newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הלילה בו איראן הלכה לישון עם מוסווי והתעוררה עם אחמדינז'אד

עברו חמש שנים בדיוק מאז הלילה בו אחמדינז'אד גנב את הבחירות. זכרונות מלילה של אובדן המולדת

מאת:

השבוע לפני חמש שנים הלכו האיראנים אל הקלפיות בבחירות שסימנו עבור רבים הבטחה גדולה לשינוי. עם היוודע התוצאות שבישרו, בניגוד לכל התחזיות, על ניצחונו של מחמוד אחמדינז'אד, נהרו המונים לרחובות והוצת "הגל הירוק". מנהיג המחאה והמועמד לנשיאות דאז, מיר-חוסיין מוסווי, נתון מאז ועד היום במאסר בית ביחד עם רעייתו זהרא רהנוורד ושותפו הפוליטי מהדי כרובי. את הדברים האלה כתבתי לכמה חברים בסוף אותו לילה מר.


כמה מילים אחרי לילה מורט עצבים ובוקר עצוב מאוד. תסלחו לי על האורך ועל חוסר הקוהרנטיות.

אתמול בשעות הערב המאוחרות הגעתי לאולפני הבי.בי.סי בפרסית כדי ללוות את השידורים של ידידי מחמד מירושלים, כסוג של פרשנית לענייני ישראל. אתנו היה גם מנשה אמיר הבלתי נמנע, אלא שלאור האופוריה שבה היינו, מחמד ואני, הטרחנות של אמיר נראתה כמעט חביבה ובוודאי נסבלת ונסלחת, ובין לבין השידורים החיים היינו עסוקים בלתכנן את מסיבת הניצחון של מוסווי אחרי הבחירות, וכבר התחלנו לשרטט קווים ראשונים לנסיעה המשותפת שלנו לאיראן.

גם העובדה שאמיר חזר ואמר שניצחון של מוסווי יהיה בעוכרי העם האיראני "כי הוא ידחה את המהפכה שחייבת להתרחש" לא ביאסה אותנו, אנחנו היינו כבר עמוק בתוך המהפכה הקטנה שלנו, שלא היה לנו כל ספק כי תתרחש. ככל שהדיווחים על אחוזי ההצבעה הגבוהים הלכו והתבהרו, היה ברור לנו מעל לכל ספק שהסיפור סגור, כי לפי כל הפרשנים האלקטורט החדש הזה בא מקרב אלה שהצליח מוסווי לגייס להצבעה בפעם הראשונה.

> החירויות החשאיות של נשים וגברים באיראן

עכשיו אני חושבת על התגובות האחרונות שראיתי באתר "קדמה" בעניין הבחירות באיראן, החכמולוג שמעריץ את אחמדינג'אד כי הוא "עומד באומץ מול השתלטות המערב", והמזדהה כ"ערבי" שחושב שתמיכה במוסווי היא אקט ממסדי. איך אני יכולה בכלל לתאר את האיוולת הזאת, ששמה ללעג את התקוות של מיליוני איראנים שיצאו להצביע כי הם העדיפו לקחת את גורלם בידיים ולשפר את מציאות חייהם, במקום להיות הפלקט שרבים היו רוצים שיהיו, והאמינו כי יוכלו לעשות את זה תוך שמירה על כללי המשחק? כמה אטימות צריך בשביל לשלח מעל המקלדת עם מוכה למהפכה שניה בתוך שני דורות כדי לכלכל את הפנטזיות המהפכניות שלהם עצמם, אלה שאין ומעולם לא היה להם את האומץ לצאת ולעשות את המהפכות של עצמם?

בלילה, לפני שיצאתי מהאולפן, מוסווי הכריז על נצחונו. אמנם זה היה עוד לפני תום ספירת הקולות ובמקביל גם אחמדינג'אד – באמצעות משרד הפנים – הודיע על נצחונו, אבל אנחנו כמו לא שמענו. היינו עסוקים בהודעה של מוסווי. הבי.בי.סי העלה על הקו כל הזמן צופים שהתקשרו מאיראן, מטבע הדברים תומכי מוסווי, והיתה אווירה של חג. ככה נפרדנו וקבענו להיפגש שוב בשעות הבוקר המאוחרות, לשידור נוסף.

האינטרס הישראלי

בלילה לא הצלחתי להירדם. כל שעה קמתי לבדוק את התוצאות, שהלכו והפכו לסיוט מול עיני. לא היה לאיש ספק עוד קודם לכן שאנשי אחמדינז'אד ינסו לזייף את התוצאות, אבל לא האמנו שיעשו זאת בבוטות ובעזות מצח שכזאת. נסעתי לאולפנים מוקדם משקבענו, ומצאתי את מחמד עם עיניים אדומות ונפוחות. גם הוא לא ישן כל הלילה, ונראה כעומד להתמוטט תחת הלחץ של השידורים התכופים וההלם מהתוצאות.

ישבנו בשקט הרבה זמן, הקשבנו לשיחות הטלפון מאיראן שתיארו בשידור חי איך תומכי מוסווי יצאו לרחובות למחות על התוצאות ואיך נכנסים בהם השוטרים. בין לבין הראו כמה תמונות של שוטרים המפזרים באלות את המפגינים הצעירים. מחמד אמר שאלה היו הבחירות האחרונות באיראן, שאחרי הבחירות האלה אף אחד כבר לא יאמין בלגיטימיות של ההליך הזה או של השלטון בכלל. אחר כך עברנו על כמה תגובות של גורמים ישראליים שהוא קיבל, סילבן שלום ודני איילון, שלא יכלו להסתיר את האושר על שאיראן הוכיחה לעולם כי היא מובילה את ציר הרשע ושהיא מהווה סכנה לשלום העולם כולו. סילבן שלום ואחמדינג'אד במחול הורה סוער.

ראיתי שם את הגרף הרשמי של התוצאות שפרסמה לשכת הבחירות המרכזית בטהראן: קו התמיכה באחמדינג'אד לא עלה ולא ירד לאורך כל שעות הספירה, הם אפילו לא ניסו לשוות לזה מראית עין של תוצאות אמת – אחרי ספירת מיליון קולות, חמישה מיליון קולות, עשרה מיליון קולות וכך הלאה – התמיכה באחמדינג'אד נשארה על קו הששים וחמישה אחוז בערך, קו ישר ואדיש לתנודות, כמו מוניטור של אדם מת.

עשר דקות לפני השידור, מחמד שאל אותי מה כדאי שישאל אותי בשידור. אמרתי שאדבר על כך שהתוצאות הללו מהוות את האמתלה המושלמת בשביל ישראל להסיט את תשומת הלב העולמית בחזרה לעולם הפשטני שצייר בוש, העולם שמתחלק לטובים ורעים, ולהתחמק שוב מהתמודדות עם הנושאים האמיתיים שעומדים על הפרק, ובראשם הסוגיה הפלסטינית. אלה היו פחות או יותר הדברים שאמרתי בשידור, ואחריהם מנשה אמיר נזף בי (בסוג של חביבות מתנשאת במיוחד) שמדברי משתמע כאילו ישראל אשמה בניצחונו של אחמדינג'אד.

התפרקתי. התפרצתי. אמרתי לו שיסתכל על כותרות העיתונים מאתמול, אלה שהסבירו לכולם כי לישראל עדיף שאחמדינג'אד ינצח, ושיבין באיזו מדינה מחורבנת הוא חי, מדינה שהאינטרסים שלה תמיד מצטלבים איכשהו עם האינטרסים של הקיצוניים, הדכאניים והברוטאליים מכולם. לא נשארתי להמשיך איתו את הדין המיותר הזה, פשוט לא היה לי כוח. חזרתי הביתה המומה ומיואשת, וראיתי את סיקור הבחירות באתרי האינטרנט הישראליים. מכולם עולה אותה תמונה: הרי לא באמת ציפינו מהאיראנים האלה למשהו אחר, הרי תמיד ידענו מי הם באמת.

אני כן ציפיתי למשהו אחר, והלב שלי נשבר יחד עם עוד מיליונים שהרגישו שאיבדו את המולדת שלהם בפעם השנייה.

> "צנזור ההיסטוריה": סופרת איראנית מספרת על ביקורה באושוויץ
> הסופר האיראני פיאם פילי: "חברי בישראל, אני רוצה לספר לכם סיפור"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf