newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשליאור שליין יצא גזען יותר מחבר הכנסת מיקי זוהר

מבקר הטלוויזיה של "הארץ" משוכנע שהסאטירה מתה באולפן של ליאור שליין, אך נתן אודנהיימר ראה שם סאטירה מעולה, ומצא את עצמו דווקא בצד של ח"כ מיקי זוהר מהליכוד

מאת:

כותב אורח: נתן אודנהיימר

לקראת סוף השבוע התפרסמה בעיתון "הארץ" ביקורת תרבות טלוויזיה של ניב הדס תחת הכותרת המשעשעת "השם ייקום דמה: אין יותר משמעות לסאטירה". במדור שנקרא (ובצדק) "עין עצלה" סקר הכתב את העימות הטלוויזיוני בין ח"כ מיקי זוהר לנבחרת "גב האומה". המסקנה של הפרשן עצל העין מהצפייה הייתה שמפני שחבר הכנסת זוהר לא הרגיש מושפל מול הירידות של חברי גב האומה, אזי – ושימו לב למסקנה המפוצצת של שופט בית המשפט העליון לתרבות והיסטוריה ניב הדס – סאטירה "חדלה להיות רלוונטית בעולם שבו אנו חיים".

קראתי את הטור והסתקרנתי לדעת מה הותיר על המבקר רושם כל כך חזק. אינני מופתע בקלות. כמאמר הלל הזקן, "כשאני מוצא עגבנייה בסנדוויץ׳ אבוקדו, הגבות שלי לא מנתרות", אבל משתמו המהלומות הטלוויזיוניות בין ליאור שליין ולהקתו לח"כ מיקי זוהר, מצאתי את עצמי מצדד בזוהר – ואת הנולד הזה לא ראיתי.

> חדר עם נוף לבטון מדכא: בנקסי פותח מלון ומיצג בבית לחם

איך מצאתי את עצמי בצד של זוהר? כל כמה שהוטחו בזוהר הכינויים "חשוך" והמנחים ניסו להוציא אותו טמבל, ליאור שליין חווה מה שנקרא בלשון משפטית (גם שליין וגם זוהר, ככה גילנו בתכנית, למדו משפטים) "הכל חוזר אלייך וקקה בידך". במילים אחרות, שליין ולהקתו התגלו כקטנוניים יותר, משעשעים פחות, ופי אלף גזענים מחבר כנסת של הליכוד. אחר כך עוד אומרים לנו ב"הארץ" שהסאטירה מתה.

שליין לא רואה את הפלסטינים בדרך להתנשאות על ח"כ מהליכוד

זוהר בא לתכנית כדי לדבר על תכנית סיפוח שהוא מבשל. פרטי התכנית לא נפרשו בפנינו במהלך התכנית שכן לא התאפשר לו לדבר עליה. כל כמה ששליין ניסה להוציא את זוהר אהבל, הוא בעצמו גרר את הצופים בבוץ וחזר על אותן בדיחות נדושות. מה שבכל זאת למדנו הוא שזוהר רוצה לספח את השטחים ולתת לאנשים שגרים שם, לא רק ליהודים שבניהם, זכויות – אך לא זכויות שוות.

הנה מה שנדמה שמיקי חותר אליו: פלסטינים יקבלו הרבה מהחלב והדבש שיש למדינת ישראל להציע כגון ביטוח לאומי, בטחון משפטי, תעסוקה וחופש תנועה. אך על פי התכנית שלו הם לא יקבלו חופש בחירה. הם יאלצו לעשות שירות לאומי, אך לא תינתן להם הזכות והחובה לשרת בצבא. טיב תכנית סיפוח כזו או אחרת הוא נושא נהדר לדיון, ועדיף עם פלסטינים, אבל כמו שבתכנית לא דיברו על התכנית ולא דיברו עם פלסטינים, גם אני – לקראת חג האביב המתרגש עלינו – אפסח על שני הסעיפים.

התגובה של ליאור שליין לתכנית של זוהר הייתה – "שניים וחצי מיליון פלסטינים", כאילו הוא אמר "יבואו עלינו לכלותינו". באופן מעלה גיחוך, כל פעם שמיקי זוהר אמר משהו, שליין ענה ב"שניים וחצי מיליון פלסטינים". שליין אמנם טען שזוהר הגזען, אבל הוא טבע שוב ושוב באוזני הקהל שערבים זה איום. ערבים זה מסוכן. ערבים יהרסו לנו את המדינה. איכשהו, שליין הצליח להפוך את הצירוף בין מספר (שניים וחצי מיליון) וזהות לאומית לתעמולה גזענית כשיילל שוב ושוב "שני מיליון פלסטינים!!!".

מה כל כך מפחיד בפלסטינים?

טוב ששאלתם. בדיוק קפץ לשליין הגן האשכנזי (בתור אודנהיימר אני בקיא בנושא), והוא קרקר משהו בסגנון, "זו מדינה יהודית שלי! שלי! אתה רוצה לתת את המדינה היהודית שלי לכל הפלסטינים!!!". האמת, זה לא היה כל כך מצחיק. היה עצוב לראות את שליין אומר "פלסטינים" ולא יודע האם להרגיש יותר מבוהל כי ערבים זה מפחיד, או יותר זחוח כי להתנשא על חברי כנסת מרוקאים מהליכוד זה תחביב.

ברגע מסוים חשדתי שרועי חסן הפיק את הכל, כתב את המילים לתסכית ושם אותם לשליין בפה כשליהק אותו לתפקיד האשכנזי-יענו-שמאלני-נאור שלא מודע לגזענות של עצמו. אחר כך ניערתי ראשי מתאוריית הקונספירציה הזו – זה בא לשליין בטבעי, כמו שלמבקר עצל העין בא בטבעי להכליל ולהסיק שבגלל שמיקי זוהר יותר משכנע מחברי "גב האומה", אז הומור כבר לא רלוונטי בעולם כולו. טבעי כמו חוסר המודעות העצמית המשעשעת של עיתון הארץ הנאור, שמפרסם כתבה שמצדדת בגזענות תחת הכותרת "הסאטירה מתה".

נתן אודנהיימר הוא סופר ועיתונאי ירושלמי.

> כשהתקשורת מוסיפה מלח ופלפל להסתה של הממשלה נגד ערבים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf