הלוואי שהדגל הישראלי היה מרגש אותי כמו הדגל האיראני

החברה האיראנית יקרה ללבי, בדיוק כמו החברה הישראלית. אבל בעוד הזהות הלאומית הישראלית נוצקה בתבניתה של הציונות, באיראן ישנה הבחנה ברורה בין המשטר לזהות הלאומית המאפשרת להזדהות עם סמלי המדינה מבלי לתמוך במשטר

א א א

כבר יומיים שאני עוקבת בהתרגשות אחר הדיווחים על חגיגות הענק וביטויי השמחה בקרב אזרחים איראניים בעקבות החתימה על הסכם הגרעין עם המערב. אלה ימים של שמחה ואופטימיות עבור העם האיראני, בתוך ומחוץ למדינה.

בתוך איראן, המונים זרמו לרחובות בספונטניות כמעט בכל עיר ועיר עם ההכרזה על החתימה על ההסכם. חגגו ברחובות גם אנשי האופוזיציה, שלא שכחו להזכיר לנשיא רוחאני את דרישתם לשחרר את מיר-חוסיין מוסווי ואת מהדי כרובי, שני מנהיגי האופוזיציה הנתונים במעצר בית מאז הבחירות באוגוסט 2009. וגם הפזורה האיראנית בגולה חגגה, גם אם באופן מסויג יותר, ביניהם אנשים שנרדפו ונמלטו מפני השלטון האיראני אל מחוץ למדינתם.

כי לא את הצלחת השלטון חגגו האיראנים, אלא את הפתח לתקווה – הרחב או הצר – שנפח לבני עמם. ואיתם חגגתי גם אני.

> "יום שני הגורלי" – התקשורת האיראנית חוגגת את ההכרזה הצפויה על הסכם הגרעין

 "באביב החירות, נפקד מקומם של שניים"; "5+1 שנים של מעצר בית". יוצאים לחגוג את ההסכם, ממשיכים להזכיר את מיר חוסיין מוסווי ומהדי כרובי. החגיגות בטהראן.

"באביב החירות, נפקד מקומם של שניים"; "5+1 שנים של מעצר בית". יוצאים לחגוג את ההסכם, ממשיכים להזכיר את מיר חוסיין מוסווי ומהדי כרובי. החגיגות בטהראן.

האזרחות האיראנית היא אזרחות שאי אפשר לוותר עליה מבחינת השלטונות האיראניים, על כן אני עדיין נחשבת לאזרחית איראנית. כך, אני אזרחית של שתי מדינות בעייתיות, עם רקורד פעיל ומתמשך של הפרה קשה של זכויות אדם, מעצרים פוליטיים, עינויים, והוצאות להורג (כן, נהלי הירי בשטחים הם בפירוש הוצאה להורג בעיני).

אני אזרחית של שתי מדינות שאני מתעבת את הפוליטיקה שלהן אבל מרגישה מחוברת מאוד לחברות האזרחיות בתוכן, בהזדהות ובסולידריות. אני שואלת את עצמי למה, עם זאת, בעוד שהסמלים הלאומיים האיראניים, כמו צבעי הדגל למשל, גורמים לי לגאווה ולהתרגשות אמיתית, הסמלים של ישראל גורמים לי להתכווץ באי נוחות. למה נוח לי להגדיר את עצמי כאיראנית גאה אבל לא ישראלית גאה, למרות המחויבות העמוקה שאני כן מרגישה כלפי החברה הישראלית.

אני חושבת שהתשובה קשורה במידה רבה לעובדה שבאיראן ישנה זהות לאומית מוצקה שהיא נבדלת ועצמאית מהשלטון הנוכחי. ישנה איזו "איראניות", איזו זהות איראנית עמוקה וממשית שאינה כפופה לשלטון מסוים, כזה או אחר. למעשה, החל מהכיבוש המוסלמי של איראן ועד למהפכה האסלאמית, לא מעט מהזהות הלאומית האיראנית התגבשה דוקא לעומת השלטון ולא מתוך הזדהות איתו. אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לכך היא המגמה הנרחבת בקרב איראנים רבים בעשורים האחרונים להעניק לילדיהם שמות פרסיים קלאסיים ולקרוא להם על שם מלכים היסטוריים שנדלו ממעמקי הזיכרון הקולקטיבי, כסוג של ריאקציה לאומית למשטר האסלאמי.

"הו איראן, גבולותיך רבי הוד, אדמתך היא ערש התרבות" – ההמנון הלא רשמי של איראן:

בישראל, לעומת זאת, יש חפיפה מלאה בין המדינה לבין השלטון; למרות שמאז קיומה היו בחברה הישראלית גם קולות לא ציוניים, ישראל כמדינה קמה ועוצבה בדמותה ובכוחה של הציונות, ועל כן קשה מאוד לפתח זהות לאומית ישראלית המנותקת ממנה. עד כדי כך שכאשר נשמעות קריאות לסיום המשטר הציוני, רוב הציבור הישראלי מפרש זאת כחיסולה הפיזי של המדינה. באיראן איש לא יפרש את הכמיהה לחיסול הרפובליקה האסלאמית כחיסולה של איראן. זאת תהיה פרשנות הזויה אפילו בקרב גדולי התומכים של המשטר. אמנם יש מופעים של "ישראליות" שאינם ציוניים במהותם, אבל גם תבניתם של אלה נוצקה בתוך המסגרת הציונית, ועל כן קשה להבין אותם בהקשר עצמאי.

בילדותי בטהראן, בכל בוקר היינו עומדים כל תלמידי בית הספר במסדר ושרים את ההמנון שהיה כל כולו שיר הלל למלך מוחמד רזא שאה פהלוי. עם הדחתו של המלך ועליית המשטר האסלאמי, הוחלף כמובן גם ההמנון הרשמי של המדינה, שמהלל עכשיו את המשטר החדש. אבל אז כמו היום, לעם האיראני יש המנון לא רשמי אחר שמדבר לא על נפלאות השלטון אלא על נפלאותיה של איראן עצמה, עד כדי כך שבויקיפדיה הפרסית יש להמנון הזה ערך כ"המנון הלא רשמי של איראן". בישראל, לעומת זאת, כל ניסיון להעלות לשיח הציבורי את הצורך בהמנון שלא ידיר את כל אזרחיה הלא יהודים של המדינה נתקל בדחיה מוחלטת, והרעיון עצמו נתפס כמעט כסוגו של בגידה.

באותו האופן, ישראלי שיניף את דגל ישראל בחו"ל, יעשה זאת מן הסתם מתוך תמיכה מופגנת ואולי אף מתריסה במדיניות ממשלתו. איראני שיניף את דגל שלושת הצבעים מחוץ לאיראן יביע בזאת סולידריות עם בני עמו, ולמעשה האפשרות הסבירה יותר תהיה שהוא ממתנגדי המשטר.

אני מאמינה שהאתגר הגדול ביותר שעומד בפנינו כעת הוא היכולת לנסח ישראליות שאינה כבולה לכבלי הציונות. אני רוצה להאמין שיום אחד אוכל לנופף גם בדגל הזה בלי להתכווץ מבושה. בינתיים, אמשיך לחגוג עם העם האיראני מרחוק.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> חשיפה: הצבא עוקב אחרי הפייסבוק שלכם

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
המשוררת דארין טאטור ברגעים הראשונים מחוץ לכלא. 20 בספטמבר 2018 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

המשוררת דארין טאטור ברגעים הראשונים מחוץ לכלא. 20 בספטמבר 2018 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

המשוררת דארין טאטור שוחררה מהכלא

עם שחרורה אמרה דארין טאטור: "אלו היו שלוש שנים של סבל, אבל עכשיו אני חופשייה", והבטיחה שלא תפסיק לכתוב

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf