כלום לא קרה באו"ם, הרבה קרה כאן

שני מנהיגים שתקו ממושכות על הבמה בעצרת הכללית. שתקו על כל סימן לתקווה לשינוי. שניהם ממשיכים לבצר סטטוס קוו שנוח להם ועולה לנו בדם. ומה אנחנו עושים?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

די נדיר שחדשות, ובמיוחד כותרות ראשיות, עוסקות בשום דבר.

לא התפתחות, לא דרמה, לא שינוי, לא חדש, לא מעניין ולא חשוב – כלום. שום דבר. יותר שום דבר מה"תוכנית על שום דבר" של ג'רי וג'ורג' בסיינפלד.

שני מנהיגים, שני נאומים, אפס בשורה.

ראשון עלה אבו מאזן. אותו אבו מאזן שדרכו נכשלה באופן מוחלט. אותו אבו מאזן שכבר שנים אנחנו שומעים איומים שהוא אוטוטו שובר את הכלים / מתפטר / מפרק את הרשות / מבטל את הסכמי אוסלו. גם הפעם היו שמועות כאלה לקראת הנאום, שמועות שהוא עצמו מיהר להכחיש כדי לחסל אפילו את הבילד-אפ לנאום שלו.

עלה, ושוב הודיע על אוטוטו. כלומר, אוטוטו משהו לא ברור לגמרי, אולי, אם ישראל תמשיך לעשות את מה שהיא עושה כל הזמן ומה שברור שהיא תמשיך לעשות ואין שום סיבה להניח שתפסיק. אבל אוטוטו יהיה משהו-משהו, אתם תראו, או שלא.

> הכשלון: פרויקט השלום על מחמוד עבאס הגיע לדרך ללא מוצא

בנימין נתניהו על בימת העצרת הכללית של האו"ם (אבי אוחיון, לע"מ)

בנימין נתניהו על בימת העצרת הכללית של האו"ם (אבי אוחיון, לע"מ)

ואז נתניהו, עם הגימיק השנתי שלו. ואיראן. אותו נתניהו שחיסל סופית כל רמז אפילו לקיימו המדומיין של "תהליך שלום", שסירב לבצע את ההתחייבויות שלו ולשחרר אסירים במסגרת התהליך שהיה, שסירב אפילו להציע מפה אחת למדינה הפלסטינית שהוא חושב שצריכה לקום.

עלה, ולא אמר כלום. כלומר איראן, אבל גם שם כלום. באמת. שום דבר. שתיקה, גם בזמן שלא שתק.

ושני הכלום והשום דבר האלה מילאו את החדשות. משדרים מיוחדים וניתוחים וכותרות גדולות ופרשנים מפה ועד הודעה חדשה.

לימין אין תשובה

אבל יש משהו טוב בעיסוק הזה בכלום. כשעוסקים כל הזמן בחדשות הטריות ביותר, אין ממש מקום לחשוב על תהליכים, על מגמות, על כיוונים. רק רצים אחרי ההתפתחות האחרונה מאתמול, מלפני שעה, מהציוץ האחרון. דווקא העיסוק בכלום של האו"ם מאפשר מבט קצת יותר שקט, קצת יותר נוגה, על מציאות החיים שלנו פה עכשיו.

זו מציאות חיים של סטטוס קוו, שכל הצדדים כרגע פועלים לשמר. נתניהו, עבאס וגם חמאס שלא היו פה, ויחד עמם – גם אובמה ומרקל ומי לא. לאף אחד אין תוכנית לשנות את המצב דרמטית. רק להמשיך ולתחזק.

ולתחזק מה? את זה. עוד בני זוג שנרצחים לנגד עיניהם של הילדים שלהם. עוד הריגה שסביר להניח שניתן היה להמנע ממנה של בת 18. עוד הרוגים שהיו ורבים שעוד יהיו. עוד חודשים של תבערה בירושלים, של אבנים ומעצרים והגבלות תנועה ופצועים ואפליה בתקציבים ובאכיפה ובמה-לא נגד הפלסטינים במזרח העיר. עוד מעצרים מנהליים ממושכים ללא משפט. עוד בנייה של התנחלויות חדשות והכשרה של מאחזים לא חוקיים, לצד עוד חורבן של כפרים שלמים של פלסטינים (משני צדי הקו הירוק). ועוד ועוד מהמצור על עזה, ומשימור השלטון הגזעני בגדה המערבית, עם שתי אוכלוסיות שגרות זו לצד זו – אבל חוק שונה חל על כל אחת מהן: היהודים אזרחים, הפלסטינים נתינים של משטר צבאי, חסרי יכולת להשפיע על חייהם ולבחור את נציגיהם בשלטון.

זו המהות של הכיבוש והיא לא הולכת לשום מקום. עם כל ההתלהמות שלו, לימין אין שום פתרון למצב הזה. מצד אחד ברור לו שהוא לא יכול לגרש מליוני פלסטינים מהארץ, כמו שהוא אולי היה רוצה, ומצד שני – הוא לא מוכן להציע להם שום דבר חוץ מהמשך החיים תחת משטר זר, כנתינים סוג ז', שנאלצים לראות איך הם מאבדים את אדמתם לאט-לאט ושוקעים בעוני ובאבטלה. כך שברור שתהיה אלימות, וברור שזה יתפרץ, פעם אחר פעם אחר פעם. גם אם יירו בזורקי אבנים (וכבר יורים, ועוד יירו, וזה לא עזר ולא יעזור), וגם אם יכלאו יותר אנשים ליותר זמן. זה לא ישנה דבר.

> טולסטוי על הבמה בעזה: מלחמה, שלום, והתנגדות לדיקטטורה

מחמוד עבאס בעצרת הכללית של האו"ם, 2009 (מרקו קסטרו)

מחמוד עבאס בעצרת הכללית של האו"ם, 2009. שנה אחרת, אותו נאום (מרקו קסטרו)

והרשות הפלסטינית, המבוצרת בתוך עצמה, שכל קיומה תלוי בקשר הגורדי שלה עם ממשלת ישראל, לא תוביל התקוממות נגד זה. לא תשבור את הכלים. לא תתחיל במרי אזרחי עממי, רחב, של התנערות מהשלטון הזר ודרישה ברורה לאחד משניים: שוויון במלא במסגרת המדינה שנכפתה עליהם, או מדינה עצמאית. אחד משניים, אבל מיד.

ומה לנו יש?

ואנחנו? מה איתנו? פעם עוד הייתה מחאה ציבורית נגד הכיבוש גם בישראל. ניסיתי להזכר ולברר עם חברים אם מישהו זוכר מתי בכלל הפעם האחרונה שבה יצאו ישראלים לרחובות להפגין ולהביע התנגדות כלשהי למצב הנורא הזה, לכיבוש המתמשך ולכל החורבן שהוא ממית על כולנו. בצוק איתן, אמרו לי. בצוק איתן, ובהפגנה השנתית לציון יום השנה לכיבוש, ביוני האחרון. אז הפגנה טקסית קטנה אחת פעם בשנה. זו המחאה הציבורית נגד הכיבוש כיום.

זו, וגם – ואת זה חשוב להזכיר – המשמרות הקבועות של נשים בשחור, שממשיכות כבר 27 שנים כל יום שישי לעמוד בצמתים במקומות שונים בארץ ולמחות נגד הכיבוש. הקול האחרון שנושא את המסר הזה לחברה הישראלית ברחובות.

הנאומים של נתניהו ועבאס לא חידשו דבר. הם רק סיפרו ללא מלים את הסטטוס קוו המדמם שלא הולך לשום מקום, וגם את השתיקה העצובה של כולנו.

> נשים בשחור: 27 שנות התנגדות לכיבוש

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

הערכים הנכונים, הרשימה הנכונה. האם יהיה לו גם את האומץ? ניצן הורוביץ (מרים אלסטר / פלאש90)

החיבור בין לוי-אבקסיס ופרץ הוא הזדמנות הפז של מרצ

אחרי שעמיר פרץ בחר בפנייה חסרת תועלת למרכז, השמאל הישראלי זקוק לקול חד ואמיץ. למרצ יש את כל הנתונים להיות הקול הזה. השאלה אם הפעם תשכיל לממש את הפוטנציאל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf