כפלסטינית, אעדיף למות מאשר להתקשר לשוטרים של "מחוז ירושלים"

הסדרה החדשה של "כאן" היא דוגמה לאופן המניפולטיבי שבו ישראלים אוהבים לראות ולהציג את עצמם. הניסיון שלי הוא של ניידות משטרה שלוקחות אנשים, מסתערבים שמסתננים להפגנות ומכים, ושוטרים שמגינים על מתנחלים שמתעמרים בילדינו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

ערוץ 11 הפיק תוכנית ריאליטי על משטרת ירושלים. הדוקו-דרמה הזה הוא דוגמה נוספת לאופן הכוזב שבו ישראל והישראלים רואים ומציגים את עצמם. הייצוגים המעוותים האלה של המציאות הם שמקשים עלי לקבל או להבין את החברה הישראלית ונוכחותה.

התכנית מציגה את המשטרה הישראלית ככוח משטרתי לגיטימי, שלוחה של ממשל לגיטימי. המשטרה היא שלוחה של השלטון הנוכחי, אבל לא המשטרה ולא השלטון אינם לגיטימיים בשום צורה. כדי שייחשבו לגיטימיים, עליהם להיבחר על ידי אלה שהם מייצגים אותם, להכיר ולהגן על מי שנמצא תחת שיפוטם.

ילדים משחקים במזרח ירושלים. בגיל הזה הם צריכים ללמוד, לא לעבוד (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

מרחבים מסומנים. ילדים משחקים במזרח ירושלים. (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

ירושלים שאני מכירה היא אסופה שסועה של כיסים. כיסים של מקומות, קהילות, מלאות באנשים. יש כיסים מועדפים וכאלה שאינם מועדפים. מיוצגים ושאינם מיוצגים. להעדפה הזו אין שום קשר לרמת הפריון או לתרומה שהם תורמים. היא נקבעת על פי ההכרה של הממסד.

האנשים החיים במרחב מגדירים את שוויו. למרחב יש שורה של מאפיינים בולטים. אני מחפשת ניירות לקמוס שאוכל להשתמש בהם כדי להבדיל בין כיסים מועדפים ללא-מועדפים. הראשון הוא זבל. ככל שיש יותר זבל ברחובות וככל שהוא מושלך בין הבתים, כך האנשים במרחב הזה לא-מיוצגים ורחוקים משלטון הוגן.

נייר לקמוס שני הוא השפה. עברית שפה מועדפת. לערבית, ארמנית, אמהרית, לטינית, יוונית ושפות אחרות אין קול. מבחן שלישי הוא כיוון הצמיחה של המרחב. כיסים מועדפים צומחים באופן אופקי: הם מתפשטים החוצה ומצופפים את המרחב האנכי, הלא-מועדף.

בנוסף לכיוונים, לקולות ולניקיון, קיימים גם צבעים ומספרים. הצבעים והמספרים מייצגים מעמד ותעודות זהות. כחול וירוק. אפשר להבחין בין לאזרח – אדם עם זכויות מלאות ומוכרות – ובין תושב – אדם עם נגישות מוגבלת – על פי המספרים בתעודות הזהות שלהם. צבעים קובעים היכן אתה יכול לגור ולנוע. תושבים דוברים ערבית. הם יכולים לחיות במחנה פליטים. הם יכולים לחיות על חלקות אדמות בבעלות משפחתית. הם פליטים. הם עוברים במחסומים. המקומות שהם יכולים לחיות בהם מוגבלים. וחשוב מכל: אפשר להגיד להם שהם חייבים לעוזב, אפשר להגיד להם שאסור להם לחזור הביתה.

במרחב שלי יש זבל.

במרחב שלי יש שלטים בערבית.

אנחנו צומחים אנכית משום שלא מורשה לנו להתפשט לרוחב.

אין לנו ביטחון שנוכל להישאר במרחב.

אנחנו פלסטינים, אנחנו שועפטים ואני ממשפחת אבו ח'דיר. כל הדברים האלה זרים למשטר, לשלטון שכופה את עצמו על אזור מגוריי.

תחנת המשטרה שעומדת במרכז הדוקו-דרמה נמצאת בשכונה שלי, שועפט. את המבנה אני מכירה היטב. שום הגנה אינה צומחת מהמקום הזה. ראיתי את המקום הזה מלביש מדים על אנשים הממשטרים את המרחב שלי לא באמצעות שלטון החוק אלא באמצעות כוח עירום וכלי נשק.

נולדתי וגדלתי בארצות הברית ותחנת המשטרה כאן בירושלים הצליחה לנפץ את הדימוי שהיה לי בילדות על קציני משטרה שביקרו בבית הספר. הם אמרו לנו להתקשר ל-911 במקרה חירום. כאן אני אעדיף למות מאשר להתקשר למשטרת ישראל. למדתי להסתמך על הרשת ועל המוסר של הקהילה שלי, והעיקר לא לראות את משטרת ישראל ברחובות שלי.

כוח השיטור הישראלי מסתנן לקהילות פלסטיניות ושובר אותן.

הייתי עדה לכך שהם עצמו עין מול רוצחים. אנשים שרצחו בדם קר נשלחו לחיות תחת סמכות הרשות הפלסטינית במקום להישפט ולהיכלא.

למה?

האישה שנרצחה היתה אחותו של הרוצח. שניהם ערבים. שניהם מוצרים זולים ואפשר לפטור אותם משלטון החוק. נשים מוסלמיות פלסטיניות אינן בעלות ערך או מועדפות. עונש בא רק כאשר פוגעים בדבר מה בעל ערך או מועדף. הם מיותרים.

ראיתי ניידות משטרה לוקחות אנשים. ראיתי מסתערבים, אלה המדברים ומתלבשים כמו ערבים, מסתננים לקהילות ולהפגנות. ראיתי אותם זורקים אבנים וראיתי צעירים פלסטינים שמכירים ענייני מודיעין מכים אותם משום שהסתננו.

ראיתי את אדמתי נלקחת ואת אדמתי מצטמקת לטובת התפשטות אופקית מועדפת. ראיתי מגדלי משטרה וסיורי משטרה גדלים על האדמה שבעבר ייצרה חיטה, זיתים וענבים, כדי להשגיח על התנחלות רמת שלמה. מקום ששלח את ילדיו להציק לנו אם התקרבנו אליהם יותר מדי בשעה שעשינו פיקניק או בזמן הבציר השנתי שלנו. שלטונות שיטור התבוננו בשעה שילדים אמרו דברים שאסור שהאימהות שלהם ילמדו אותם, רדפו אחרינו, נופפו בכלי נשק. אימהות השקיפו מהחלונות בשעה שילדיהן התקבצו בהמוניהם על שפת הוואדי המפריד בין המרחב שלנו למרחב שלם. כל הילדים חבשו כיפות ולבשו לבוש דתי. אלוהים מסתכל כאשר הרשויות מאפשרות לך להפר את החוקים. שחיתות היא מרעילה ורבת כוח.

ראיתי את הרצח של בן דודי נפרש מול עיני. ראיתי את החטיפה שלו בווידאו. ראיתי גם כיצד מחרימים את הווידאו הזה. השלטונות לקחו את ההוכחה למי שחטף ושרף ילד שיום קודם לכן היה בחיים וצחק עם בני דודיו.

למה?

הנאשם היה מועדף ודיבר עברית.

ראיתי את השלטונות משחררים הצהרות מבזות על ילד שמת. הם הציקו להורים של הילד, שברו אותם אף שמותו של בנם לא שבר אותם.

בעודי צופה בפרק ראשון בסדרה, נדהמתי לראות את אחת הסצנות הראשונות שבה קצין נפגש עם בוגד פלסטיני. בעיני ישראל, הוא מודיע, מה שעשוי להיות נכון ברמה מסוימת. אבל כאן בירושלים ובעיני הקהילה שלי, מודיע הוא בוגד. בכך שהוא מודיע לכיבוש על הפעולות שלנו, הוא מוותר על הזכות שלנו להתנגד לכיבוש הלא-חוקי לטובתו.

הוא לא מציל אנשים.

שלטון צודק מציל אנשים.

אני מוצאת שזה הולם שהכיבוש יודע לעבוד אך ורק עם בוגדים. הוא אינו עובד עם פלסטינים ישרים והגונים, שעומדים לצד הקהילה שלהם. הכיבוש עם הסמל של המקום הזה – זבל.

טיפשים היו מי שירו בה משום שחצתה – הולכת בלי נעליים וכנראה חירשת כי לא סובבה את ראשה כשצעקנו לה – את הקו המפריד בין המרחב הישראלי למרחב הפלסטיני. (צילום מסך מתוך "מחוז ירושלים")

יש אפיזודה נוספת לקראת הסוף שאני רוצה להגיב עליה: הפחדנות של כוח השיטור. הייתי שם כאשר ירו באשה על פסי הרכבת הקלה. האישה לא היתה איום לאיש מלבד לעצמה. במקום לתת עזרה לאשה הזו – שנסעה מרמאללה לשועפט והלכה ברגל, רק גרביים לרגליה, ולשלוח אותה חזרה הביתה – היא נורתה. נדרשו יותר מ-50 מאנשי כוח הכיבוש הכי מגוחך ופרנואידי כדי לירות באשה שהלכה ללא נעליים ומלמלה ללא היגיון. הם מנעו מרופא לגשת אליה. הם סירבו לתחינות שלנו לקחת אותה למוסד לטיפול נפשי. הם סירבו לתחינות שלהם לנהוג בה בהגינות ולא להניח שיקרה הרע מכל.

היא הלכה בשועפט לאורכה ולרוחבה. אם היא התכוונה לפוצץ את עצמה, כפי שעולה מהחיפוש שנעשה עליה אחרי הירי, זה היה קורה קודם לכן, כאשר עשרה אנשים רדפו אחריה על הפסים של הרכבת הקלה. הגיבורים האמיתיים היו האנשים שראו את האישה האומללה הזו, כמו בני המשפחה שלי ואני עצמי, וניסו להבין את ההתנהגות המשונה שלה. זה היה המעשה הכי אנושי ובטוח לכולם. טיפשים היו מי שירו בה משום שחצתה – הולכת בלי נעליים וכנראה חירשת כי לא סובבה את ראשה כשצעקנו לה – את הקו המפריד בין המרחב הישראלי למרחב הפלסטיני.

נסו לדמיין את הבלגן שאנחנו חיים בו היום. אנחנו יכולים למצוא פתרונות ולהקים יסודות משותפים שנוכל להתגאות בהם. אבל לכך נדרשים מנהיגים חושבים ולא פנטזיות של גדולה.

כיפאח אבו ח'דיר היא פלסטינית-אמריקאית החיה בירושלים, מורה ומחנכת.

מאנגלית: מירון רפופורט

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
השינוי המשמעותי ביותר שהם יכולים להציע הוא לגדל זקן אופנתי או לצבוע את השיער. אהוד ברק כשר בטחון לצד רוה"מ בנימין נתניהו מכריזים על הפסקת אש במהלך המתקפה על עזה ב-2012 (עמוד ענן). (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

שניהם יודעים היטב שהפלסטינים ידחו את הצעותיהם. נתניהו וברק (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

נתניהו רוצה להעמיק את האפרטהייד, ברק רוצה להמירו בכיבוש צבאי

בעוד "עסקת המאה" של ציר נתניהו-טראמפ מציעה לפלסטינים מדינה-מינוס תוך ביתור המרחב הפלסטיני, ברק מאמץ את העמדה הביטחונית שמדגישה את השליטה על השטח והאוכלוסייה. לאף אחת מהן אין סיכוי להתקבל ברמאללה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf