ינון מגל: "צריך להחליט אם ללכת לצד היותר דמוקרטי או היותר יהודי"

בכנס מועצת יש"ע לתקשורת והסברה (כן, שניהם) המצב נראה מעודד: ההתיישבות צומחת, המשבר עם ארה"ב לא ממש רציני, היין זורם ואפילו רביב דרוקר ועמית סגל התפייסו. הבעיות היחידות שהצביעו עליהן היו שליטת השמאל בתקשורת, ועמותות השמאל שעובדות עם איראן (או לא)

א א א

ההרשמה ל"כנס מועצת יש"ע לתקשורת ולהסברה", מלים נרדפות במגזר מסתבר, עלתה שישים שקל, שנגבו כתרומה עבור מועצת יש"ע. הדבר הזה גרם לי להתלבטות אתית קצרה, שהוכרעה לבסוף באופן הבא: אמרתי לעצמי שגם ביש"ע ילדים מקבלים אולי חמגשיות עם ארוחת צהריים במועדוניות אחרי בית הספר, ושכנעתי את עצמי שתרומתי תתועל לשם.

זאת הפעם החמישית שבה מתקיים הכנס, הפעם במלון לאונרדו בירושלים המזרחית, עשרות מטרים ממתחם ההפגנות של ימי שישי בשכונת שייח' ג'ראח. מסתבר שהחברים במגזר בתחושה שהם בבעיה הסברתית קשה מול הציבור הישראלי, ובעיקר מול התקשורת. כמו כל מגזר אחר במדינה הזו, גם הם מרגישים שהם סובלים מאפליה, מתת ייצוג, שלא מבינים אותם כראוי. על כן בלעתי את המשפט "אני מבינה אתכם היטב, אני פשוט לא מסכימה אתכם", שעמד לי על קצה הלשון, ענדתי את התגית שנשאה את שמי, ומצאתי לי מקום ליד אחד השולחנות.

מהר מאוד הבנתי שאני בחברת אצולה: שכנתי לשולחן היא נכדתו של מי שהיה נשיא בית"ר ארה"ב. "סבא היה קורא לבן דוד שלי, מדריך בבני עקיבא, 'קומוניסט'", היא מתבדחת עם גבר מבוגר שמתפעל מאילן היוחסין שלה.

עד שמנחת האירוע, נריה ארנון – בתו של נועם ארנון, איש הישוב היהודי בחברון – פתחה את הכנס רשמית, זכיתי להעשיר את ארסנל הבדיחות שלי בעוד כמה הלצות מתנחלים כגון "תייר שאל אותי אם אני גר ב-West Bank, אז אמרתי לו שאני מכיר הפועלים-בנק, לאומי-בנק, אבל על ווסט-בנק עוד לא שמעתי". מאוחר יותר יתלונן אותו האיש במבטא אמריקני כבד על האופי התגובתי של דוברות יש"ע. "למה אנחנו תמיד רק מגיבים?! למה לא יוזמים אייטמים חיוביים, למשל על קליטת עולים מאתיופיה או דברים כאלה?", התמרמר.

> המלחמה שהכריז "ידיעות אחרונות" על תנועת החרם מפספסת את העיקר

ינון מגל בכנסת מועצת יש"ע לתקשורת והסברה (אורלי נוי)

"התקשורת מקדמת אג'נדה של לנתק את עם ישראל מארצו" ינון מגל בכנסת מועצת יש"ע לתקשורת והסברה (אורלי נוי)

בשמאל שכחו מה זה להיות יהודים

את דברי הברכה נשאו מנכ"ל מועצת יש"ע וסגנו, שהציגו נתונים אופטימיים מאוד מבחינת הקהל באשר להישגי ההתיישבות וצמיחתה. מסתבר שקצב גידול האוכלוסין של המתנחלים בגדה בעשור האחרון עומד בממוצע על כמעט חמישה אחוזים בשנה, וזה עוד בלי להביא בחשבון את כל מי שמתגורר בהתנחלויות ולא שינה את כתובתו במשרד הפנים. "תוסיף לזה גם את כל חיילי צה"ל שנמצאים שם!", קורא מישהו מהקהל. כן, גם חיילי צה"ל, למה להכחיש.

הדובר הראשון לאחר דברי הברכה הוא יקיר הקהילה, העיתונאי לשעבר וחבר הכנסת הטרי ינון מגל. נאמן לתורת מורו ורבו הוא אנרגטי מאוד, ובעיקר לא מתנצל.

"מדינת ישראל הגיעה לאיזה סוג של משבר זהות אחרי כמה עשרות שנים מאז שהיא קמה", מאבחן מגל את המשבר הישראלי העכשווי. "היא צריכה להחליט האם היא הולכת לצד היותר דמוקרטי, או לצד היותר יהודי. המדינה היהודית-דמוקרטית היה טוב לאיזה סטטוס-קוו, אבל את הסטטוס-קוו הזה מנסים כל הזמן לנפץ ולמשוך אותו לכל הצדדים. אני קודם כל יהודי".

"גם בשמאל יש הרבה אנשים שהאינסטינקט הבסיסי שלהם הוא שהם קודם כל יהודים והם ציוניים ואנשים שלגמרי רואים את טובת הארץ ואת טובת העם", פרגן מגל. "אבל צריך לזכור שבקצה של זה, יש סכנה. בקצה של זה יש מילייה שהוא מתבולל. הרבה פעמים לא נעים לנו לומר את המילה הזו, 'מתבולל', אבל זו אג'נדה של אנשים שבמקרה הטוב לא אוהבים את היהדות, ובמקרה הרע מתעבים אותה. התקשורת מקדמת עשרות שנים אג'נדה של לנתק את עם ישראל מארצו, שצריך לצאת מהשטחים, שצריך לצאת מנחלת אבותינו".

בהמשך דבריו שיבח מגל את הכניסה המסיבית של מתנחלים לשורות הבכירות בצבא, וקרא להעתיק את המלחמה גם לזירה התקשורתית.

> יוזמת שלום חדשה: "חלוקת הארץ מתנגשת עם הקשר העז של יהודים לחברון ושל פלסטינים ליפו"

ג'רלד שטיינברג, NGO-מוניטור, בכנס מועצת יש"ע (אורלי נוי)

"אי אפשר להתנהג כאילו אין טלוויזיה". ג'רלד שטיינברג, NGO-מוניטור, בכנס מועצת יש"ע (אורלי נוי)

עשרים חוקרים של חומר גלוי

אם מגל ישב עוד איכשהו על התפר שבין התקשורת ובין ההסברה, שני המסדים עליו עמד הכנס, הרי שלא היה ספק באשר למשימתו של הדובר הבא: פרופסור ג'ראלד שטיינברג, מייסד ומנהל ארגון "NGO מוניטור" העוקב אחרי פעילות ארגוני שמאל וזכויות אדם בישראל ומנסה בכל דרך לקעקע את אמינותם, בא כדי לחמש את קהל שומעיו בתחמושת הסברתית כבדה. נגד השמאל, נגד ה-BDS, נגד העולם האנטישמי שאורב לנו שם בחוץ.

על פניו, שטיינברג ביקש להציג את התעשייה שמאחורי תנועת ה-BDS. בפועל הוא נתן סקירה קצת מבולבלת ואקלקטית של ארגוני שמאל וזכויות אדם, משוברים שתיקה ועד לרופאים לזכויות אדם, שהתחלפו זה בזה בשקפים שהקרין, מלווים בקריינות האימה של הפרופסור.

תשומת לב מיוחדת הוקדשה במצגת האימים של שטיינברג לשאלת המימון של הגופים אותם הוא חוקר, אותם סקר באותה נימה דרמטית. הארגון שבראשו הוא עומד מונה, לדברי שטיינברג, כ-20 חוקרים. אם גוף ימין זקוק ל-20 חוקרים במשרה מלאה כדי "לחשוף" את מקורות המימון של ארגוני שמאל, המפורטים כולם באופן גלוי לכל עין באתרים שלהם, אולי מצבנו לא גרוע כפי שחששתי בתחילת הכנס. בכלל, שאלת השקיפות במימון משעשעת כשהיא עולה מפי אנשי ימין, בהתחשב בשורת הפטורים שקיבלו ארגוני ימין ישראליים, ובראשם עמותת אלע"ד, שמגלגלת עשרות מיליונים בשנה, מפרסום תומכיה.

שטיינברג משרטט על המפה הווירטואלית שלו את הרשת הגלובאלית העומדת מאחורי "תעשיית ה-BDS", שנפרשת מוועידת דרבן ועד צוק איתן, מקופנהאגן ועד איראן ("אולי גם איראן, אני לא יודע"). בתוך הקונספירציה העולמית שהוא חושף בפני מאזיניו הקשובים הוא מקפיד, כמתחייב, להשחיל כל כמה דקות את המילה אנטישמיות. כך, הארגונים הכנסייתיים התומכים בארגוני שמאל הם "שילוב בין אנטישמיות קלאסית לנאיביות", ואילו השקף העוסק בארגונים רופאים לזכויות אדם ו-MAP (Medical Aid for Palestine) מופיע תחת הכותרת "להביס את האנטישמיות בארגונים רפואיים".

בסוף דבריו שטיינברג פותח את הבמה לשאלות מהקהל. איש לא צעיר מהשולחן שמולי נעמד ופותח בנאום קצר. השורה התחתונה היא שעמלקיות היא סוג של תכונה, ושבמבצע צוק איתן היינו צריכים להפציץ באופן מסיבי נשים וילדים. לקהל לא נוח בעליל עם ההערה הזו, ומפצירים בו לסיים את דבריו. שטיינברג משיב לו בצער "תראה, במאה ה-21 אי-אפשר להתנהג כאילו אין טלוויזיה ואין עולם". בטח שאי-אפשר להתנהג כאילו אין טלוויזיה. אנחנו בכנס תקשורת.

המארגנים נפרדים משטיינברג בשי צנוע: בקבוק יין "ממיטב יקבי הבוטיק של ההתיישבות". מציצים בסקרנות לראות איזה יקב יצא לשטיינברג. יקב שילה.

> "אנחנו הופכים למיינסטרים": ראיון עם עומר ברגותי, ממנהיגי תנועת החרם

עמית סגל ורביב דרוקר בכנסת מועצת יש"ע (אורלי נוי)

הסכמה לבבית. עמית סגל ורביב דרוקר בכנסת מועצת יש"ע (אורלי נוי)

איפה פוקהונטס?

החלק השני, לאחר הפסקת הקפה, נפתח בדיון בין העיתונאים עמית סגל ורביב דרוקר. אחרי ההאשמות ההדדיות שהחליפו השניים ערב הבחירות, הייתה ציפייה להתכתשות מסויימת או לפחות לחילופי עקיצות בין שניים מהעיתונאים היותר חדים שפועלים כיום בתקשורת הישראלית. אבל סגל ודרוקר נראו מסוחבקים מתמיד, ולמעשה כמעט לא הייתה נקודה שהשניים לא הסכימו עליה: דרוקר היכה מיד על חטא שמאלנות היתר וההומוגניות של התקשורת הישראלית, וסגל הסכים עם עמיתו באשר לכוחניות הדורסנית שבה מתנהל נתניהו מול כלי התקשורת.

עם זאת, דרוקר הזכיר לקהל כי למרות השמאלניות של כלי התקשורת, הימין בשלטון כבר לא מעט שנים, כך שצריך לקחת את השפעתה של התקשורת בערבון מוגבל. "אילו הייתי צריך לבחור בין חטיבת החדשות לבין החטיבה להתיישבות, אני חושב שהייתי בוחר בשני", אמר בחיוך. על כך השיב לו מיד דני דיין מהשורה הראשונה: "אני בוחר בשניהם".

גם הדיון הזה הסתיים בשאלות מהקהל, שהופנו כולן לדרוקר. גבר מזרחי עם ח' ו-ע' גרוניות נהדרות אמר לו במאור פנים, כי בכל פעם שדרוקר מופיע על המסך, הוא מבקש מאשתו להעביר לתחנה ערבית. "אני פשוט יודע מראש כל מה שאתה הולך לומר, חביבי. כדאי לך לגוון קצת". דרוקר התנצל בצחוק רחב והבטיח להשתדל להפתיע להבא. גם השניים האלה צויידו ביין בוטיק ממיטב תוצרת בנינו. היין של סגל היה מהר ברכה. היין של דרוקר נותר באלמוניותו.

אחרי סגל ועמית עלה לדבר שגרירנו לשעבר בארה"ב, חבר הכנסת הטרי מייקל אורן, שבא להרגיע את הקהל באשר לעומק המשבר המדיני מול הממשל האמריקני. אורן הוא דובר מיומן, ויודע שלקהל שלו יש חולשה לסיפורים היסטוריים, ועל כן הוא בחר להבהיר את אופי היחסים המיוחדים בין אמריקה וישראל על ידי השוואת הקמתה של ארה"ב לסיפור יציאת מצרים: המתיישבים הלבנים הראשונים הם בני ישראל, כמובן, שנמלטו מבריטניה-מצרים. גם מקמו של פרעה לא נפקד מהסיפור של אורן, ורק הילידים האמריקנים לא זכו למקבילה באנלוגיה המרגשת.

את החלק האחרון של הכנס היתה אמורה לפתוח, על פי התוכניה, חברת הכנסת לשעבר אורית סטרוק. אחרי שזכיתי לשמוע את ההספד המרגש שנשא נועם ארנון, איש הישוב היהודי בחברון ואביה של מנחת הכנס, למשה לוינגר שהלך לעולמו לפני חודש ימים, הרגשתי שזה עלול להיות טיפה יותר מדי "אהבת ישראל" ליום אחד, ופרשתי באמצע דבריו של אורן. לא זכיתי, על כן, לגלות מאיזה יקב מתוקתק בשטחים הכבושים התגלגלה מנחת היין האופנתית לידיו של חבר הכנסת הטרי, אבל יש מצב שהרמת הכוסית הבאה של סיעת "כולנו" זכתה היום לשדרוג אנין במיוחד.

> כך הפכה התקשורת הישראלית ארגון בריטי לסייען טרור

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

גם במרחק כמעט ארבעים שנה, קשה שלא להעריץ ולהעריך את אופיר על הגשת כזו תוכנית. שייקה אופיר ב"סלם ותעלם" (צילום מסך)

الی اللقاء חינוכית: געגועים לימים בהם הערבית הייתה במיינסטרים

לא רק "זהו זה" וקישקשתא: סגירת הטלוויזיה החינוכית מעוררת געגועים גם לג'ארכּ קריבכּ, סלם ותעלם ועוד שלל תכניות שהביאו את הערבית ללב הפריים-טיים הישראלי בטבעיות ובחן, בעידן שלפני חוק הלאום

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf