כשהגיבור הפלסטיני לא מחכה שיתנו לו את המיקרופון אלא לוקח אותו בעצמו

"ג'נקשן 48" שביים אודי אלוני מצליח לברוח ממלכודת הפטרונות כשהוא נותן את הבמה המרכזית לנקודת המבט הפלסטינית. במערכת יחסים של שולט ונשלט קשה ליצור משהו משותף, אבל הסרט, שזכה בפרס בפסטיבל ברלין, מציג את האפשרות לחיות כאן יחד אם נוריד את האזיקים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: איריס חפץ

במצבים בהם קשה פעמים רבות לדמיין יחסים מכובדים בגובה העיניים, ויש תפיסה מראש של יחסי כוח רעים, של מנצל ומנוצל, יש לא פעם נטיה להיכנס מראש למערכת יחסים כזו, כאילו השניים שבתוכה נאלצים לשבת בכלא ולחיות יחד כאסירה וכלוא, למשל. כשמי שעומד מולך נתפס כמי שהולך להשתמש לרעה בכוחו, אפשר להתמסר לזה בהנאה ולתת לשני לענות אותך, או להפוך למענה שלו ולעמוד עם שוט, כדי לרסן את הפרא ואת הפחדים שלך ממנו.

לא מדובר רק במשחקי סאדו-מאזו שובבים עם הסכם כתוב בין בני זוג. מדובר במציאות הישראלית, כפי שהדגימה קרן מרציאנו בפרק נוסף בסדרה הישראלית ״פגוש את העיתונות על ארבע״ בראיון עם איימן עודה, בו היא מלהקת את עצמה לתפקיד הדומינה: היא מתחילה את הראיון בהצלפה של ארבע שאלות סגורות, בקצב של שאלה לדקה (היית הולך? היית עומד…? אתה חושב שהם שהידים? היית מתעצבן לו ח״כים יהודים היו הולכים לבקר…?).

> למה נשים ערביות כבר לא מנהלות בתי קולנוע בארץ?

כל הצוות על השטיח האדום, בבכורת הסרט ג'נקשן 48 בפסטיבל הסרטים בברלין (באדיבות Junction48)

כל הצוות על השטיח האדום, בבכורת הסרט ג'נקשן 48 בפסטיבל הסרטים בברלין (באדיבות Junction48)

עודה לא מוותר ולא נכנס לתפקיד שהדומינה התורנית ייעדה לו. כשהפרא מתחפש לאיש עם רעיונות ותפיסת עולם משלו, היא מנסה להחליף תפקידים ונכנסת לעמדה כאילו-מתמסרת ואומרת במין פאסיב-אגרסיב "אתה יודע מה, אז אולי הדמוקרטיה הישראלית לא יכולה לעמוד בזה ש…". אבל עודה לא ממהר לקחת את השוט מידה ומדבר איתה על דמוקרטיה בכלל, כאילו השמש לא זורחת רק על יהודים בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

אז נסוגה מרציאנו למקום הנרקיסיסטי הנעלב: אז אולי חזות הכל היא הנסיון להרגיז אותנו הישראלים? (ברור, הרי הורה שאין לבנו קבר והוא לא יכול להיפרד ממנו ולהתאבל עליו, כל מה שהוא חושב עליו זה "וואלה, איך בא לי להרגיז ישראלים, אני חייב להגיע לגופה של בני כדי להעלות ליהודים בציון את הג׳ננה, והכי חשוב זה שקרן מרציאנו מערוץ 2 תתעצבן".). גם כאן עודה לא נכנס לדיון אישי איתה, אבל רומז לה בסבטקסט על היותו רגיל למכות והשפלה בציבור ומספר איך שוטרים הרביצו לו כשהוא דיבר על מדינה משותפת, כלומר כזו עם יחסים טובים בין האנשים, לא של סוהרת וכלוא.

לא רק רוגל אלפר מתכווץ מבושה מול המסך, שכן אכן לא נעים לפתוח את החדשות ולמצוא את עצמך כלוא בחדר המיטות המעוות הזה, ולהיות קהל שבוי של טקס השפלה ציבורי. גם מרציאנו לא באה על סיפוקה וחותמת את הראיון בפנים חמוצות. אכן פדיחה: שוב אי אפשר לסמוך על הערבים האלו, גם אחרי חמש דקות של חבטה וחביצה, לא יוצאת מזה אפילו איזו לבנה טובה לניגוב.

זהות אבודה

בתוך מציאות כזו שבה יהודים הגיעו לפלסטין ובמקום להתנהג כמו אנשים שבאים לחיות יחד עם בני המקום, מתנהגים מתוך תפיסת יחסים מוכרת להם מהגולה, של שולט ונשלט, קשה ליצור משהו משותף בין יהודים לפלסטינים בישראל (וגם מחוץ לה זה לא קל). אפשר ליפול בקלות לתפקידים של מצליפה ומוצלף, שלא פעם מתהפכים, רק כדי לא לשחזר את היחסים המקוריים.

מהסיבה הזו הגעתי בחשדנות מה להקרנת הבכורה של הסרט مفرق Junction48 ג׳נקשן 48 ("צומת 48") שהוצג בברלינלה, הפסטיבל שמתקיים בימים אלו בברלין. הבמאי יהודי-ישראלי (אודי אלוני), השחקנים פלסטינים (תאמר נפאר, סמאר קופטי, סלווה נקארה, עאיד פדל, סאמח "סאז" זקות, סעיד דסוקי), המוזיקאים גם וגם (איתמר ציגלר ותאמר נפאר). הצוות של הסרט, שכולל גם לא מעט אנשים מוכשרים ממקומות אחרים בעולם, הצליח ליצור יצירה משותפת שמדלגת על הפחים היקושים שפרויקט משותף כזה מציע.

הסרט גם לא נופל למקום הפטרוני, מכיוון שהניסיון לתת קול לסיפור הפלסטיני, מסופר מזווית פלסטינית, הגיבורים והגיבורות שלו הם פלסטינים והיהודים בו מצולמים מפרספקטיבה פלסטינית. יש בו כמה דמויות ישראליות-יהודיות, כמו הצל וחבריו, שמעוררות מעט מאוד הזדהות. מול הדמויות הפלסטיניות, כל אחת עם הקונפליקטים שלה, עוברת הפסקנות הישראלית שהצל מגלם בבורות ובשחצנות לא מאוד טוב.

> איך הזנחנו את המוזיקה היהודית- ערבית, ואיך נמצא אותה מחדש

חברה שאיבדה את הזהות היהודית שלה וכדי להרגיש אותה, צריכה לקעקע מגן דוויד על העור (באדיבות Junction48)

חברה שאיבדה את הזהות היהודית שלה וכדי להרגיש אותה, צריכה לקעקע מגן דוויד על העור (באדיבות Junction48)

שתי החברות נראות כמו סדום ועמורה, כל אחת בדרכה. אלא שבעוד שהחברה הפלסטינית מנסה ליצור משהו בתוך הגיהנום הציוני, הרי שהחברה הישראלית בעיקר מסממת את עצמה עד אבדן חושים ויכולה להרשות לעצמה את זה ביתר קלות. יש הרבה פחות הלוויות והרס שמעירים את הישראלים למציאות, וכשהיא קשה, אפשר הרבה יותר בקלות להתגבר עליה עם סמים, שהדילרים הפלסטינים או הרופאים היהודים מספקים. החברה היהודית בישראל באה פחות במגע עם האובדן והצל מתאר אותה יפה: חברה שאיבדה את הזהות היהודית שלה וכדי להרגיש אותה, צריכה לקעקע מגן דוויד על העור באופן קונקרטי. פעם היה מספיק לעבור ברית מילה במקום מוצנע.

הסרט מצליח להימלט גם ממלכודת הכוחנות. גם כי הגיבור שלו, תאמר נפאר, הוא לא מישהו שמחכה שיתנו לו מקום לבטא את קולו. הוא לוקח את המיקרופון, והוא לא חיכה לאף ישראלי-יהודי שיעשה לו מקום עם דאם להקתו. העובדה שהסרט עוסק גם אופן קונקרטי בקול ובנשמעות, משחקת לטובתו.

קונצרט לייב בהפתעה

בתום הצפיה נותרתי במקומי סקרנית לראות את תגובת הקהל. כמו בהרבה פסטיבלי סרטים והצגות, גם חלק השאלות והתשובות יכול לקלקל לא פעם את חווית הצפיה. אחרי מחיאות כפיים ממושכות של מאות האנשים באולם, הגיעו כמה שאלות (לבמאי: האם היו לו בעיות עם צנזורה בישראל? לא, אמר אודי אלוני, הוא יהודי וככזה אין בעיה עם צנזורה חיצונית, הבעיה היא הצנזורה הפנימית). ואז הגיעה שאלה בערבית: מישהו מהקהל שאל בשיא הנורמליות שאלה בערבית ותאמר נפאר תרגם אחר כך את השאלה והאמירה והתודה על הצגת הסיפור וענה עליה. בישראל, שבה ערבית היא שפה רשמית, מי היה מעיז לשאול בסינמטק תל אביב שאלה בערבית? הערבית מפחידה אפילו כשהיא מדוברת בטלפון בשקט.

צפו: מתוך הסרט ג'נקשן 48

ואז הגיעה השוס. גברת כבת 65 שקיבלה את המיקרופון, הודיעה שאין לה שאלה וביקשה מתאמר שייתן קטע ראפ. נפאר, שלא היה מוכן לרעיון הזה, כמו הקהל כולו, נענה לאתגר ונתן שיר קצר בקטע הדרן, כאילו האישה ראתה קונצרט לייב. הוא דיבר-שר על סיפור התאהבותו האפשרית בנערה יהודיה במעלית. כמו ביחסי הסאדו מאזו, גם הוא והיא כלואים במעלית, אבל הוא יכול לדמיין אהבה שם. כשהוא חושב על 69, היא חושבת על 67. הוא גם מוכן להמשיך איתה כך, וגם במשחק סאדו-מאזו, אבל הפעם הוא זה שישים את האזיקים על ידיה.

בטקסט הקצר הזה גלומה היכולת הטקסטואלית שלו. המקום שהוא עושה לאישה שעוד מחפשת ומוצאת את קולה – הפלסטינית בעיקר – כשהוא כביכול חושב על יחסי אהבה עם היהודיה, אבל לא שוכח את ההיסטוריה ומוכן להעביר את יחסי הכוח למקום המשחקי. מזכיר לה שאי אפשר לאהוב, כשידיך כבולות והיחסים מבוססים על השפלה. נדמה לקהל שכל מה שיש לו בראש זה רק סקס ו-69, והוא משחק עם הסטריאוטיפ הקולוניאליסטי של הפרא הדחפי. כמו עודה הוא מזכיר לקהל השבוי בסטריאוטיפים שלו, שמדובר בחרדות של אלו שמחזיקים בפנטזיות הללו ומאמינים לסיפורי בדים על ערבים שמדביקים נשים יהודיות באיידס או מפתים אותן עם בושם רעיל.

תאמר נפאר הזכיר לקהל שאפשר לחיות ביחד בכבוד, אם חיים בלי אזיקים. את כל זה הוא שר כשעל הבמה ובסרט נמצאת סמאר קופטי המקסימה שיחד עם אימו של הגיבור בסרט מקבלת כמו בסרט "התגלות אלוהית" כוחות מאגיים, שיצילו את העם הפלסטיני המסורס ממצבו. כלומר: יש אפשרות לדמיין אהבה וחיים משותפים בלי אזיקים, ויחסים בין פלסטיני ליהודיה. אבל עד אז רחוקה הדרך ואותה הוא עושה עם נשים פלסטיניות. הקהל, שאותו הם החזירו לשנת 48, קרוב לשנת האפס של גרמניה, הריע להם והחזיר להם אהבה.

איריס חפץ היא ישראלית, מהעליה של האינתיפאדה השניה לברלין. היא ערכה בעבר את אתר "קדמה", במה לדיון מזרחי, בו היא גם כתבה.

> מהשכונה בלוד לשטיח האדום בברלין: מסע של גאווה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"אם הפעילים היהודים לא היו באים, היו מדברים איתנו עם גז מדמיע", אמרו הפלסטינים. חיילים מונעים מאנשי רבנים לזכויות אדם להמשיך בקטיף בכפר בורין (צילום: אורלי לוי)

"אם הפעילים היהודים לא היו באים, היו מדברים איתנו עם גז מדמיע", אמרו הפלסטינים. חיילים מונעים מאנשי רבנים לזכויות אדם להמשיך בקטיף בכפר בורין (צילום: אורלי נוי)

"זה החוק", אמר הקצין וסילק אותנו ממטע הזיתים של מוחמד

יום אחרי שטרוריסטים יהודים היכו במוטות ברזל רב בן 80 שבא לעזור לפלסטינים למסוק את זיתיהם ליד יצהר, יצאה משלחת מתוגברת של רבנים לזכויות אדם להמשיך במלאכה. הפעם החיילים הם שעצרו אותה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf