם הייתי מאחרת. והייתי חולה. לא הייתי בטוחה שגופי יוכל לעמוד בהתארכות הנסיעה. בינתיים, המונית התקדמה והרחיקה אותי יותר ויותר מבית לחם ומהשמלה שלי.

לא ידעתי מה לעשות, וסימסתי למוחמד, שאישר את מה שכבר ידעתי: הייתי חייבת לחזור לקחת את הבגדים שלי.

קיללתי בקול רם ואז הסברתי בערבית: "שכחתי משהו, את השמלה שלי, בבית. אני חייבת לחזור לבית לחם".

הנהג הושיט את זרועו מהחלון ועצר טנדר שנסע מולנו. זו לא הייתה מונית שירות תקנית. היא לא הייתה צהובה, עם תעודת הרישוי ופרטי הנהג בתוך הרכב, אלא טנדר ישן, לבן, לא מסומן, מונית פיראטית. אלה נפוצות בשטחים, שם אין מספיק מוניות שירות כדי לענות על צרכי התחבורה של האוכלוסייה. הטנדרים הלא רשומים והלא מבוטחים הם גם סימפטומים של הכלכלה המדשדשת בגדה המערבית. שיעור האבטלה מסתובב סביב ה-20 אחוז. נהגי הטנדרים מנסים להתפרנס.

היה לי מזל: הטנדר באמת היה בדרך לבית לחם. יצאתי מהשירות, כשהנהג מברך אותי "מע סלאמה", סעי בשלום, ועליתי לטנדר. הוא דהר בדרכי הכפר בחלונות פתוחים ומוזיקה רועשת. הייתי האישה היחידה בטנדר והגברים, שנראה שכולם מכירים אחד את השני, שוחחו בצעקות מעל לרעש הרקע.

> ירושלים זקוקה לפיתרון מדיני, ולא להתערות מדומיינת של הפלסטינים

בית לחם (אקטיבסטילס)

בית לחם (אקטיבסטילס)

כשהתקרבנו לקונטיינר הפסיקו הגברים לדבר והנהג החליש את המוזיקה. הטנדר האט. כולנו שתקנו, כאילו שעצרנו את נשימתנו. הגלגלים התגלגלו על המערכת הראשונה של הדוקרנים. קה-דוק, קה-דוק.

שוב היינו בתוך המחסום, אותו אחד שעברתי אך לפני כמה דקות. אבל הפעם הורו לנו לעצור בצד. איך זה יכול להיות? תהיתי. הרגע הייתי כאן והחיילים לא בדקו אף אחד.

זה היה שרירותי. וזהו אחד ההיבטים המפחידים והמערערים ביותר של הכיבוש – השרירותיות בכל דבר.

כשנעצר הטנדר פתח חייל את הדלת וסקר את כולם במבטו.

"מין ווין?" מאין? הוא שאל את הנהג בערבית.

“אבו דיס.”

"ע-ווין?" לאן?

"בית לחם".

החייל ביקש, בערבית, תעודות זהות. לא טרחתי להוציא את שלי – בכל הפעמים האחרות שחיילים ביקשו תעודות זהות בקונטיינר הם רצו רק את אלה של הגברים. לפעמים הם אמרו "רק שבאב" (צעירים). ברוב הפעמים הם לא טרחו לציין זאת כי היה מובן שאינם מתעניינים בנשים. הסקסיזם בדרך כלל פעל לטובתי במחסומים.

האדם הקרוב ביותר לדלת אסף את תעודות הזהות של הנוסעים האחרים ומסר אותם. החייל פתח אחד בחטף ושם אותו בתחתית הערימה. ושוב.

כשהגיע למחצית הערימה אמר, בעברית, "גם את".

"אני?" שאלתי באנגלית. לא התכוונתי להתחזות לאמריקאית שלא מבינה מה קורה. באמת לא ידעתי אם החייל מדבר אלי. הוא לא הרים את עיניו מתעודות הזהות.

"כן", אמר בעברית. שוב, בלי להרים את מבטו.

כשפתחתי את הכיס הקדמי של תרמיל העור השחור שלי, שמתי לב שידיי רועדות. מתוך חשש שהדבר יעורר את חשדו של החייל, ציוויתי עליהן להתייצב כששלפתי את דרכוני ומסרתי אותו.

הוא דפדף לעמוד עם שמי ותמונתי.

התפללתי שלא יסתכל מעבר לכך.

ואכן הוא לא עשה זאת. הוא סגר את הדרכון והחזיר לי אותו. נרגעתי, כי חשבתי שעברתי את המבחן, וכי כשהחייל יגמור להסתכל על תעודות הזהות האחרות היא יחזיר אותן ונמשיך בדרכנו. במקום זה, הוא החזיק את הערימה.

"תסגרו חלונות", אמר. הוא סגר את הדלת והתרחק לעבר הבודקה והצל, שם עמדו כמה חיילים נוספים.

הנהג גלגל את חלונו וכך עשו גם הנוסעים. גם אני. השמש קפחה על הטנדר. האוויר הכביד סביבנו וחנק אותי. נתקפתי עווית הקאה אך לא היה דבר במעיי ושום דבר לא עלה. הלמות ראשי העצימה. הייתי צריכה מים, אוויר, צל.

שנים קודם לכן, בפלורידה, קבלתי פעם מכת שמש כשהתעמלתי יותר מדי בשעות החמות של היום, והייתי בטוחה שהדבר יקרה שוב אם לא ניסע מהר או לפחות נפתח את החלונות. הבנתי שגם אם אחטוף מכת שמש הסיכויים שהחיילים יזמינו לי אמבולנס קלושים. וגם אם כן, ייקח לו הרבה זמן להגיע למחסום ולאחר מכן לבית החולים. וכל אותו הזמן עוד אהיה בתוך החום.

ואז עלה בדעתי: אני יכולה למות כאן, בטנדר הזה. צחקתי בקול רם. איזו טפשות. שבכלל הלכתי לאיזשהו מקום במצב הזה, עם השפעת הזאת, שבכוונה ייבשתי את עצמי עוד יותר, ששכחתי את השמלה, שאני תקועה באמצע הגדה המערבית במחסום שמאויש על ידי חיילים של מדינה שלא הייתה קיימת לפני 100 שנה. איזה דרך מגוחכת למות, חשבתי.

צחקתי עד שנחנקתי ואז הקאתי עד שמיצי מרה עלו בגרוני. בלעתי אותם. דרך החלון המוגף ראיתי קוּלר מים וכוסות פלסטיק על הספסלים המוצלים של החיילים. יצאתי מהטנדר ושאלתי, באנגלית, אם אוכל לקבל מעט מים.

"את יכולה לקבל קצת אם יש לך כוס", ענה החייל, בעברית.

"ברור שאין לי כוס", התווכחתי, עוברת לשפתו. "בבקשה. אני חולה והולכת להיות חולה מאד אם לא אשתה משהו".

"תמצאי כוס", התעקש.

"זה לא אפשרי". עמדתי שם. גם אם לא ייתנו לי מים, לפחות כאן היה אוויר ויכולתי להתקרר קצת.

"תיכנסי לטנדר", פקד עלי החייל.

"אבל –"

הוא סימן לכיוון הטנדר בנשקו. "לכי!"

הלכתי. עליתי וסגרתי את הדלת. ישבתי ושאלתי את חבריי, בערבית, אם למישהו יש כוס. לאף אחד לא הייתה.

"אני חייבת לשתות משהו. אני חולה וחם מאד וכואב לי הראש ואני חושבת שאני הולכת למות". המשפט היה דרמטי מדי כי אוצר המילים שלי היה מוגבל: לא ידעתי איך אומרים "מיובשת" או "מכת שמש" בערבית. ואף על פי כן, הנהג הסתובב והסתכל עלי. איך נראיתי? חיוורת או סמוקה? האם פני היו שקועות? האם היו לי שקים שחורים מתחת לעיניים?

אני לא יודעת מה הנהג ראה, אבל זה היה מספיק כדי שהוא ייצא מהטנדר ויתווכח עם החייל עד שהוא הצליח להשיג לי כוס מים. הוא נכנס בחזרה לשירות והגיש לי אותו. החנקתי את דמעותי כשהודיתי לו שוב ושוב ושוב. לגמתי מכוס המים לאט מחשש שאקיא אם אשתה מהר מדי.

כך עברו ארבעים וחמש דקות מייסרות. חייל ניגש לטנדר. הוא פתח את הדלת והשליך פנימה את תעודות הזהות של הגברים. הוא לא אמר מילה. אף אחד מאתנו לא אמר מילה. הנהג הדליק את המנוע, וכשהטנדר התחיל לנסוע וקפצנו מעל למערכת הבאה של הדוקרנים, כולנו פתחנו חלונות.

וכך, בהינף יד, שוב נסענו, וגמעתי את האוויר בשקיקה.

> הדרך להיאבק בחרם היא לסיים את הכיבוש

עובדים פלסטינים נכנסים למונית שירות מאולתרת בגדה המערבית (אקטיבסטילס)

עובדים פלסטינים נכנסים למונית שירות מאולתרת בגדה המערבית (אקטיבסטילס)

כשהגענו לבית לחם ניסיתי לשלם לנהג. הוא סירב לקחת ממני כסף. הוא קרא לי "מלאך" והסביר שהוא והגברים האחרים בטוחים שהמצב היה גרוע יותר בקונטיינר אם לא הייתי אתם. כאילו שלא היה די בזה שהכריחו אותנו לשבת בתוך טנדר סגור בחום במשך שעה. כאילו שלא היה די בזה שהתישו אותנו וגזלו את זמננו.

ניסיתי לרוץ הביתה אבל לא יכולתי – בכל צעד כאב לי הראש יותר. התקדמתי הכי מהר שיכולתי כשאני מנסה להזיז את הראש כמה שפחות. נכנסתי, הקאתי בשירותים, תפסתי את השקית וחזרתי לתחנת האוטובוסים, שם עליתי על שירות נוסף לרמאללה.

שוב הקונטיינר. החיילים אפילו לא הסתכלו על השירות. ידעתי שזה לא הגיוני, אבל דרך החלון נעצתי מבט בנקודה שבה עמד הטנדר לא מכבר במשך שעה, מתבשל בשמש. חיפשתי איזשהו סימן או ראייה שהיינו שם, שהחזיקו אותנו בלי סיבה, שמשהו נורא ולא אנושי זה עתה קרה לנו.

אבל לא היה דבר. כאילו שמעולם לא היינו שם. הבנתי שלאנשים שעברו בקונטיינר לאחר שעזבנו לא יהיה מושג שהוכרחנו, בגלל גחמה של חייל, לשבת בטנדר בחלונות סגורים. הבנתי שכל המחסומים רצופים בשרידים בלתי-נראים של סיפוריהם של אחרים.

כמה חודשים לאחר מכן נורה ונהרג אנאס אל-אטרש, פלסטיני מחברון, במחסום הקונטיינר.  בימים שלאחר מכן, כשעברתי במחסום, חיפשתי איזשהו זכר לתקרית, סימן על האדמה, איזשהו שינוי, ראייה שהאדמה ספגה את דמו של בן אדם, שהכיבוש שוב גבה חיים. בדיוק כאן.

אבל לא היה לכך זכר. רק חיילים המנפנפים למוניות שירות לעבור, מתעלמים מהם לגמרי, או עוצרים נהגים ועושים חיפושים ברכביהם. עסקים כרגיל. קה-דוק, קה-דוק.

המעטפות עם הכסף

סוף סוף רמאללה. כבר לא הייתה לי תחושה ברגליים כשדחפתי את עצמי לעבר משרדו של מוחמד, בהליכה הכי מהירה שיכולתי ללכת בלי לרוץ. הרגשתי חלשה, גופי מצומק, ראשי כבד וקופץ בכל צעד. תפסתי את שקית הקניות והתמקדתי בתחושת הנייר בידי והצליל המרשרש שלו כשהנעתי את אצבעותיי. לא שמעתי את תנועת המכוניות או קולות המוכרים או שיחות הרחוב.

איחרנו לחתונה. ביליתי חלק גדול מקבלת הפנים בשירותים, חולה. אבל כשהגיע הזמן שהיה על כל האורחים להניח את מתנות תכשיטי הזהב שלהם על הכלה ולהצטלם איתה ועם החתן, התעשתתי.

לא הבאתי זהב אלא מזומנים. בכל חתונה שהייתי בה בישראל היו מעטפות וכספת. כעת חיפשתי אחת כזאת והתפלאתי שלא יכולתי למצוא אותה בקבלת פנים כה מפוארת באחד מבתי המלון היותר יוקרתיים ברמאללה. הבנתי כמה איני שייכת כאן בגדה המערבית. אמנם היו לי חברים וחברות פלסטינים וחבר פלסטיני ועבודה באוניברסיטה פלסטינית. נכון שדיברתי מעט ערבית ולפעמים החיילים חשבו אותי בטעות לערבייה במחסומים. אבל לעולם לא אהיה פלסטינית ולעולם לא אהיה ממש שייכת לכאן.

עלינו במדרגות לבימה הקטנה עליה ישבו החתן והכלה. נרכנתי לעבר הכלה, הושטתי לה צרור מקומט של מזומנים, והתנצלתי על האיחור הגדול. "שכחתי את השמלה שלי. ואז הייתה בעיה במחסום", אמרתי.

היא הנהנה.

חיבקתי אותה ולחשתי לה דברי אהבה ואיחולים. מוחמד ישב ליד החתן. כולנו חייכנו לצלם.

כשמוחמד ואני ירדנו מהבימה והתיישבנו במקומותינו ליד אחד השולחנות העגולים, ניסיתי לדמיין את הצילום. חשבתי כמה מוזר הוא היה נראה ליד תמונת הטנדר בקונטיינר, כמה מוזר שרגע אחד נחנקתי והקאתי במחסום וכמה שעות לאחר מכן חייכתי בחתונה.

חשתי כי חיי חשופים ובה בעת אמיתיים אך מנותקים מהמציאות. ראשי היה סחרחר עלי כשניסיתי ליישב את כל אלה. לא הייתי אמורה לגעת במוחמד בפרהסיה, אבל לקחתי את ידו בידי ולחצתי אותה כדי להזכיר לעצמי שהוא – אנחנו – הסיבה העיקרית שאני בגדה המערבית. וכי אהבתנו לא הייתה יכולה לשרוד כשחומה מפרידה בינינו.

אבל האם היא יכלה לשרוד כך?

לאחר מכן כתבה לי תלמידתי לשעבר: אז, את בטוחה שאת ומוחמד הולכים להתחתן? כי הרבה גברים שאלו את המשפחה שלי עלייך אחרי החתונה…

> מתל אביב לבית לחם, חלק ג': אהבה ללא גבולות?

מאיה גוארניירי היא עיתונאית וסופרת. הכתבות שלה מתפרסמות בגופי תקשורת בינלאומיים שונים, כמו 972+, אל ג'זירה, גארדיאן, לה מונד דיפלומאטיק, ניו יורק טיימס, רום פור דיבייט, סוכנות החדשות ההומניטרית האו"ם, ונשיונל. היא מסקרת את הסכסוך ועובדים זרים ופליטים אפריקאים. המאמרים והסיפורים הקצרים שלה פורסמו בקניון ריביו, נראטיב, סלייט, ומקומות נוספים. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי שושנה לונדון-ספיר.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"הרגשתי שהספר שלו מתאר את החיים שלנו הפלסטינים". אבו מאזן עם עדית שמר, בתו של יצחק בר משה, במשרדו ברמאללה (צילום: משרד נשיא הרשות הפלסטינית)

"הרגשתי שהספר שלו מתאר את החיים שלנו הפלסטינים". אבו מאזן עם עדית שמר, בתו של יצחק בר משה, במשרדו ברמאללה (צילום: משרד נשיא הרשות הפלסטינית)

אבו מאזן: "כשקראתי על יציאת יהודי עיראק - בכיתי"

הנשיא הפלסטיני אירח במוצאי שבת את משפחתו של יצחק בר משה, סופר ישראלי יוצא עיראק שכתב בערבית. הוא הבטיח להפיץ את ספריו ואמר: "פלסטינים צריכים ללמוד עברית מגיל הגן". דיווח בלעדי מהמוקטעה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf